מדד הדמוקרטיה של השבועון "אקונומיסט", אשר התפרסם בשבוע שעבר, מראה כי המזרח התיכון, צפון אפריקה ואפריקה שמדרום לסהרה מוסיפים לשמור אמונים למעמד המפוקפק של זנבות הדמוקרטיה. מדד 2018 במזרח התיכון עומד בדיוק על רמתו מ-2006 (3.54 מ-10); מדד 2018 באפריקה עומד שמונה מאיות מעל 2006 (4.36). מערב אירופה וצפון אמריקה חונות בסביבות 8.5.
המדד הזה נותן סימנים ב-44 ארצות באפריקה, ומוצא ביניהן רק אחת הראויה לסיווג "דמוקרטיה מלאה". היא אפריקאית רק במובן הזה שהיא חברה באיחוד האפריקאי, ארגון הגג של ארצות אפריקה. זו מאוריציוס, בלב האוקיאנוס ההודי, שרוב תושביה ממוצא הודי, ויש לה שורשים עמוקים של דמוקרטיה פרלמנטרית מאז עצמאותה, לפני 50 שנה.
שבע ארצות אפריקאיות מסווגות כ"דמוקרטיות פגומות", שזו אינה בושה כל כך גדולה. ארה"ב, יפן, צרפת, איטליה, גם ישראל נמצאות בקטגוריה הזו. רק 20 ארצות בעולם נמצאו ראויות לסיווג "דמוקרטיות מלאות", 14 מהן במערב אירופה ובצפונה, שתיים בדרום האוקיאנוס השקט (אוסטרליה וניו זילנד), שתיים באמריקה הלטינית (אורוגוואי וקוסטה ריקה), אחת בצפון אמריקה (קנדה) ומאוריציוס הנ"ל.
החצי הסמכותני של אפריקה
בקטגוריה של "דמוקרטיות פגומות" אנחנו מוצאים 55 ארצות, בקטגוריה של "משטרים מעורבים" 39, ו"משטרים סמכותניים" (אותוריטריים) - 53. בגבהים האולימפיים (מעל 9 נקודות) נמצאות כמובן ארצות הצפון, עם תגבורת קלה מדרום הפסיפיק. בתחתית נאנקות צפון קוריאה, סוריה, קונגו; טיפונת מעליהן - ערב הסעודית, סודאן, אריתריאה, איראן, אזרבייג'ן. ישראל ותוניסיה הן היחידות באזור המזרח התיכון/צפון אפריקה הראויות להיחשב לדמוקרטיות. ישראל היא ה-30 בעולם, תוניסיה היא ה-68. יש גם סיווג ל"פלסטין", במקום ה-109.
כישלון הדמוקרטיה באפריקה הוא שיטתי ועקיב. חצי מ-44 הארצות הנמדדות הן "סמכותניות", עם רמות נמוכות להחריד של חירויות אזרחיות (שליש ופחות של הרמה במערב) ושל פלורליזם ובחירות אמינות (עשירית עד רבע הרמה במערב). אחד מחמשת המפתחות במדד הדמוקרטיה נוגע לתפקוד הממשלה. כאן אנחנו נתקלים ברמות מזעזעות, לפעמים פחות מנקודה אחת, לעתים קרובות פחות משלוש.
המדד הזה מתפרסם אחת לשנה, ורק צירוף מקרים זימן את פרסומו לשבוע שבו היה תלוי על בלימה עתידן הפוליטי של שתיים משלוש הארצות הגדולות ביותר באפריקה (מצד שטחן), קונגו וסודאן. קונגו אמנם נקראת רשמית 'הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו' (להבדיל בינה לבין זו הנקראת בפשטות קונגו, קטנה בהרבה ממנה), אבל היא נמצאת במקום ה-165 במדד הדמוקרטיה. סודאן עומדת במקום ה-155.
העילית הקטנטנה רוצה לשדוד
בקונגו היו ב-30 בדצמבר בחירות לנשיאות, שנדחו והלכו והלכו ונדחו, ולבסוף נערכו בחוסר חשק ובארגון לקוי. הנשיא זה 18 שנה, ז'וזף קאבילה, לא רצה בהן. הוא מינה לבסוף את אחד מנאמניו למועמד מפלגת השלטון. האיש נחל תבוסה כל כך נחרצת עד שאנשי קאבילה לא יכלו לזייף ניצחון.
תוצאות הבחירות היו צריכות להיוודע ביום א' שעבר, פרסומן נדחה בארבעה ימים. הכנסייה הקתולית רבת הכוח ראתה צורך להתערב. באופן חסר תקדים היא נקבה בשמו של המנצח על פי דיווחיהם של אלפי משקיפיה: מנהל לשעבר בענק הנפט אקסון-מוביל, מרטאן (מרטין) פאיולו. ארבעה ימים אחר כך, ועדת הבחירות המרכזית שבשליטת המשטר הודיעה, כי המנצח היה המועמד השני של האופוזיציה, פליקס צ'יסקדי.
ההודעה הזה התקבלה בספקנות ניכרת, בתוך קונגו ומחוצה לה. השתרר הרושם שהמשטר המובס החליט לבחור לעצמו את המועמד הפחות מסוכן של האופוזיציה. תיבת הקלפי מעולם לא הייתה המפתח לשליטה בקונגו, ואין סיבה מיוחדת שהיא תהפוך למפתח. הארץ הזו, המבורכת בעושר פנומנלי של אוצרות טבע, שייכת מאז ומעולם לעילית קטנטנה ומושחתת. לפנים זו הייתה עילית בלגית, אשר שדדה את קונגו, רצחה המונים, והשאירה אותה בלתי מוכנה לחלוטין לעצמאות; ומאז העצמאות שדדו אותה אלימים ואנשי-זרוע מקומיים.
צ'יסקדי, המנצח-לכאורה בבחירות, הוא בנו של פוליטיקאי, אשר התקרב אל השלטון והתרחק ממנו במשך חצי מאה. הוא שימש מפעם לפעם את הרודן הקפריזי מובוטו, שיאן עולם בשחיתות, ומפעם לפעם הכעיס את מובוטו והושלך לכלא. אף הנשיא היוצא של קונגו, קאבילה, הוא בנו של פוליטיקאי, שהומלך על קונגו ב-1997, לאחר מלחמת אזרחים, והתערבות צבאית של קואליציה אפריקאית.
אבא אמר לעלי: עכשיו תורך
לא זו בלבד שהכול נשאר באוליגרכיה, אלא שהכול נשאר במשפחה. קונגו יכולה לכנות את עצמה דמוקרטית, ויכולה לכנות את עצמה רפובליקה, אבל מאז אמצע שנות ה-60 של המאה שעברה היא מתנהלת כמלוכה מורשתית, שבה המלך נופל מפעם לפעם, אבל רק כדי לפנות מקום למלך הבא.
זה גם מה שקורה בגאבון עתירת-הנפט, במערב אפריקה. לה יש הכבוד להיות ה-124 במדד הדמוקרטיה העולמי. זה 50 שנה שמושלת בה משפחת בונגו. אבא עלה לשלטון בסידור ספק-חוקתי ב-1967, בהיותו בן 31. הוא מיהר להוציא את כל מפלגות האופוזיציה אל מחוץ לחוק, וכיהן בנשיאות 42 שנה. הוא נהג לנצח בבחירות בהפרשים משכנעים. ב-1979 הוא קיבל 99.96% מן הקולות, שיא שהוא עצמו הצליח לשבור ב-1986 עם 99.97%.
אבא מת ב-2009, והוריש את הרפובליקה דמויית המלוכה לבנו עלי. עלי סבל שבץ מוחי במהלך ביקור בערב הסעודית באוקטובר, ומאז לא חזר הביתה. בשבוע שעבר היה ניסיון לסיים את שושלת בונגו בהפיכה צבאית. היא דוכאה בקלות רבה, והשושלת בעינה עומדת. לפנים, הפיכות צבאיות היו האמצעי העיקרי להחליף שלטון באפריקה. הן היו קלות עד גיחוך לביצוע: תפוס את תחנת הרדיו, קרא הודעה מס' 1 של מועצת ההצלה הלאומית, או משהו כזה, וזהו, עכשיו תורך להיות נשיא.
היתקוממו מסגדי חארטום?
תורו של חסן אל בשיר הגיע ב-1989. הוא גנב את סודאן מן הממשלה האזרחית הנבחרת האחרונה שלה, ומשל בה ביד חזקה מני אז. הוא גם פירק אותה, לאחר שנאלץ להעניק עצמאות לדרום הלא-מוסלמי. עכשיו הרחוב מורד בו. זה חודש שהמונים צועדים ברחובות חארטום. ביום ו' התפרצו המתפללים במסגדי העיר נגדו.
אפריקה כמובן השתנתה לאין שיעור מאז שנות העצמאות הראשונות שלה. אבל עניין אחד לא השתנה בה: ברוב הגדול של ארצותיה השלטון מוחזק לנצח, אם זה בידי יחיד, או בידי משפחה מצומצמת, או בידי משפחה מורחבת, או בידי אוליגרכיה. שלטון התחלף באופן דמוקרטי וסדיר ולאורך זמן רק בשתי ארצות, סנגל וגאנה. אם קונגו, סודאן וגאבון יצליחו להיחלץ מלפיתתם של עריצים, אולי דברים ישתנו גם במקומות אחרים. אולי.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
