הגיע הזמן לשינוי: הצבעה ישירה לרה"מ ובחירות אזוריות

סקר שנערך על-ידי ביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ופורסם לפני מספר ימים מסביר במידה רבה את האדישות ואת הנתק שחשים חלק ניכר מאזרחי ישראל כלפי ההליך הדמוקרטי - ובעיקר הבחירות לכנסת. על-פי הסקר, מדד האמון הממוצע של הציבור כלפי הכנסת הוא 2.05 (מתוך 5) ו-56% מהאזרחים קבעו שהם חשים אמון נמוך בכנסת. המפלגות אף זכו ל"רייטינג" נמוך יותר - מדד אמון 1.99, כאשר 57% מגדירים את אמונם במפלגות - "נמוך מאוד".

ממצאים אלה מדאיגים מאוד דווקא לקראת הבחירות הקרובות, כאשר הציבור חש שמה שהיה - גם יימשך, וסביר ששיעור הנמנעים מהצבעה יעלה.

אזרחים רבים מבטאים את חוסר היכולת להשפיע באופן ממשי על התנהלותה של המדינה ועל התנהגותם של כמה מבכירי נבחריה. קיום מרחק רב בין הבוחר לנציגיו, כאשר פתק בודד אחת לארבע שנים נותן קול לרשימה של עסקנים מוכשרים יותר או פחות - ואילו האזרח אינו מסוגל לתגמל או להעניש פוליטיקאים בודדים שסרחו או מעלו באמון בוחריהם.

בחירתו של ראש הממשלה מותנית במשא-ומתן שגובל לעתים בסחטנות ומונע מראש הממשלה ליישם מדיניות המועדפת על-ידי רוב הציבור. מובן מאליו שיש להגן מאוד על זכויותיהן של קבוצות מיעוט - בקואליציה ובאופוזיציה כאחד - ואולם לראש ממשלה חיבת להיות הזכות - והחובה - ליישם עד כמה שניתן את העמדות שבשמן נבחר.

לפיכך קיווינו, רבים מאזרחי ישראל, ששיטת הבחירות הישירה שהונהגה בזמנו לראשות הממשלה תיצור קשר בלתי אמצעי עם הבוחרים, תמנע משא-ומתן מתסכל להקמת ממשלה ותבטיח ניהול ברור ויעיל על-ידי מי שיקבל את אמונם של רוב הבוחרים. לאכזבתנו הרבה נכשלה השיטה הישירה לא בגלל שהייתה גרועה - אלא מפני שלא כללה גם את שיטת הבחירות לכנסת. אבי השיטה הישירה - פרופ' אוריאל רייכמן, הצר על כך שעקב המשכתה של שיטת הבחירות היחסיות לכנסת, נותרנו עם מספר גדול מדי של מפלגות ועם יכולת משילות נמוכה של ראש הממשלה.

על-מנת לאפשר לאזרחי ישראל להיות שותפים אמיתיים בקביעת דרכה של המדינה - וזו לדעתי נשמת אפה של הדמוקרטיה - ומאידך להבטיח משילות הוגנת ויעילה, מוצע כאן לחזור לבחירה ישירה של ראש הממשלה אך הפעם תוך כדי תיקון שיטת הבחירות לכנסת.

יתרונה היחיד של השיטה היחסית הנהוגה כעת הוא העובדה שמספר חברי הכנסת של כל סיעה נקבע על-פי חלקה היחסי של הסיעה מתוך כלל המצביעים. ואולם הקשר בין חברי הכנסת והבוחרים רופף ביותר ומספר הסיעות בכנסת גדול מדי.

על-מנת לאחוז במקל משני קצותיו, עדיפה השיטה הקיימת בנורבגיה (במספר תיקונים) המחלקת את המדינה לאזורי בחירה (למשל, 20) שכל אחד מהם ישגר לכנסת מספר ח"כים (למשל 6).

חברי הכנסת ייבחרו לפי אחוזי התמיכה בהם באזור הבחירה שלהם, ולדוגמה מתוך שישה חכ"ים שייבחרו בתל אביב, תקבל רשימה א' - שתזכה כבמחצית מהקולות - שלושה נציגים, ושלושה נוספים יתחלקו בין רשימות קטנות יותר. כך יוצא שיישמר עד כמה שאפשר עיקרון היחסיות, ובה בעת יתהדק מאוד הקשר של תושבי האזור עם נציגיהם. כמו כן יפחת מאוד מספרן וכוחן של הסיעות הקטנות.

למרות ההבדל המשמעותי בין נורבגיה לישראל, גם אנחנו זכאים להרגיש כי נבחרינו עובדים עבורנו. דבר שיתרום בוודאי ליותר אמון במערכת וליכולת המשילות שלה.

הסיכוי לשנות בקרוב את שיטת הבחירות נראה קטן, אבל מאחר שהבחירות לכנסת נמצאות מעבר לפינה מן הראוי שחלק מהמפלגות ייתנו דעתן לנתק שבין הציבור לבינן ויתחייבו לפעול כבר בכנסת הבאה לשינוי השיטה.

■ הכותב הוא משפטן ויו"ר לשכת המסחר ישראל-נורבגיה.