"השנים הראשונות היו קשות מאוד. אני לא מתגעגעת אליהן"

אסוציאטיבית, כשחושבים על ישראל במונחים כלכליים, עולות שתי מחשבות: סטארט-אפ ניישן - וטפטפות. אז הנה תזכורת, חלקית למדי, למה שעשו כאן מאז קום המדינה: מכונות לייצור מים מהאוויר, לוויין אופק, מערכת רובוטית לסיוע בניתוחים זעיר-פולשניים, כיפת ברזל, רב בריח, טיל חץ, דיסק-און-קי, טכנולוגיה להתפלת מים, דפוס דיגיטלי, סודה סטרים, וכן, גם במבה. קצרה היריעה מפירוט של מאות הרעיונות וההמצאות שנוצרו כאן, וכן, חמוצים שכמותכם, זו בהחלט סיבה לגאווה. ובכל זאת, ישנה אסוציאציה מיידית אחת שאפשר להגיד עליה "מהמוצדקות": כשישראלים שומעים את המילה "תעשייה", השם סטף ורטהיימר קופץ מיד, ובצדק.

זאב סטף ורטהיימר, חתן פרס ישראל, נולד לפני 91 שנים בגרמניה ועלה ארצה בגיל 11 עם משפחתו. הוא לחם בפלמ"ח ומאוחר יותר, אחרי קום המדינה, ניסה להשתלב ברפא"ל, אולם פוטר ב-1952 כי לא החזיק בתואר מהנדס. באותה השנה, בחצר ביתו בנהריה, הקים בית מלאכה קטן, שהיה מורכב משני גורמים: הוא, ומחרטה (מאוחר יותר ייקרא ספרו "איש ליד מכונה", על שם ההתחלה הצנועה הזו). הוא ייצר סכינים וכלים לחיתוך מתכות ואת התוצרת שיווק בעצמו. זו הייתה ההתחלה של מה שלימים יהפוך למפעל "ישקר" (הלחם של המילים ישראל וקרביד, החומר שממנו יוצרו המוצרים הראשונים של החברה).

במהלך השנים התרחבה החברה ורכשה מפעלים וחברות שונות במדינות נוספות, כולל בארצות הברית, הודו, סין, גרמניה - שפעילותן רוכזה בהמשך בקבוצת IMC. ב-2006 נרכשה ישקר (80%) על-ידי "האורקל מאומהה", וורן באפט, תמורת 4 מיליארד דולר - הסכום הגבוה ביותר שבו נרכשה חברה ישראלית בתולדות מדינת ישראל (עד שעסקת מובילאיי לקחה את הבכורה). ב-2013 מימשה ברקשייר האת'ווי את האופציה לרכישת 20% הנותרים בחברה תמורת 2.05 מיליארד דולר. קבוצת ישקר הגלובלית, שבבעלותה כיום 60 חברות-בנות ומפעלים ב-50 מדינות, היא אחת החברות המובילות בעולם בייצור כלי חיתוך ממתכת קשה, המיועדים לתעשיית העיבוד השבבי ולייצור מוצרי מתכת מתקדמים. הקבוצה מעסיקה כיום אלפי עובדים במפעליה בישראל ובעולם.

 סטף ורטהיימר / צילום: אריאל ירוזלימסקי

ישקר הייתה השלב הראשון בהפיכתו של וטרהיימר למוביל תעשייתי וחברתי. השלב השני הגיע שלושים שנה לאחר הקמת המפעל, כאשר יזם את הקמת גוש תפן ואת אזור התעשייה תפן בגליל המערבי, שאליו הועבר המפעל והוקם בו "גן תעשייה" (מה שמוכר כ"פארק תעשייה" בימינו) שמטרתו לסייע לפיתוח יוזמות יצרניות. לצד המפעלים הוקמו בגן התעשייה מוזיאונים וניתן בו מקום רב לאמנות בכלל ולפיסול בפרט. על סמך מודל זה, שזכה לשם "מודל תפן", המשיך ורטהיימר בהקמת גני תעשייה בתל חי (1992), בעומר (1995), בלבון (1998), בדלתון (2006) ובנצרת (2014). "על בסיס מודל תפן אפשר לראות שהעניין המרכזי אינו נדל"ן או השקעה בבניינים, אלא מודל שמציע סינרגיה של חינוך, אמנות, תעשייה לייצוא, דו-קיום ואיכות חיים", אמר ורטהיימר בזמנו לגלובס. "כפר ורדים תוכנן לקום כיישוב שלידו מפעל, ולא להיפך. צריך לאפשר לאנשים עובדים לחיות ברמה ראויה".

