כשדמות ציבורית עושה שימוש לא ראוי בבמה ציבורית

ראש הממשלה, ככל אדם, נהנה מחזקת החפות וזכאי לזכות להליך הוגן. עם זאת, כיבוד זכותו של איש הציבור להליך הוגן לחוד - וכיבוד זכותו של הציבור ל"היגיינה ציבורית" לחוד.

ראש ממשלה, בדומה לרבים אחרים המכהנים בתפקידים ציבוריים, הוא בבחינת "אישיות דו-מהותית": כאדם פרטי, הוא נהנה מאישיות משפטית פרטית שאינה תוצר של הדין. כאיש ציבור, הוא נהנה מאישיות משפטית נפרדת הנובעת ממעמדו הציבורי. על-פי רוב ניתן בנקל להבחין בין שתי ישויות משפטיות אלה, ולהשית עליהן, בהתאמה, נורמות משפטיות מסוג אחר. בפועלו בתחום הציבורי, יחולו עליו חובות וזכויות הנגזרות מתפקידו הציבורי. לעומת זאת, בפועלו בתחום הפרטי - בלי שהוא מפעיל סמכות שלטונית שהוקנתה לו על-פי דין - יש לסווגו כאדם פרטי הזכאי לפעול כרצונו.

לעתים מזומנות, היבטיו הפרטיים של אדם המכהן בתפקיד ציבורי מתמזגים עם היבטיו הציבוריים באופן שאינו ניתן להפרדה. בתוך כך עשויות להיווצר נקודות השקה בין שתי ישויותיו המשפטיות, ובעקבותיהן הוא נדרש לאזן את היבטיו הפרטיים והציבוריים. סיטואציה זו מחויבת המציאות. כל מי שגורס כי אישיות דו-מהותית יכולה להקיף עצמה בחומות וירטואליות, בתקווה שאלה יחצצו חציצה מוחלטת בין פעולותיה השונות, יתבדה. קל וחומר הם פני הדברים בהתייחס לראש ממשלה.

בעידן שבו נפרצו החומות בין "פרטי" ל"ציבורי", יש לאפשר לאישיות דו-מהותית מרחב מסוים של פרטיות גם בפעילותה בתחום הציבורי. באותו מרחב יש לה גם "משל עצמה" וגם "משל הציבור". כך, למשל, כאשר מושמעות בתקשורת באופן יום-יומי טענות הקשורות לחשדות פליליים הנחקרים נגד ראש הממשלה, לא ניתן לצפות ממנו למלא פיו מים בשדה הציבורי. בדיוק כפי שגורמי התקשורת מנצלים את הבמה הציבורית על-מנת להטיח נגדו טענות הקשורות לחשדות הפליליים נגדו - זכותו לעשות שימוש בבמה הציבורית על-מנת להשיב להן.

עם זאת, לא כך הם פני הדברים כאשר אישיות דו-מהותית מנצלת באופן לא ראוי את מעמדה הציבורי כדי להשיג יתרונות לקראת הליך הפלילי העשוי להתנהל נגדה. שימוש לא ראוי בבמה הציבורית לצרכים פרטיים פוגע באמון הציבור. אין חולק כי ראש הממשלה, ככל אדם, נהנה מחזקת החפות וזכאי לזכות להליך הוגן. אולם כיבוד זכותו של איש הציבור להליך הוגן לחוד - וכיבוד זכותו של הציבור ל"היגיינה ציבורית" לחוד.

הטענות שהעלה ראש הממשלה בנימין נתניהו בהודעתו ה"דרמטית" לתקשורת הן טענות משפטיות טהורות שמקומן, ככלל, להישמע בהליך השימוע או במהלך המשפט (ככל שהיועץ המשפטי לממשלה יחליט על הגשת כתב אישום). גם אם ניתן להצדיק, ציבורית, שימוש בבמה הציבורית על-מנת להעלותן - ואני מסופק שכך הם פניי הדברים - יש טעם לפגם בכך שאישיות דו-מהותית משתמשת באופן לא ראוי בבמה הציבורית, וב"פריים-טיים" שניתן לה בשל מעמדה הציבורי, תוך שנמסר לציבור מספר שעות קודם לכן כי היא צפויה למסור לציבור "הודעה דרמטית". שימוש בבמה הממלכתית לצורך "הודעה דרמטית" ראוי שייעשה לצורך פעילות ציבורית, ולא כדי לחלץ את הישות הפרטית שלה מציפורני הדין הפלילי.

מלבד ההשלכות הציבוריות, להתנהגות זו עלולות להיות השלכות גם במישור הפלילי. כך למשל, ככל שיוגש כתב אישום, טענה לביטול כתב האישום מטעמים של "הגנה מן צדק" בגלל שנערך לה משפט שדה על-ידי התקשורת עשויה להידחות אם בית המשפט יגיע למסקנה כי האישיות הדו-מהותית תרמה, בעצמה, לחשיפה התקשורתית המוגזמת. דברים אלה אך מחדדים את התובנה שלפיה טוב תעשה אישיות דו-מהותית אם תמקד את מרצה, בהקשר המשפטי, בזירה המשפטית המתאימה לכך ולא בכיכר העיר.

הכותב הוא ד"ר למשפטים ומרצה באוניברסיטת בר-אילן. מחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים".