10 שנים אחרי המשבר: למשק האמריקאי שלום

הימים האחרונים עמדו בסימן עומס יתר של ציוני דרך. זה מה שספטמבר מזמן: יום השנה הלא-עגול למלחמת העולם השנייה (79 שנה), למגדלים התאומים (18 שנה), להפיכה הצבאית המפורסמת ביותר של זמננו (נגד איינדה בצ׳ילה, 45 שנה); ועגול היה יום השנה להסכמי אוסלו (25) וכמובן למפולת הפיננסית המזעזעת ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, שהתחילה השבוע לפני עשר שנים.

מיום ההולדת של המפולת היה קשה להתחמק. זו הייתה הטראומה המכוננת בחייהם של מיליונים; והיא טילטלה מבלי דעת את חייהם של מאות מיליונים, אולי מיליארדים.

עדיין מוקדם מדי להגיד מה עוללה הטראומה. את זה אנחנו אומרים לא רק מפני הזהירות כי אם גם מפני הניסיון.

בחורף הקודר של 2009, כאשר טורי האבטלה בדמוקרטיות התעשייתיות התחילו להזכיר את השפל הגדול של שנות ה-30, חשבנו שהקיץ הקץ על הסטאטוס-קוו-אנטה. אנשים רציניים מאוד דיברו על קץ הקפיטליזם. עשר שנים אחר כך, הקפיטליזם חי וקיים, וכלכלת ארה״ב עומדת בעיצומה של גאות היסטורית.

בו בחורף לא נשמעו תחזיות על אחרית הדמוקרטיה. הרושם הברור היה שהבוחר המערבי מבכר פתרונות פרגמטיים מן המרכז, או לכל היותר עם נטיות קלות ימינה ושמאלה.

גם אם פה ושם היו סימנים שהקלפים נטרפים, ברוב הגדול של הדמוקרטיות עדיין לא ארבו פופוליסטים שונאי אליטות ושונאי זרים. גם אם ידענו שדמוקרטיות משלמות מחיר כבד על משברים מערכתיים, קווינו שאת המשבר הזה עברנו בשלום.

ההזרמות הגדולות

הציפייה להתמוטטות המערכת בסתיו 2008 הייתה ריאלית מאוד. התאדותו המהירה של עושר פרטי ותאגידי, הסתתמות מקורות האשראי, פיטורי המונים, לחצים דפלציוניים, והתערבות חסרת תקדים של הממשלה בפעילות הכלכלית עוררו את הרושם שהמשבר יוצא מכלל שליטה. לא היה ברור כלל שתצמח איזושהי תועלת מהזרמות מסיביות, תחילה להצלת הבנקים ואחר כך להאצת הפעילות הכלכלית.

בנק ההשקעות ליהמן ברדרס קרס ב-15 בספטמבר 2008. הקונגרס חוקק במהירות מסחררת את "פקודת החירום לייצוב כלכלי" (בראשי התיבות האנגליים שלה,TARP), והנשיא ג׳ורג׳ בוש הבן חתם עליה בשלושה באוקטובר. היא העניקה לאוצר האמריקאי את הסמכות להוציא 700 מיליארד דולר לשם הצלת שוק המשכנתאות, שהפקרותו חוללה את המשבר, או לפחות קירבה אותו.

ב-17 בפברואר 2009 חתם הנשיא החדש ברק אובמה על "פקודת ההתאוששות וההשקעה מחדש", בהיקף של 787 מיליארד דולר. הוא תיאר אותה ״החבילה הכלכלית הסוחפת ביותר בתולדותינו״, והבטיח שהיא תציל 3.6 מיליון מקומות עבודה.

לאובמה היה כוכב אדום

אובמה אמנם הציל. השגו החשוב ביותר היה מניעת התמוטטותן של שלוש תעשיות הרכב האמריקאיות. הוא עשה משהו שאיש לא העז לעשות לפניו, אפילו לא בימי השפל הגדול של שנות ה-30: הוא הלאים למעשה את תעשיות הרכב, וגם בנקים וחברות ביטוח. הן חזרו לידיים פרטיות במהירות ניכרת, וממשל אובמה התפאר שמשלם המסים לא הפסיד אף סנט אחד, אלא אדרבא עשה כסף (11 מיליארד דולר).

אבל כל זה היה כה מדהים, כה חסר תקדים, שאיש לא ידע איך הדברים יעלו. קריקטורות של הימין הלבישו אז את אובמה בחליפת מאו, וחבשו על ראשו כומתה עם כוכב אדום, ללמדכם שהוא גמר אומר להרוס את הקפיטליזם.

הוא מעולם לא התכוון לתוצאה כזאת, לאכזבתו של השמאל הרדיקלי. אבל הוא נתן את הסכמתו לשתי יוזמות חקיקה עצומות ממדים שאיימו על ידו הנעלמה של השוק החופשי.

אחת נועדה למנוע חזרה על משבר הסאב פריים שמוטט את ליהמן ברדרס ואת וול סטריט. היא הטילה הגבלות חסרת תקדים על עצמאותם של הבנקים. היא נקראה "פקודת הרפורמה של וול סטריט והגנת הצרכן", ונקראה בקיצור על שם שני יוזמיה דוד-פרנק.

השנייה לא הייתה קשורה במישרים במשבר, אבל ניזונה מן האווירה שהוא יצר, וניצלה את הרוב העצום שהמשבר העניק לדמוקרטים בקונגרס. זו הייתה "פקודת ההגנה על החולה ונגישות הטיפול הרפואי": רפורמה של שירותי הבריאות, שנועדה לאפשר טיפול רפואי לפחות לחלק מ-35 מיליון אמריקאים ללא כל ביטוח בריאות.

שתי החקיקות ההן היו שירת הברבור של אובמה בענייני כלכלה ופנים. הן עלו לדמוקרטים ברוב שלהם בבית הנבחרים ב-2010, מה ששיתק את פעולת החקיקה בשש השנים הבאות, עד בוא דונלד טראמפ.

״לבחור מנצחים״

בשנתיים הראשונות שלאחר ההתמוטטות, הימין האמריקאי התלונן על יוקר ההצלה ועל אופייה. ב-2010 בלבד החוב הלאומי גדל כמעט בשני טריליון דולר (2,000 מיליארד). המבקרים טענו, כי ההזרמה למשק מתוקף "פקודת ההתאוששות" של 2009 הייתה שקולה כנגד ניסיון של הממשלה ״לבחור מנצחים״, והידקה את החיבוק של הון ושלטון.

מן הימין הפיננסי באה ביקורת על הבנק המרכזי, הפדרל ריזרב, שהתיר את הרצועה הרבה יותר מדי על חשבון היציבות המוניטרית. מאמרי המערכת של "וול סטריט ג׳ורנל" אפילו התחילו לכנות את הדולר "הברננקי", על שם נגיד הבנק המרכזי, שהעיתון האשים בכרסום חסר אחריות בערך הדולר.

הביקורת התבדתה. לדולר שלום. מ-2010, המשק האמריקאי רשם צמיחה רבעון אחר רבעון, שנה אחר שנה. אבל ממוצע הצמיחה הרב שנתי היה הנמוך ביותר של איזושהי תקופת התאוששות בהיסטוריה הכלכלית האמריקאית. יתר על כן, עם תגמולים גבוהים עד אבסורד של מנכ״לים, ההתאוששות ניכרה בוול סטריט הרבה יותר מאשר ברחובותיהן של ערי תעשייה קטנות במערב התיכון. היא העניקה השראה לתלונות השמאל על ״כלכלת האחוז האחד״ ולהתקוממות האלקטורלית מימין, שהעלתה את דונלד טראמפ לשלטון.

הקפיטליזם האמריקאי ניצל מפגיעותיו הרעות ביותר של ״המיתון הגדול״, אבל שטות תהיה להניח שהוא יצא ללא פגע. מחלצי המיתון הזה בקעו אי-אמון ופחד, המוסיפים לכוון התנהגות כלכלית ופוליטית, של יחידים ושל חברות.

השאלה אם ״זה יכול לקרות שוב״ תלויה ועומדת ללא תשובה. הרפובליקאים, שיש להם שליטה מלאה הן בחקיקה והן בביצוע, מורידים מסים ומצמצמים את הפיקוח. הרשות שקמה להגן על הצרכן עוברת תהליך של עיקור. כיוצא בזה קוצצו כנפיה של פקודת דוד-פרנק.

משבר הסאב פריים היה תוצאה של אמון בנצחיות העלייה בערך נדל״ן. אבל זו שגיאה פרטית, השייכת לקטגוריה הרבה יותר רחבה: חובות. דירוג האשראי של 40% מן החברות בארה״ב הוא רק מדרגה אחת מעל ״זבל״. שני שלישים של איגרות החוב מונפקות בידי חברות העומדות בסכנה של חדלון פירעון (נתוני מקינזי, http://tinyurl.com/mckinsey-debt-bubble).

החוב הלאומי של ארה״ב עומד עכשיו על 21 טריליון (21,000 מיליארד) דולר. קשה להאמין שרק לפני 20 שנה דיבר הנשיא קלינטון על פירעון החוב בתוך עשר שנים.

המשבר הגדול הבא כי יבוא יהיה שייך כמעט לא ספק לקטגוריה הרחבה הזו. אנחנו ממתינים באורך רוח. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny