"אנחנו בג'ונגל מוחלט. אם אמדוקס תקרוס מחר היא תצטרך להתמודד, אין לה את המדינה שתגן עליה"

"זה היה ב־2010, תקופת פוסט המשבר", נזכר אלי גלמן ביום שבו נקרא לדגל והתבקש להתמנות למנכ"ל אמדוקס, שנתיים אחרי שעזב את החברה כמשנה למנכ"ל. "הייתה הרבה ציניות. אז המצאתי שיטה", הוא מספר כעת עם פרישתו. "קראתי לה שיטת C, מהמילה Cynical. הייתי נותן כל מיני דרגות של C למה שאנשים אמרו, במדרג מ־1 עד 10. הייתי אומר למשל: 'זה C7, זה C5', וכך הלאה. זה הלך ונכנס, עד כדי כך שכשמישהו היה אומר משהו, כבר אמרו לו: זה C6, זה C10. בתוך חצי שנה הציניות הפסיקה לחלוטין".

וזה מה שאתה מצפה שיקרה בחברה הישראלית, שהציניות תיעלם.

"אם ראש הממשלה היה מתחיל לדבר בטון לא ציני והבון-טון בכנסת היה לומר לאנשים: 'למה אתם מדברים בציניות כזו?', לאט-לאט היה נוצר תהליך שבסופו ברור שציניות זה לא כלי עבודה. נכון, הייתי רק מנכ"ל של 25 אלף איש, אבל הם באים מכל העולם, עם המון תרבויות, ואם אני מצליח לייצר אחידות, אז אני מאמין שאפשר לעשות את זה במדינה אחת. בגין היה אדם ערכי, הוא דיבר בצורה ערכית, רבין היה אדם ערכי שדיבר בצורה ערכית. הגענו למצב שבו כל פופוליסט עולה על כל במה וצועק - וזה לא תקין".

 העליה נבלמה

אז למה שלא תיכנס לפוליטיקה כדי לשנות? פרשת עכשיו מאמדוקס.

"לא מתאים לי פוליטיקה. אני אדם פרטי וחשוב לי מה חושבים עליי, ובפוליטיקה אתה חשוף. אני מוכן לעבוד בזה בלי להיחשף, אם מישהו רוצה יועץ", הוא צוחק. "אבל ברצינות, כל אדם טוב שנכנס למערכת, לא משנה מאיפה הוא, משפר את העתיד שלנו. קחי אחד כמו עמר בר־לב - הוא אדם טוב ולא משנה איפה הוא יהיה. בכלל, אין לי בעיה פוליטית עם עשר המפלגות הישראליות במרכז, יש לי בעיה עם האזוטריים, אך כל אדם כזה שנכנס למערכת, צריך לעודד אותו. אורלי לוי אבקסיס - מצוינת, לא אכפת לי מאיזו מפלגה היא.

"אני רואה את בני גנץ, אין ספק שהוא אדם ראוי. אדם כזה צריך לחבק אותו ולהגיד לו: 'תבוא, תבוא'. אני לא יודע מה דעותיו הפוליטיות ולא אכפת לי. אנחנו צריכים לעודד אנשים שבמהותם הם אנשים ראויים ורוצים להיכנס לפוליטיקה. לא להשמיד אותם ולא לגדל פה רק פוליטיקאים מקצועיים".

 בני גנץ / צילום: אביב חופי

איך אתה יודע שהוא ראוי? הוא לא ממש מדבר.

"לפי הטראק רקורד שלו. בדיוק כמו שראוי שראש הממשלה יפנה למנהל חברה ויציע לו להיות שר אוצר שלו. קודם נתחיל מהמעשה. אם הפוליטיקה היא רק לדבר, אז אנחנו בצרות. תסתכלי על חלק מהפוליטיקאים שאמורים לדאוג לנו ולדור העתיד. הם עולים לבמה, מדברים ומדברים, תופסים זמן אוויר ומייצרים זיהום אקוסטי. חלקם לא תורמים כלום וגם לא עשו כלום בכל הזמן שהם שם. לעומת זאת, יש כאלה שקטים ויסודיים שמובילים חוקים - מהם חסרים לנו הרבה, אותם צריך לקדש, אבל התקשורת והרשתות החברתיות גוזרות עליהם כליה, כי הם לא מייצרים את הכותרת של המהדורה".

וכשייכנסו האנשים הטובים, הציניות תיעלם?

