תחזית מזג האוויר לנשיא טראמפ: מעונן בוושינגטון ובפריז

אילו נשיאות ארה"ב הייתה אלבום תמונות, הדפדוף בה היה מסחרר: בלי לעצור, בלי להתרכז, בלי לחשוב, בלי לזכור.

לא יצאו אלא חמישה לילות ממוצאי יום הבחירות של אמצע הקדנציה, שהניבו דרמה לא מבוטלת, והעיר וושינגטון הספיקה להחליף את נושאי השיחה שלוש או ארבע פעמים. למישהו בקצה הפירמידה אין סבלנות. מישהו מתבונן בהיסטוריה כדרך שמישהו מחליף ערוצים בשלט.

וכך, המהפך החלקי שהעניק לדמוקרטים את השליטה בבית הנבחרים נשמע היום כמעט מיושן, אף על פי שהוא עדיין לא התממש, ואין לנו כל מושג על תוצאותיו.

הנשיא, באופן מתוכנן בהחלט, נטל איתו את תשומת הלב אל שדות הקרב המעוננים של צפון צרפת, כדי לציין את יום השנה המאה לסיום מלחמת העולם הראשונה ("בשעה האחת-עשרה של היום האחד-עשר של החודש האחד-עשר").

לרגל העניין המוגבל שיש לו בהיסטוריה, הוא צייץ מכל הבא ליד בעניינים לא-היסטוריים. דקות אחדות לפני ההמראה הוא הכפיש עיתונאיות שחורות; בשעת הנחיתה עצמה הוא ירה ציוץ עוין לעבר מארחו, נשיא צרפת מקרון; זמן קצר אחריה הוא איים על מדינה עוינת ששמה קליפורניה בהפסקת המענקים הפדרליים בגלל רשלנותה במניעת שרפות ביערות (25 נספים לפי ספירה זמנית); ולאחר שהתמקם במעונו המפואר של שגריר ארה"ב בפריז הוא החליט שלא להשתתף באזכרה לנופלי המלחמה ההיא מפני שירד גשם, והמסוק לא יכול להמריא, והנסיעה בלימוזינה (בערך 80 ק"מ) הייתה ארוכה מדי.

לפני כן הוא הספיק להדיח את שר המשפטים שלו ("התובע הכללי" באמריקאית מדוברת), והחליף אותו, אם גם זמנית, בפוליטיקאי מן הימין הנוצרי הרדיקלי, שאינו מאמין בהפרדת רשויות, רוצה לצמצם את כוחם של בתי המשפט, ואינו מעוניין בהשלמת חקירתם של החשדות שרוסיה עזרה לדונלד טראמפ ב-2016. הוא אפילו אמר בשעתו, כאשר התמודד על מושב בסנאט, ב-2014, שכל השופטים בארה"ב צריכים להאמין בכתבי הקודש. כאשר נשאל אם הוא מתכוון לספר ויקרא או לברית החדשה, הוא השיב שהוא דווקא איש של הברית החדשה.

 לחיצת היד הידידותית בין פוטין לטראמפ / צילום: Reuters

"אני יותר טוב בזה"

מינויו הפתאומי של המחליף הזמני, מאת'יו וויטאקר, עורר תדהמה. עניין אחד הוא לפטר את שר המשפטים, שהנשיא התעלל בו כמעט מן היום הראשון של כהונתו, אבל עניין שני הוא למנות תחתיו מישהו שעד לפני קצת יותר משנה היה פרשן טלוויזיה מפלגתי. המינוי עורר מיד מתרדמתם את החשדות שטראמפ מכשיר את הקרקע לפיטורי החוקר המיוחד של ההתערבות הרוסית, רוברט מולר. פיטורים כאלה יביאו כמעט ללא ספק ניסיון בבית הנבחרים להעמיד את הנשיא למשפט הסנאט.

עד אמצע השבוע שעבר, זה היה עניין היפותטי, מפני שהרפובליקאים שלטו בבית הנבחרים. אבל בעקבות הבחירות, בית הנבחרים יעבור לשליטה דמוקרטית מלאה בעוד חודשיים ופחות.

צריך למהר ולסייג שגם אם בית הנבחרים יחליט להעמיד את הנשיא למשפט (באקט המכונה באנגלית "אימפיצ'מנט"), אין כמעט שמץ של סיכוי שבסנאט יימצא רוב של שני שלישים להרשעה.

אבל אם שר המשפטים בפועל ידיח את מולר, תתפקע מאליה כל מראית עין של דו-מפלגתיות ושל איפוק. מצב עניינים כזה ישרת היטב את הרגליו של טראמפ ואת שיטותיו. הוא אמר במפורש במסיבת העיתונאים שלו למחרת הבחירות, "אני יותר טוב בזה". עיניו נשואות עכשיו אל היעד הפוליטי העיקרי שלו: להבטיח בחירה חוזרת ב-2020. אם זה מחייב קיטוב, אדרבא, נקטב.