כשנשאל על היתרונות בפארקי תעשייה על פעילות של תעשייה אחרת, השיב: "חברות בגני תעשייה פועלות כחלק מחממה, והן מקבלות הכוונה, ייעוץ, שירותים מרכזיים והרבה השקעה וטיפוח מצידנו. ככה הן יכולות לפעול ולייצא בהיקף של חברה בינונית, אף על פי שהן קטנות מאוד. אחרי שהן גדלות, הן יוצאות מהפארק לפעילות עצמאית. לא מדובר בפרויקט כדאי כלכלי אלא בהשקעה. זה כמו לגדל ילדים, כמו להשקיע בחינוך. אתה לא מצפה שיהיה לך רווח מזה. כשהם יגדלו וייצאו ויכניסו מטבע חוץ לישראל, וישלמו מסים, אז זה יהיה כדאי".

היתרון היחסי של ישראל

השם השני שעולה כשחושבים על תעשייה ישראלית, שם השגור יותר בפיהם של תעשיינים ומביני עניין ופחות בפיו של הציבור הרחב, הוא זה של יהודית (דיתה) ברוניצקי, שתקבל השנה, יחד עם בעלה יהודה, פרס על מפעל חיים לתעשייה. הברוניצקים הקימו ב-1965 את חברת האנרגיה הגיאותרמית אורמת - שם שהצטרף במרוצת השנים לרשימת "הסנדלר הולך יחף" של הישראלים: התעשיינים מסוגלים להמציא טכנולוגיות ירוקות משנות עולם, אבל הממשלה אינה משכילה לנצל את הפיתוחים הללו כדי לשפר את הסביבה בארץ.

משפחת ברוניצקי הייתה לאורך שנים שם נרדף כמעט לחברת אורמת, אך כבר למעלה משנתיים שאין לבני המשפחה כל קשר לניהול החברה, וביולי האחרון הם גם נפרדו מהחזקה שנותרה להם בה באקזיט מוצלח, שנים ספורות אחרי שבני הזוג כמעט ואיבדו את מפעל חייהם, בשל הלוואת ענק שלקחו לצורך התגוננות מפני ניסיון השתלטות עוינת.

"לא צפינו אז את אומת ההייטק", אומרת ברוניצקי בשיחה עם G. "היו כאלה שהאמינו, כמונו, שהכלכלה הישראלית תעשה שינוי דרך משמעותי עם מוצרים שיש בהם חדשנות ושלישראל יש יתרון יחסי. את זה הבינו עוזיה גליל, אפי ארזי, בעלי יהודה וגם המדען הראשי של אז, פרופ' יצחק (יצה) יעקב. בשנות ה-70 לא היו מענקי מחקר ופיתוח, אבל יצה העניק לנו 80% מהתקציב של הפיתוח ונתן דחיפה גדולה מאוד. זה היה תהליך, שבא גם מהיוזמה התעשייתית וגם מהממשלה. גם בתחילת שנות האלפיים, חבר'ה צעירים היו עובדים ימים ולילות על הרעיון שלהם, עם מעט מאוד מימון, כדי להפוך את הרעיון שלהם למיזם תעשייתי. היום כולם מפונקים ועובדים עם יותר מימון".

מה היה הכי מאתגר בהקמה ובפעילות של אורמת?

"מבחינה תעשייתית, השנים הראשונות היו קשות מאוד, שנים שבהן התמודדנו עם הוצאות שהיו יותר גבוהות מהכנסות. אני לא מתגעגעת אליהן, למרות שהן היו הכי משמעותיות בצמיחה ובגדילה של המפעל".

מה האתגר המשמעותי ביותר של התעשייה הישראלית היום?

"הון אנושי. המחסור בכוח אדם מקצועי בכל המקצועות, בין אם אנשי תוכנה להייטק ובין אם טכנאים לעיבוד שבבים, הוא הבעיה הכי גדולה. אם אין מי שיפעיל את אמצעי הייצור, לא משתפרים ולא שורדים. החינוך היום לא עונה על הדרישות או על הצרכים של שנת 2018. זו בעיה גלובלית, אבל בישראל היא חמורה ביחס למדינות ה-OECD. וזה חינוך בכל הרמות, מהגיל הרך, דרך התיכון ודרך ההכשרות המקצועיות. מעבר לזה, מאוד כואב לי גם על הפערים הגדולים של השכר במשק הישראלי. זה משפיע על החוסן החברתי שלנו, וזה חוזר למקום של ההון האנושי".

התעשיינים מדברים לעיתים תכופות על התחזקות השקל כאתגר מרכזי.

"אין ספק שזה מקשה מאוד על יצוא של פעילות יצרנית. קל יותר להגיע לתוצאות בפעילות יזמית דיגטלית מיצרנית, כי מטבע הדברים התוצאות יותר מהירות. אבל תרבות האקזיט היא בעוכרינו. כי מי שמקים תעשייה בת-קיימא, לא ממהר לאקזיט. אין מספיק יוזמות שמגיעות לכדי סטארט-אפים ואין חברות מצליחות בתחום החומרה, ואני חושבת שבעתיד זה יהיה בעוכרינו. היום אנחנו נהנים מהתמורות, אבל זה לא בסיס יציב ומתמשך של חברות יצרניות. זה לא משכפל את עצמו וממשיך את עצמו שנה אחרי שנה - וכמה כבר נצליח לחדש?".

מה הפתרון?

"רק חינוך והכשרה. ועדת אקשטיין מטפלת עכשיו בהון אנושי ובהכשרה אנושית של טכנאים והנדסאים. בינואר הייתה רפורמה שהממשלה העבירה במכללות טכנולוגיות, שאחרי מאבק ארוך, הסכימה להגדיל את תקציב הממשלה לסטודנט י"ג ו-י"ד, מ-8,000 שקלים ל-19,000. אז יש מודעות, אבל הביצוע לא מספיק טוב".

מה המפעל הבא שאתם מתכננים להקים?

"זה כבר יהיה הדור שלכם. אנחנו עוסקים בחינוך במלוא המרץ. תמיד בחרנו שהתרומה שלנו לקהילה תהיה בתחום החינוך. ב-1970 הקמנו באורמת בית ספר תעשייתי, שבינתיים הרחבנו אותו לכיתות י"ג ו-י"ד במסלול שכולל מקצוע ובגרות. להבדיל מבגרות בטכנולוגיה של משרד החינוך, אנחנו מעניקים מקצוע ובגרות כי זה יותר משמעותי ומועיל. היום אנחנו פועלים בכמה מישורים, שכולם בעצם מכוונים לאותו הדבר, בדגש על תמיכה בבתי ספר בפריפריה, במטרה שההישגיות שלהם תהיה זהה לבתי ספר במרכז. יש שם הצלחות מדהימות. בנוסף, אנחנו יוזמים פעילויות במכון ויצמן שגם הוא עוסק בחינוך ותומכים במרכז ברוניצה ליזמות בטכניון, בדגש על יזמות בתחומים שיש בהם גם חומרה ולא רק תוכנה, ואני גם יו"ר הוועד הציבורי לקידום ההשכלה הטכנולוגית".