"זה לא אבוד. יש פה תקלה ניהולית של עשור, זה לא אסון. העם עדיין טוב והעתיד טוב. אם העם מטומטם או השחיתות כל-כך עמוקה, עד כדי כך שאי-אפשר לעשות פה משהו - אז זה משהו אחר. אבל רוב העם הוא עם טוב, יש פה בעיה ניהולית. זה מאוד דומה לאמדוקס: יש אנשים טובים, צריך תוכנה טובה. לכן אני לא חושב שזה אוטופי לשאוף לכך. אני אופטימיסט חסר תקנה, אבל אני מאוד לא נאיבי".

השורטיסט שהפיל את המניה

גלמן, 61, שירת בחיל הקשר, וכאיש מחשבים ומתמטיקאי היה שותף לפיתוחה של אחת ממערכות הקשר המובילות בצה"ל. בשנות ה־80 עבר לארה"ב עם אשתו תילי, אף היא מתמטיקאית, קיבוצניקית במקור, ונכדתו של קדיש לוז - יו"ר הכנסת הראשון ואיש מפלגת העבודה. שם עבד בפיתוח טכנולוגי בנאס"א ובג'נרל דיינמיקס. ב־1987 הצטרף לאמדוקס בארה"ב, ולאורך השנים מילא תפקידים שונים בחברה, ובהם ראש צוות טכנולוגי, מנהל אסטרטגיה ומשנה למנכ"ל דב בהרב. ב־2008 עזב וחבר למייסדי אמדוקס, בועז דותן ואבי נאור, להקמת קבוצת אלפא, בעלת השליטה בריטליקס, ואף שימש כיו"ר ריטליקס.

באחרונה פרש כאמור ממשרתו כמנכ"ל אמדוקס העולמית לטובת עשייה ציבורית (ולנעליו נכנס שוקי שפר), והוא משמש כיו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א, תפקיד שאותו הוא ממלא בהתנדבות. "תמיד אני יכול לעשות עוד קצת לביתי ועוד קצת כסף", הוא מסביר את החלטתו לפרוש, "אבל מתישהו אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה רוצה לעשות רק את זה או שיש לך ממדים נוספים"

 אמדוקס ברעננה / צילום: איל יצהר

בשבוע שעבר נכנסה אמדוקס לרשימת הקורבנות של מי שמכונה "השורטיסט מוול סטריט", בן אקסלר, הבעלים של קרן הגידור Spruce Point Capital המתמחה במכירות בחסר. בדוח שחיבר על החברה טען אקסלר כי אמדוקס פועלת בשיטה של "טקטיקות חשבונאיות מעוררות תהייה", ולהערכת הקרן, הדבר מהווה אינדיקציה לחברה שנאבקת לייצר מזומנים. מניית אמדוקס  צנחה מיד בכמעט 10%, אולם שמרה על יציבות מאז. אקסלר כבר תקף בעבר כמה חברות עם קשר לישראל שנסחרות בנאסד"ק (ובהן וויקס ואבן קיסר) וחיבר דוחות שמטרתם להפיל את מניות החברות כשהוא עצמו מרוויח מהנפילה.

אמדוקס מסרבת לפי שעה להגיב רשמית, אולם נושאים רבים שעולים בדוח של אקסלר - כמו חוסר שביעות רצון של העובדים והצורך לחדש ולהיכנס לשווקים חדשים - כבר נדונו בעבר ויובאו בהמשך. "יש כל הזמן תנודות בשוק", מתייחס גלמן, למשל, אל הדוח האחרון של החברה שהצביע על היחלשות בצפון אמריקה. "אם את מסתכלת על איפה היינו לפני שמונה שנים ואיפה אנחנו היום, אי-אפשר להשוות. בכל ממד שתנתחי את החברה, תמצאי הרבה התקדמות. המספרים מדברים בעד עצמם - מבחינת הכנסות, מספר עובדים, מחיר המניה - וגם מבחינה ערכית. כשאת נכנסת לאמדוקס, את רואה לפנייך את חמשת הערכים המובילים של החברה, זה נר לרגלינו. זו הייתה פעולה משותפת עם פורום מאוד רחב בחברה, משכבת ניהול הביניים דווקא, כי אמרנו שאם אנחנו רוצים ערכים שאנשים יתחברו אליהם, נעשה את זה מלמטה למעלה".

האיילה שפרצה קדימה

גלמן עוזב את אמדוקס כשזו רשמה הכנסות שיא של 4 מיליארד דולר בשנה. תחת כהונתו, עברה החברה טרנספורמציה של ממש: מחברה שעסקה בבילינג (חיוב לקוחות), היא הרחיבה מאוד את תחומי פעילותה, וכיום הבילינג מהווה רק כרבע מפעילותה, בעוד שעיקר הפעילות היא ניהול תוכן. עם לקוחותיה נמנות חברות מדיה כמו HBO ודיסני, חברות תקשורת בינלאומיות כמו AT&T וספרינט, וכן חברות התקשורת והמדיה בישראל.

"אנחנו עובדים עם מאות החברות המובילות בעולם", אומר גלמן, "יש לנו את התוכנה הכי טובה והשירות הכי טוב, אז אם השיקולים ענייניים, בהסתברות גדולה יבחרו בנו. הווינריות שלנו הגיעה למספרים מדהימים. אנחנו זוכים ברוב העסקאות בעולם, עושים טרנספורמציות לחברות ענק, משנים להן את כל התשתית שעליה הן נותנות שירות. אנחנו נותנים מענה לכל עולמות התוכנה - מתוכנה שממליצה איזה סרט לראות, איזה סוג רשת, וכך הלאה. אנחנו לא עוסקים בתוכן, לא עשינו סרטון אחד בחיים, אבל לנהל תוכן, להנגיש - זה אנחנו".

מה זה אומר להנגיש?

"למשל, כשמפיצים תוכן במדינות מוסלמיות, צריך לסרוק אותו, לראות שאין בתוכן אלמנטים שלא מתאימים. אז נכנסנו לתחום התוכן והמדיה, תחום הרשתות, ביג דאטה אנליטיקס, בינה מלאכותית בכל מה שקשור לעולמות שלנו. על כל אחד מהתחומים אני מאוד גאה, כי לעשות דבר כזה מאפס, זה קשה. אתה צריך לשכנע הרבה אנשים, זה לא שאתה בא עם שוט. אני עובד בשיטה של להניע אנשים. מעבר לזה, התחלנו גם לעבוד במדינות שלא ידענו איך מאייתים את שמותיהן: ארגנטינה, צ'ילה, קולומביה, ברזיל, הפיליפינים, דרום קוריאה, אוסטרליה. עד לפני עשור זה היה בעיקר ארה"ב ואירופה.

"אם נחזור לחמשת ערכי החברה, אני ביקשתי להשפיע על הערך הראשון: We are one" team, together we play to win" - כלומר אין כאן סוליסטים. הייטק זה מקצוע שיש לו הילה, אבל אם בספורט זה נורא טבעי שהספורטאי פורש בגיל 35, בהייטק אתה נשאר, וקשה מאוד להיות בהייטק בשנות ה־50 שלך. יש סוג של שחיקה פנימית שלא מדברים עליה. אנחנו חיים בסביבה שהיא ג'ונגל מוחלט, אין לנו את המדינה שתגן עלינו. קחי למשל את הבנקים, הם לא באמת יקרסו מחר, ואם משהו יקרה, המדינה תיחלץ לעזרתם. אם אמדוקס תקרוס מחר, האנשים שלה יצטרכו להתמודד עם זה. אנחנו צריכים להיות בכל רגע נתון הכי טובים שאפשר".

וזה מה שקורה?

"עם השנים, השארנו את כל המתחרים מאחור בצורה מרשימה. יש איזו קבוצת איילות שרצות יחד ופתאום אחת נפרדת מהשורה והולכת קדימה - גם טכנולוגית, גם עוצמתית. ואותה חבורה של 'איילות', אלה שנפרדנו מהן, הן החברות הכי טובות: אריקסון, וואווי, נוקיה, אורקל - יש כ־20 כאלה. להצטיין בין הקבוצה הזו, זה הישג גדול מאוד. אנחנו לא משווים את עצמנו לעוד חברה אחת. בזמנו דיברו על קומברס. עם כל הכבוד לקומברס, שבסוף קנינו חלק ממנה (מדובר על חטיבת הבילינג של קומברס, שאמדוקס רכשה באפריל 2015 תמורת 272 מיליון דולר) - היא הלכה והידרדרה. הם בין השאר לא הבינו שהם בג'ונגל. נקודת הייחוס שלנו אינה ישראל, אנחנו מתחרים בעולם. סדר המחזור שלנו כיום בישראל אפילו לא מגיע לאחוז".