מטלית אדומה

במערכת הבחירות שעתה זה הסתיימה, הרפובליקאים ניסו לנצל את חוסר הפופולריות של ננסי פלוסי, מנהיגת הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, לשעבר יושבת ראש הבית והמועמדת לחזור ולהנהיג אותו. בעיני הימין, וגם בעיני חלקים של המרכז, פלוסי נתפסת כרדיקלית מסוכנת.

מספר מועמדים מתונים של המפלגה הדמוקרטית, שהתמודדו במחוזות בחירה עם נטייה ימנית, ראו צורך להתחייב בפומבי כי אם ייבחרו, הם יסרבו להצביע לטובת פלוסי. למרבה העניין, הנשיא, בבוקר שלאחר ניצחון הדמוקרטים, נטף צופים: הוא בירך את פלוסי, חלק שבחים לכישרונותיה הפוליטיים, והכריז כי אין זה אלא הולם שהיא תהיה יושבת ראש הבית. טראמפ הרחיק לכת עוד יותר. הוא אמר, כי אם לא יהיו די קולות דמוקרטיים להבטיח את בחירתה, יהיה אפשר למצוא רפובליקאים.

הייתכן שהנשיא התכוון ברצינות? בוודאי לא לגמרי, אבל אין קושי לשער שלא רק אבירותו הטבעית הביאה אותו להבעת תמיכה בעתיד הקריירה של פלוסי, אשר תחוג בחודש מארס את יום הולדתה ה-79. נוכחותה של פלוסי תחזור ותזכיר לימין הרפובליקאי מדוע עליו להתלכד סביב הנשיא ולסור למרותו. פלוסי היא מטלית אדומה, והנשיא זקוק למטליות כאלה.

"ניצחון כמעט מלא"?

בבוקר שלאחר הבחירות, ביום ד' שעבר, הנשיא צייץ כי מפלגתו נחלה "ניצחון כמעט מלא". הוא כמובן אינו מסוגל להודות בהפסד. הוא שייך לאותו חלק של האוכלוסייה - בדרך כלל זכרים לבנים - שהמלה הגסה ביותר במילונם היא "מפסידן" (loser). היא מכילה את כל הבוז האפשרי שאפשר לרחוש. הנשיא משתמש בה לעתים מזומנות (ביום שישי למשל הוא השתמש בה לתאר עיתונאית שחורה שהציגה לו שאלות קשות במסיבת עיתונאים).

בשני דברים הנשיא אינו נוטה להודות: בשגיאה, או בתבוסה. אבל אין שום דרך אחרת לתאר את מה שקרה בשבוע שעבר. היה יכול להיות יותר גרוע. הרפובליקאים היו יכולים לאבד גם את הסנאט. התבוסה אם כן אינה מלאה. אבל "ניצחון כמעט מלא"? לא במציאות הניתנת לזיהוי.

יתר על כן, ממדי התבוסה הרפובליקאית רק התרחבו מאז יום ד' בבוקר. עכשיו ייתכן שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים יעמוד על 35 מושבים (מתוך 435), גדול במידה ניכרת מן הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים היוצא (22), והרווח האלקטורלי הגדול ביותר של המפלגה זה 44 שנה. מאז יום ד' הצטמצמו במקצת הפסדי הדמוקרטים בסנאט. עכשיו ייתכן שהדמוקרטים יוסיפו לעצמם מושב במדינת אריזונה.

פוסט-מורטם של הבחירות מחייב אסטרטגים רפובליקאיים להודות, שהם הפסידו בעיקר בגלל טינה אישית עמוקה של מצביעים משכילים מן המעמד הבינוני לטראמפ; ושהרטוריקה של הנשיא נגד מהגרים ממרכז אמריקה קוממה נגדו מצביעים דווקא לאורך גבול מקסיקו, ועלתה למפלגה במושבים בקליפורניה, בנבאדה, באריזונה ובטקסס.

הנשיא יכול לטעון כאוות נפשו, שהרפובליקאים המובסים הובסו מפני שלא היו נאמנים מספיק לנשיא. בבית הנבחרים אם גם לא בסנאט העובדות מראות את ההפך. מומחי בחירות רפובליקאיים מודים, שהתנהגותו האישית של טראמפ וסגנונו היו המפתח לכישלון המפלגה.

האם כל זה עומד לשנות משהו בהתנהגות הרפובליקאים כלפי הנשיא? ספק. מותר להניח שמנוי וגמור עם הנשיא להבטיח את נאמנות לוחמיו בקונגרס. מה לך אמצעי יעיל יותר מאשר ליזום מלחמת חפירות, אשר תאלץ את הרפובליקאים להזדהות, לחבוש קסדות, ולציית לפקודות הבית הלבן. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny