את אלונה בר און פגשתי לראשונה בשבת בבוקר ליד המקרר בחדר ההורים בקומה רביעית בבית החולים לילדים דנה (איכילוב). בחדר שליד שכב בני והמתין לניתוח התוספתן. הזמן דחק לשתינו. אני מיהרתי לחזור אל החולה, והיא - היא הייתה אמורה להשיב באותם ימים לבית המשפט אם בכוונתה להפעיל את זכותה לסירוב ראשון ולרכוש את מניות "גלובס". היא חיפשה שותפים לדרך. כאלה שיהיו מוכנים לשלם סכום שנקבע מראש, ובתמורה יקבלו על עצמם דף עם עקרונות יסוד שנוסחו בקפידה, אחריות על התודעה הציבורית שבכוחו של גוף תקשורת ליצור, והזכות לקפוץ לקלחת רותחת של חברה מפסידה.
זה היה רגע שבו מחליטים מהבטן. ההצעה הייתה לקנות מבית המשפט, כלומר, ללא תהליך יסודי של בדיקת נאותות, ללא בחינת תוכנית עסקית או גיליונות אקסל, ללא חוות דעת כלכלנים ורואי חשבון - ובמקרה שלי, גם ללא ידע מוקדם בתחום התקשורת.
אבל אל הרגע הזה לא הגעתי לחלוטין בלי הכנה: התנקזו אליו תחושות שליוו אותי זמן רב, וגברו בשנים האחרונות, תחושות של שבר ומחסור בתשובות אל מול תהליכים בחברה הישראלית.
אני עורכת דין וכלכלנית בהשכלתי. אני גם אם לארבעה מתבגרים בגילאי 12 עד .20בעשור הקודם עסקתי בתחומים הקשורים להיריון, לידה והורות ראשונית דרך דיאדה, פלטפורמה שהקמתי בשיתוף עם בעלות מקצוע מעולות. עיסוק זה אפשר לי להתכנס בבועה החמה של משפחתי ומשפחות צעירות אחרות שליוויתי. ההגנה של בועה זו הלכה והתפוגגה כשילדיי גדלו ועברו למערכות החינוך העל־יסודי.
כשילדיי החלו בתהליך הארוך של המיונים לצבא, התנפצה הבועה סופית. לא יכולתי עוד שלא לנהל דיון פנימי על הקרבה אישית והורית בזמנים שבהם ההנהגה לא חותרת לשלום; לא יכולתי שלא לחשוב על השלכותיה של שחיתות שלטונית, על תרבות רוויית מחשבה צינית לטווח קצר, ועל היעדר אחריותיות (accountability) במרחב הציבורי.
בזמן הזה הצטרפתי לוועד המנהל של "ציונות "2000 של רוני דואק ושל "ניצוצות" של יואב ארמוני ואורי שנער, ודרך העבודה בארגונים אלה נחשפתי ביתר שאת למציאות של ישראל כיום. למדתי על חשיבותו החברתית של הסקטור העסקי וכמה מאורגנת ומלאה להט החברה האזרחית. הייתי שותפה למאמצים תלת מגזריים לרתום את היכולות האנושיות והכלכליות של גופים עסקיים מובילים במשק, שהרצון להיטיב עם שכונות נחשלות או מגזרים שנשכחו מאחור, היה משותף לכולם. יחד עם עשייה מבורכת זו, ראיתי את רבדיה האנושיים של המדינה שלנו, על האתגרים החינוכיים והכלכליים שבהם היא לא מיטיבה לשאת. ראיתי כיצד קליטת עלייה ופעילות רווחה מבוצעות על ידי מערכות שלא מתאימות לזמננו. ראיתי ליקויים קשים בתשתית, היעדר תכנון ארוך־טווח וסקטור ציבורי חסר יעילות ואיטי. כול זאת, למול עשייה אינטנסיבית ומתישה של אנשים נפלאים וחדורי אמונה, לעיתים מתוך המערכת ולעיתים מחוצה לה.
באותו רגע, ליד המקרר הקטן שבו מאוחסנות קופסאות פלסטיק עם אוכל שהביאו הורים לילדים מאושפזים, הבטתי באלונה. זיהיתי בהצעתה את האפשרות שלי להשתמש בכוח שנותן לי ההון לקחת חלק בתהליך שינוי: להשתתף ביצירתה של עיתונות שמכבדת עסקים קטנים כגדולים, שמשתמשת בכוחה לחשוף גם מחדלים ועוולות, אך לא שוכחת לדבר על פתרונות. עיתונות שרואה עצמה כחלק מהסביבה העסקית והקהילתית שבה היא פועלת. חשבתי על הצמיחה שהייתי חלק ממנה כשליוויתי משפחות צעירות, וידעתי שכאן יש אפשרות להצמיח דברים רבים וטובים ברמה הלאומית. עם האנשים שאלונה יודעת לצרף אליה - ידעתי ש"גלובס" כגוף תקשורת ישיא רווחים עסקיים אך גם חברתיים .(sroi)
החלטתי ללא היסוס לזנק על ההזדמנות הלא־צפויה של אותו בוקר שבת. המדור הזה, הוא נדבך בדרך.
עו"ד ענת אגמון, מבעלות השליטה בקבוצת מוניטין גלובס; מייסדת דיאדה, רשת מרכזים לנשים בהריון; חברה בוועד המנהל של "ציונות "2000 ו"ניצוצות". פרודתו של מריוס נכט, יו״ר ומבעלי צ׳ק פוינט.
כתבות
ני"ע