 עובדי אמדוקס בעולם

ואולם, למרות ההיקף המצומצם של הפעילות בישראל, הוא אומר, למדינה יש מבחינתו חשיבות עצומה מבחינה טכנולוגית, ועוד יותר מכך - ערכית, והוא, כישראלי, צריך לשכנע את ההנהלה שלו למה חשובה הנוכחות כאן. "אבא שלי הוא ניצול שואה ואמא שלי אומנם נולדה בארץ, אך המוצא שלה הוא ממרוקו. לפי תפיסת העולם שלי, אני במשמרת עכשיו, זה התור של הדור שלנו. אם אני מנהל חברה בינלאומית, אני צריך להבין איך אני עושה דברים גדולים למען ישראל, כי אני הלכתי לצבא פה, והילדים שלי גדלו פה - הם אומנם למדו בחו"ל, אך חיים פה. השאלה היא איך אתה מטפח את ישראל מצד אחד, ומצד שני מביא תוצאות כל-כך טובות בכל העולם כך שהמשקיעים יגידו לי: 'אתה יודע מה, אתה רוצה להשקיע בישראל? בסדר'.

"אני יצרתי מערכת יחסים עם פחות או יותר 30 מנכ"לים של החברות הכי מרכזיות בעולם: אני יכול עכשיו לכתוב בווטסאפ למנכ"ל של AT&T והוא גם יענה לי. אני מדבר איתך על אדם שמנהל 500־600 אלף איש. אני ידיד אישי של המנכ"ל של וודפון גרופ - יש תחתיו 16-15 חברות, ושל המנכ"ל של טלפוניקה. אני יכול להמשיך עוד ועוד. זה מיליה קטן, והדבר הזה עזר לי להביא את החברה לאן שאני רוצה תוך כדי שמירת העוצמה הישראלית. ישראל היא אומנם מקום טכנולוגי חשוב, אך זה יכול להצדיק אולי 1,000 איש, אולי 2,000, לא 5,000. ישראל גם הפכה להיות הסנד-בוקס שלי: כשאתה רוצה לנסות תהליכים, אתה בוחן את זה קודם בישראל כי זה מקום עם הרבה אומץ. מעבר לזה, אמדוקס היא חברה עם סולם ערכים חזק, היא חברה ערכית - היא שוקלת כל שיקול, לא רק אם זה טוב לביזנס".

אילו שיקולים, למשל?

"אנחנו עובדים במקומות מורכבים כמו אפריקה ורוסיה, ולא הסכמתי להיעזר שם באנשי קשר ובסוכנים שאני לא יודע איך הם פועלים. אני לא מוכן להתפשר על צדדים ערכיים, גם במחיר של להפסיד עסקה. אותו דבר כשהחלטנו שהתרומה החברתית שלנו תהיה בתחום של ילדים בסיכון, וכשאני הולך לחברות, חשוב לי לדעת מה הן עושות ברמה החברתית".

אבל היום זה כבר חלק מהבון־טון, חברות מצליחות תורמות לחברה.

"בואי נאמר שלפני 10 שנים זה היה פחות מקובל, וגם היום זה לא תמיד בא מבפנים. בחלק מהמקרים עושים את זה בשביל התדמית. אנחנו מדברים על זה עם העובדים, סופרים כמה עובדים נתנו איקס שעות בתרומה כלשהי".

השעות האלה על חשבונכם?

"חלקן. יש תקציב על חשבון אמדוקס, אבל רוב האנשים נותנים מעבר לזה".

"זה לא מתאים לכל אחד"

מלבד האינדיקציות הכלכליות, גלמן טופח לעצמו על השכם על ההתקדמות, לדבריו, בשביעות רצון העובדים. "אנחנו אחד המקומות היותר טובים ומלטפים. תמיד דיברתי על החברה במונחים של משפחה. כשהיינו זוכים בפרויקט גדול הייתי אומר שאני מקווה שהנכדים שלנו יעבדו בו. התכוונתי במונחים של הפרנסה שתהיה לדורות הבאים".

בלא מעט כתבות שנכתבו על אמדוקס, צוטטו עובדים מאוד לא מרוצים, שהגדירו את החברה כמקום עבודה קר. וזה עוד לפני שנזכיר את הפיטורים בעקבות העברת פעילות להודו.

"בהיקפים של אלפי עובדים, תמיד תמצאי אנשים לא מרוצים. השאיפה שלי היא שכולם יהיו מרוצים, עד אחרון העובדים. קל למצוא אנשים לא מרוצים, אני גם מבין למה אנשים לא מרוצים. זו סביבה מאוד דינמית, אז אם מישהו צריך לקום ב־4:00 כדי להגיע ב־6:00 לטיסה, ועושה את זה כמה פעמים ברציפות, אז הוא פחות מרוצה. אין ספק שהסביבה היא מאוד מלחיצה, מאוד תובענית, ואגב, זה לא מתאים לכל אחד".

 עובדי אמדוקס מפגינים / צילום: דוברות ההסתדרות

בכתבה נרחבת של שלומית לן על אמדוקס במוסף זה לפני כשנתיים, תוארו השיטות של מנהלי אמדוקס לפטר עובדים מבלי שזה ייחשב כפיטורים. "אמדוקס כבר מזמן לא עושה גלי פיטורים", סיפר אז סגן יו"ר הוועד, יוסף כהן. "המנהלים הם אנשים חכמים. הם יודעים איך להוציא לפועל בשקט דברים שלא נראים טוב בתקשורת, אז הכול מפוזר: הזמנות לשימועים במחלקות שונות, אחד ברעננה, אחד בנצרת, ופתאום מתברר שבאותו יום כמה עשרות קיבלו כאלה. עובדים נוספים קיבלו הודעה כי תפקידם בפרויקט זה או אחר התייתר בישראל ועבר להודו בשל התאמות הנדרשות לצורכי הפרויקט".

בתגובה, גלמן מפליג בתיאור מצב רגולציית התקשורת בישראל ומרחיק עד ארה"ב. "בארה"ב", מתחיל גלמן את ההסבר הממושך והמורכב, "נכנסו לאיזה הולד בגלל הרגולטור, לא נתנו לטי־מוביל להתאחד עם ספרינט כי הרגולטור אמר: 'יש לי ארבעה מפעילים גדולים מאוד, אני לא רוצה שתהיה פחות בחירה לציבור'. שתי חברות נכנסו לצרות בגלל זה. זו תשתית אדירה ואם הרגולטור מתערב ביד גסה ואומר: 'אני מוריד לך את המחיר', זה מכניס את החברות למצוקה".

ואיך זה קשור לישראל?

"בישראל יש מצוקה גדולה, חברות התקשורת לא משקיעות, אין להן הכסף להשקיע. כחלון יצא 'מדהים' כשר תקשורת (הכוונה להורדת מחירי הסלולר), ועשה צעד פופוליסטי, אבל בטווח הרחוק, זו אחת הסיבות שירדנו בביזנס בישראל. הרגולטור צריך להסתכל לטווח הארוך, עשר שנים קדימה. תקשורת זה לא פחות חשוב מכבישים, אני טוען שיותר. זה יותר חשוב מבית ספר. תקשורת היום זה הכול, זו התשתית הלאומית הכי חשובה שיש. מה שעשו בארץ זה רע אבסולוטי. אותו דבר בארה"ב. זה יצר שנתיים־שלוש של קיפאון. זה מוריד את הביזנס. בסוף זה מגיע לחברות כמונו. הם מתעטשים, אנחנו חוטפים".

ואיך זה קשור לעובדים?

"אני עכשיו צריך להזיז עובדים מסוימים מפרויקט אלף לפרויקט בית. בבנק עושים את אותו הדבר היום ומחר בבוקר. אנחנו חברה דינמית, עושים משהו שונה מחר בבוקר. בתוכנה שונה, במדינות שונות, בביזנס שמשתנה. תשאלי מנכ"ל של בנק מה כמות הצ'קים שהוא מאבד, בטח רבעי אחוז. לנו יכול לקוח להתקשר ולומר: 'אתה זוכר את הפרויקט של ה־30 מיליון דולר? אז הוא עכשיו 10 מיליון דולר'. לכן אני אומר שאת כל הנושאים האלה צריך להבין בקונטקסט הרחב יותר, וגם לאיזה מקרים מתאימות שיטות מסוימות.

"צריך למשל לשאול האם שיטות העבודה האלה (של ועד עובדים) תקפות בעולם כמו שלנו. ודאי שצריך לשמוע את כל העובדים, אך האם זה צריך להיות במנגנון אלף או בית, אני לא בטוח. אני גם הייתי עובד, לא שכחתי מה זה להיות עובד. עובד מרוצה הוא עובד טוב יותר, העבודה שלנו היא לא לסגור שני ברגים וללכת. אם אני לא יכול לייצר לעובדים אווירה טובה ויצירתית, זה לא ילך.

"לכן, כמה פעמים בשנה אני עולה על במה ומדווח לעובדים כאילו הם המנהלים שלי: לאן החברה הולכת, מה האסטרטגיה, למה אני עושה דבר אחד ולא אחר. יש מערכת שלמה בארגון שבודקת מה מפריע לעובדים, החל מאירועים של הטרדה מינית ועד להתעמרות בעבודה. העובדים צריכים לדעת שיש מנגנון שדואג להם. בציר הזה של שביעות רצון עובדים אני חושב שהתקדמנו הרבה".

אף שהעברתם חלק גדול מהפעילות להודו, מה שהצריך ניוד עובדים או ויתור על עובדים.

"זה חלק מהישרדות. עשינו זאת תוך כדי זה שבישראל החברה שמרה על גודלה או גדלה. זה צורך כלכלי, אנחנו חייבים להגיע לגורמים בכל העולם, יש אלמנטים שקושרים לטיים-זון. אנשים לא יישנו יום ולילה? יש פה שיקולים מפה עד לפתח תקווה, שיקולים שהם לא רק כלכליים".

לפי זה, אולי אין טעם למשוך לכאן חברות הייטק באמצעות מיסוי אטרקטיבי.

"לא, כי בסוף, לתעשיות עתירות ידע יש ערך גדול ואנשים עתירי ידע הם אותם האנשים שמכשירים אותם באוניברסיטה. היתרון של חברה כזו טמון בכך שכשהיא גדלה ויש לה הרבה עובדים, היא כבר מזינה תעשייה שלמה אחרת. בואי אתן לך דוגמה למשהו ערכי: אנחנו החלטנו לפתוח משרדים בנצרת גם כדי לעבוד בגליל וגם בגלל הנושא של ערבים בישראל - ואין שם אפליה על רקע גזע, דת או מין. זה צעד שאתה צריך לגייס את החברה כדי לעשות אותו".

בשדרות סגרתם מרכז תמיכה לטובת הודו.

"עד לפני עשור, היו לנו בשדרות מאה איש, היום יותר מ־800. אנחנו מפעל ההייטק הכי גדול בדרום, יושבים שם בבניינים ממוגנים לטובת העובדים וזרימת העבודה. זה כמו מאה סטארט־אפים של שמונה אנשים, אין מצב שמאה סטארט־אפים יחליטו לקום דווקא בשדרות, אנחנו כן. אומרים שבכלכלת הייטק כל עובד מזין שלושה־ארבעה עובדים. אמדוקס מייצרת ערך ותעסוקה. תעשייה טכנולוגית אמיתית, ואם אפשר לרתום את ההון האנושי המדהים שיש לנו בדרום וגם בצפון, אז זה win win. ישראל נמצאת במצב של עלייה לאורך כל העשור האחרון".

אז כל הכתבות על המעבר להודו שחייב את צמצום מסת העובדים בישראל, גלי הפיטורים, כולל הגל שלפני כמה חודשים - הכול פייק?

"זה בגלל הגידול (בהיקף הפעילות). אנחנו נכנסים לכל מיני מדינות במזרח, מזיזים עובדים מפה לשם, ואז כותבים על פיטורים. בתקופות הכי רעות היה לנו את מספר העובדים הכי גדול. אם יש דברים שהלקוח דורש שאני אעשה מקרוב, אז אני לא רוצה לשלוח אנשים הלוך ושוב לארה"ב.

"אנחנו חברה גלובלית עם נוכחות חשובה בישראל, ולכן גם החלטנו לבנות קמפוס חדש ברעננה. השקענו מאות מיליוני דולרים בקרקע שממוקמת שני קילומטרים צפונה מהמשרדים. השיקול המרכזי הוא לא להזיז את מרכז הכובד של העובדים, היו לנו אדמות יותר זולות 30 ק"מ מפה. עיריות רצו שנבוא אליהן, אך השקענו יותר, בגלל האלמנט של העובדים. קנינו מגרש של 40 ומשהו דונם, מבחינה נדל"נית זה אסון לאומי. עשינו קמפוס של בניינים שעוטפים גינה באמצע. זה רווחת העובד קלאסית. אנשים יסתובבו בפארק, הדורות הבאים ימשיכו את זה. זה מסמל את המרכזיות שלנו בישראל. תשאלי את גוגל ואת אפל מתי הן קנו שטח בישראל, אף אחד לא עושה את זה".