 מפעל של אתא / צילום: לע"מ - קלוגר זולטן

ותודה לצבא הבריטי

תעשיית הטקסטיל המקומית, שבימיה הזוהרים נחשבה למעצמה, היא כנראה החלוצה שבתעשיות כאן ובוודאי זו שמעידה יותר מכול על השינויים ברוח הזמן. המפעל הגדול הראשון, לודז'יה, הוקם ב-1924 על-ידי אריה שנקר, ואחריו רוטקס, בבעלות משפחת רוטלוי (ב-1985 התמזגו שתי החברות), וב-1934 הוקם מפעל אתא המיתולוגי, שהפך תוך זמן קצר יחסית למפעל הטקסטיל המוביל בארץ בייצור.

המפעלים סיפקו ביגוד לצד תעסוקה להמוני העולים, ובתקופת קום המדינה גם יצרו את סגנון הלבוש הידוע של הצבר הישראלי: חולצה כחולה, מכנסיים קצרים וכובע טמבל. אבל את התנופה הגדולה והמשמעותית ביותר שלה קיבלה תעשיית הטקסטיל בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר סיפקה לצבא הבריטי ולצבאות נוספים של בעלות הברית בדים לייצור המדים. לא בכדי, עם קום המדינה, הקימה הממשלה את מפעל דורינה, שסיפק ביגוד לצה"ל, ובמקביל נאסר יבוא של טקסטיל וביגוד. בשנות ה-50 הוקמו מפעלים גדולים נוספים, כמו משכית וגוטקס, וישראל החלה לייצא טקסטיל למערב. למרות תקופת הצנע והשפל הכלכלי, גם אתא פרחה: תוצרתה נמכרה היטב בארץ וערך הייצוא בשנת 1954 הגיע לכמיליון דולר, הרבה כסף במונחים של אז.

במהלך שנות ה-50 וה-60, עם הקמת עיירות הפיתוח, נפתחו בהן מפעלי ייצור גדולים, כמו כיתן בדימונה ובגיר בקריית גת, פולגת, גיבור סברינה ומגבות ערד, שייצרו טקסטיל לצריכה מקומית ולייצוא, וסיפקו פרנסה לרבבות משפחות.

החל מסוף שנות ה-70 חלה ירידה איטית והדרגתית בייצוא הטקסטיל. הגלובליזציה, משבר האנרגיה שהעלה את מחירי הדלק בישראל וייקר את הייצור, התגברות התחרות העולמית והיחלשות הדולר, הובילו חברות כמו פולגת, כיתן, גיבור ספורט ואחרות למשבר עמוק. המפעלים המקומיים ניסו בכל כוחם להתחרות בייבוא ולשמור על הייצוא, באמצעות מחשוב העבודה ומעבר למכונות תפירה אוטומטיות - אבל נאלצו במקביל לצמצם את כוח האדם ולפטר עובדים. בזו אחר זו, חברות טקסטיל ישראליות שהיו סמל לגאווה לאומית, קרסו.

ב-1985, כאשר מפעל אתא נסגר בשל הפסדים וניהול כושל, פוטרו למעלה מ-1,000 עובדים תושבי הצפון. העובדים שבתו ויצאו להפגנות, והמנהלים (בהם, לכמה שנים, גם עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה הראשון) ניסו להציל את המפעל ומכרו אותו מיד ליד, אך נכשלו. ב-20 השנים הבאות נסגרו עוד ועוד מפעלי טקסטיל או לסירוגין צמצמו את הייצור המקומי והעבירו פעילות לחו"ל.

במונחים אופטימיים יותר, היו מעט חברות שהצליחו להסתגל לשינויים ולצלוח את המשבר, בהן דלתא גליל, תפרון ולודז'יה-רוטקס (גיבור סברינה לשעבר). השינוי שעברו נזקף בעיקר לזכות היכולת שלהן להסתגל לשינויים. גם האבחנה בין הטייטל של "חברת טקסטיל" - חברות שמייצרות חומרי גלם בשיטות מסורתיות - לבין "חברת אופנה והלבשה", כלומר חברות מוכוונות חדשנות, המבוססות על טכנולוגיה מתקדמת ומתחרות בשווקים עולמיים, אינה רק סימבולית. דלתא כבר התגברה לחלוטין על המשבר ונמצאת בצמיחה. תפרון, העוסקת בייצור ובשיווק של מוצרי הלבשה תחתונה והלבשת ספורט ופנאי בטכנולוגיית "אל תפר", עברה מהפך, חזרה לרווחיות, אך טרם התאוששה, ולודז'יה-רוטקס עברה מהפסד של כ-20 מיליון שקל ב-2009 לרווח של 5.7 מיליון שקל ב-2012 וב-2014 נרכשה על-ידי דלתא תמורת 7.5 מיליון שקל.

