פחות מירי רגב, יותר אזרחי ישראל

כבר תקופה שמירי רגב מכשילה את מדינת ישראל ברחבה.

ביטול המשחק של נבחרת  ארגנטינה בישראל הוא הדוגמה הקטנה והכואבת, אבל זה ממש לא האירוע הראשון שנפגע בגלל התערבות יתר של קומיסרית התרבות שלנו. אפשר להיזכר בפסטיבל הסרטים בפאריס, בטקסי פרסי סרטים בארץ ולמעשה כמעט בכל אירוע תרבותי.

ולא רק תרבותי. כמעט כל אירוע ממלכתי הקשור במשרד התרבות, שהתנהל פה בחודשים האחרונים הפך בן רגע לסנסציה פוליטית, מעורבת בבזבוז כספי ציבור, בכותרות ובהרבה רעש. תנו לי להזכיר לכם קצת מכל הטוב שכבוד השרה הרעיפה עלינו בחודשים האחרונים.

טקס המשואות, אחד הטקסים הממלכתיים והיפים שמדינת ישראל מתכבדת בהם במהלך השנה, הפך לפני חודשיים לתחרות פוליטית מי יקבל יותר זמן מסך. תחרות קרדיטים. מדינה שלמה הימרה כמה זמן מסך ינצל ראש הממשלה באירוע, במקום לעסוק במדליקי המשואות שהם-הם כוכבי הערב האמיתיים.

חגיגות ה-70 של מדינת ישראל היו נגועות בכל כך הרבה רגעים פוליטיים של כבוד והדר לפוליטיקאים, במקום להתרכז בעיקר - במדינה, באזרחיה, בכל הטוב שיש כאן. אפילו החגיגות בטיימס סקוור בארה"ב הוכתמו במאבקי מיקרופונים מיותרים עם ח"כ יהודה גליק.

וכל זה מבלי שדיברנו מילה על הכסף. מיליונים שהושקעו באירועים, זריקת כספים שלא נדע לעולם לאן הלכו באמת ומה הייתה תכליתם. בדיון שהתקיים בוועדת השקיפות של הכנסת נשאלו אנשי משרד התרבות מה נעשה עם הכסף ובתשובה הגיבו שהם לא מוכנים למסור את כל המידע, כי הם רוצים להפתיע את הציבור. להפתיע! כן זה מאוד מפתיע שכספי הציבור שלנו מתבזבזים מבלי שנדע לאן ולמה.

אפשר להתווכח על מה חשוב יותר ומה פחות. אפשר להתווכח על התוכן ועל סדרי עדיפויות. אי-אפשר להתווכח על הדרך. אי-אפשר להתווכח עם העובדה שמירי רגב עושה סיבובים פוליטיים אישיים באמצעות המשרד אותו היא מנהלת. בפועל, המשרד כאן כדי לשרת אותה, לא לשרת אותנו.

אז אם מישהו חושב שמה שקרה השבוע עם נבחרת ארגנטינה אמור להפתיע אותנו, שיתעורר ומהר. אין לזלזל במשמעות של תנועת ה-BDS ואל תטעו, גם אני התעצבתי על הביטול. אבל ההתנהלות הזו, שבה אירועים תרבותיים, ממלכתיים, ואפילו אירועים פרטיים הופכים להיות ברגע מוקד למאבקי כוחות פוליטיים, פשוט חייבת להיפסק.

אז איך נראית התרבות שלנו? מצג שכולו הלל לאישה אחת שחושבת על הפריימריז ועל היום שאחרי. השרה רגב עסוקה בלעשות פוליטיקה במשרד התרבות על חשבון כספי הציבור של כולנו, על חשבון אלפי בעיות שקיימות בספורט (תזכירו לי איזה מקום מדורגת נבחרת ישראל?), על חשבון מחסור אמיתי ובעיות בתרבות. על חשבון ספורטאים שמחכים לתקציב, על חשבון לוחמים בספורט הפארלימפי שמתפללים לקצת תהילה על הישגיהם.

ועוד דבר, ביטול המשחק האפיל על סאגת חלוקת הכרטיסים למקורבים, אבל אולי זה היה רק קדימון למה שעתיד לקרות בחסות הפוליטיקה.

התהילה, על פי רגב, עולה כסף והמטרה מקדשת את האמצעים. לא משנה שאין תכלית לדברים, ולא משנה שלא עומדות מאחוריהם מטרות מקצועיות. שום דבר לא באמת משנה. התהילה היא המטרה.

כדאי שנלמד לקח חשוב מהסיפור הזה לקראת אירועי האורוויזיון. שנתנהל אחרת, שנתכונן אחרת כדי שהאירוע הזה יקרה בצורה המכובדת ביותר שאפשר.

מירי יקרה, את "בולדוזרית" שטעתה בדרך. את מאמינה בחלוקה מחדש של תקציבים, אבל רטוריקת הנגד שאת נוקטת בה פשוט הורסת. אם רק תשקיעי את האנרגיות בקצת יותר עשייה שנוגעת לאזרחים הקטנים, לספורט הישראלי, לתרבות, לאומנים וקצת פחות ריצוי חברי מרכז.

בקיצור, כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף מי הפסיד? אזרחי ישראל.

להבא, קצת יותר אזרחי ישראל. קצת פחות מירי.

■ הכותבת היא חברת כנסת מטעם יש עתיד.