הממשלה מנסה להפחיד

אחת הסוגיות שעלו לסדר היום בשנים האחרונות על רקע גלי פיטורים בהייטק, היא אורך החיים הקצר של עובדי התחום. גם אם העובד לא נשלח לביתו, עדיין עליו להתמודד עם שינויים טכנולוגיים מפליגים, שאם הוא לא יכול להם, יגרמו לו להיפלט מהשוק. גלמן מודה שזו בעיה, אך הוא מאמין שיש לה פתרון בדמות הסבה או מעבר בין תפקידים. "בתוך ההייטק", הוא אומר, "עולמות התוכנה פרופר נמצאים בשינוי הכי גדול. לפעמים צריך ממש ללמוד מאפס, ולא לכולם זה מתאים".

יש מקום בהייטק לאנשים מעל גיל 40־50?

"קודם כול, אנשים פורשים מאמדוקס בגיל פרישה. יש לא מעט כאלה ואנחנו מאוד גאים בהם. בגדול, אני חושב שאנשים צריכים להבין שאם הם מרוויחים טוב בהייטק בגיל 30, הם צריכים לחסוך הרבה כי יכול להיות שיצטרכו לשנות קריירה ולא תהיה להם אותה משכורת. אנשים גם יכולים לעשות הסבה בתוך עולמות התוכנה. למשל, תחום הטסטינג נחשב לתחום רגוע יותר; או הסבה לעולמות הניהול. לפעמים אדם לא יכול להיות במרוץ המטורף של חברת הייטק, אך כן יכול להיות יועץ או להשתתף בסטארט־אפ. יש הרבה מקומות שבהם אתה יכול למצוא את עצמך, אך אין ספק שכל התעשייה הטכנולוגית היא תעשייה לא טריוויאלית. כל המקצועות שנוגעים באנשים - פסיכולוג, רופא, מורה - משתנים פחות.

"מצד שני, צריך לזכור שנולדים כל הזמן מקצועות חדשים. יש מקצועות כמו מדען מידע. מידענות זה אולי התחום הכי חשוב בביומד. איש תוכנה יכול להסב יחסית בקלות למקצועות האלה. נולדים מקצועות חדשים ואנשים צריכים להיות מספיק אחראים לקריירה שלהם ולרווחה שלהם ולראות לאן אפשר להתפתח. גם למדינה ולאוניברסיטאות יש אחריות בעניין הזה".

ולא נראה שהן לוקחות אחריות, לא רואים מקצועות חדשים באוניברסיטאות.

"אני חושב שהציבור הישראלי נוקשה מדי כלפי מערכת החינוך. אנשים נוהגים לומר שהמערכת גרועה בלי להסתכל על הפרטים. צריך לבודד את זה לשלושה גורמים שונים: האדמיניסטרטיבי, שצריך לדאוג שהמערכת תהיה יותר יעילה, כך שלא יהיה מצב שמורים יישבו בבית ויקבלו שכר.

"הדבר השני זה האם המורים עושים את תפקידם נאמנה. גיליתי בעיקר מורים טובים. המורה המצוי בישראל הוא מורה שעובד בשליחות ורוצה לעשות עבודה טובה, צריך לתת להם קרדיט על זה.

"הדבר השלישי הוא האם המערכת הזו מוכנה להשתמש בטכנולוגיה, ובעניין הזה צריך לדרוש יותר התקדמות. למורה יש יותר ויותר תפקיד פדגוגי ופחות תפקיד של העברת מידע. הנגשת המידע נעשית היום בצורות אחרות".

ומה אתה יכול לומר על הנוער?

"אני טוען, מהילדים הפרטיים שלי - ואני יודע שאני חי בבועה מסוימת - שבגדול, הולך ומשביח הדור, בניגוד למשפט המקובל".

באיזה מובן?