דלתא גליל, מפעל הטקסטיל הגדול האחרון שהוקם בישראל, צלח את המשבר היטב. דלתא, שהוקמה בכרמיאל ב-1975 על-ידי התעשיין דב לאוטמן ז"ל, סיפקה תחילה פרנסה לתושבי העיר הצעירה, ובעיקר לתושבי הכפרים הערביים והדרוזים שמסביבה. כבר מיומה הראשון נבנתה כחברה לייצוא, ובהמשך הקימה רשת מתפרות בגליל.

ב-1982 הנפיקה החברה את מניותיה בבורסה בתל אביב ובשנת 1999 הנפיקה החברה את מניותיה גם בבורסת נאסד"ק בניו יורק. דלתא, שהפכה למותג בינלאומי, גלגלה מיליארדים והונפקה בבורסה בניו יורק ובשיאה העסיקה יותר מ-3,000 עובדים במתפרות בישראל. במהלך שנות ה-90 הועברו מחצית ממפעלי דלתא לירדן, תוך פיטורים נרחבים של עובדי ייצור בישראל, כחלק ממשבר הטקסטיל. ב-2007 הועבר מפעל נוסף מכרמיאל למצרים. לאוטמן ספג בזמנו ביקורת קשה על העברת המפעלים, אך טען בעקשנות שאלמלא היה עושה זאת, החברה הייתה קורסת וגם העובדים המקומיים היו מפוטרים.

 דב לאוטמן ז"ל / צילום: איל יצהר

על אף הדימוי ההיסטורי והנוסטלגי של "חברה של תחתונים וגרביים", כיום, עם לקוחות כמו נייקי, קלווין קליין, אנדר ארמור ואחרים, וטכנולוגיה מתקדמת ושווי של 2.5 מיליארד שקל, חברת הטקסטיל הוותיקה הפכה לאחת מהחדשניות בעולם בתחומה. הייצור שלה נעשה בחו"ל בלבד והיא מעסיקה פה כ-1,800 עובדים, מתוכם 350 עובדי ייצור והשאר אנשי מנהלה, שיווק, מחקר ופיתוח.

לאוטמן עצמו שימש כיו"ר מועצת המנהלים וכבעל המניות העיקרי עד שנת 2007, אז מכר את השליטה בחברה לאייזיק דבח תמורת 25 מיליון דולר. במקביל לתפקידו בדלתא, כיהן גם כנשיא התאחדות התעשיינים וכיו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בישראל. בנוסף, שימש בתקופת כהונת ממשלת יצחק רבין ז"ל כשגריר מיוחד של ראש הממשלה לפיתוח כלכלי והשקעות זרות בארץ ואף כיהן בעשרות תפקידים ציבוריים נוספים. ב-2006 קיבל את פרס ישראל למפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. גם בשנים שבהן היה מרותק לכיסא גלגלים בעקבות מחלת ה-ALS שממנה סבל - המשיך להיות דמות מעורבת ומוערכת מאוד במגזר העסקי. במקביל, הוא פעל למען העלאת המודעות למחלה הקשה שממנה סבל ונפטר ממנה לפני כחמש שנים, בגיל 77.

אחרי מותו, תיאר אותו שמעון פרס כ"אדם נדיר, אשר הקדיש את חייו לשירות העם והחברה בישראל. את כל אשר צבר לעצמו הוא נידב ברוחב לב לחברה".