"יש להם יותר מידע, הם על פלטפורמה יותר חכמה, הם אנשים שרוצים את טובת החברה. קחי למשל את תחום איכות הסביבה. אנחנו לא ידענו מה הנושא הזה, לילדים שלנו אכפת. אם זה היה נכון שהולך ופוחת הדור, איך זה שהאוניברסיטאות שלנו מייצרות אנשים כל-כך טובים ומוכשרים, שבכל העולם רוצים אותם? כנראה המצב לא כל-כך גרוע.

"אבל נהיינו תרבות של עם שאוהב לקטר, להשחיר, להשמיץ ולא להסתכל על העובדות ולראות איך אפשר לעשות אותן יותר טובות. אתה צריך לשמור על איזה איזון. אם אתה כל היום בהשחרה ובהלקאה עצמית, אתה גם במצב רוח וגם לא עושה כלום".

אולי להרבה אנשים קשה, ולכן הם מקטרים?

"אני יוצא מתוך הנחה שהאנשים שמתלוננים שכואב להם, אז כואב להם. אני מתחיל מהנקודה של אחרי זה, של מה אנחנו עושים בנדון כחברה. זה מתחיל מחלוקת העוגה הלאומית, על מה הולך הכסף. אנשים יוצאים לרחובות על יוקר המחיה, וזה בסדר גמור. אני טוען שהמצב הוא בסדר ויכול להיות הרבה יותר טוב, והכאב שלי הוא על כך שלא עושים מספיק. בעשר השנים האחרונות כל מה שעושים זה להפחיד את העם. אם יש לך פילוסופיה של להפחיד, אם יש לך מדיניות שכל אחד עולה על מיקרופון ומי שצועק חזק יותר, נחשב, זה משפיע על השיח הלאומי. לא רק בישראל, לצערנו זה קורה בכל העולם".

אז זה כבר לא העם, זה השלטון.

"השאלה היא איך אני עושה את זה יותר טוב. הסברתי לך מה אני עושה באמדוקס, אני מצפה שכל אחד מאיתנו, כל אחד בתחומו, יעשה את המיטב. לא משנה אם זה לעזור, להתנדב - כל אחד צריך לראות בדלת אמותיו מה הוא עושה. אני חושב שתפיסה כזו תשנה את ישראל מהקצה אל הקצה. היא קיימת, אבל לא מספיק, צריך לדאוג לזה שהממשלה לא תהיה עצלה ותגיד: 'טוב, איכשהו זה מסתדר, אז אני לא אגע בזה'".

אתה יודע, לתרום ולהתנדב זה סוג של לוקסוס. מי שעסוק בהישרדות לא פנוי לזה.

"אני מסכים לחלוטין. לכן, כמה שאתה נמצא יותר גבוה, אתה צריך להרגיש יותר אחריות. יש אחריות ליניארית. לי יש אחריות הרבה יותר גדולה מאשר לעובד שלי. מי שיש לו הכי הרבה אחריות במדינת ישראל זה ראש הממשלה והשרים שלו. ואני אגיד לך משהו: אני חושב שאנשים שנבחרים לג'וב אלף ועוסקים בג'וב בית, הם הכי לא מוסריים".

בתפקיד המחנך

"המטרה שלי היא לעזור לישראל להתבגר מהסטארט-אפ ניישן למדינת מדע וטכנולוגיה אמיתית"

בתפקידו החדש כיו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א, מתכוון גלמן לממש את הצורך שלו בעשייה ציבורית. "מקום כמו אוניברסיטת ת"א", הוא אומר, "הוא מקום שנותן לי במה לתרום למדינה ברמה הרחבה. מצד שני, הוא מתחבר לפטיש שלי שאומר שבמדינת ישראל טמונה איזו אנרגיה כמוסה ששואפת להשתחרר, אך היא לא משתחררת עדיין. קצת, אך לא מספיק, בכל מה שנוגע לשילוב בין העולם האקדמי והעולם האמיתי. יש המון אנשים מוכשרים בתחום זה או אחר, אך כל אחד יושב במגדל השן שלו, ואין כמעט דיאלוג בונה. גם בעולם המעשה יש הרבה אנשים מוכשרים, אך כל אחד מהם פועל בנפרד, ואני חושב שבשילוב הזה אני יכול לגרום לכך שהרבה דברים טובים יקרו, בלי לפגוע בצד האקדמי.

"בחקר סרטן, למשל, לאוניברסיטה יש כך וכך חוקרים בתחום, בתל השומר יש כך וכך חוקרים, במכון ויצמן יש כך וכך חוקרים, אבל אין כמעט תוכניות לאומיות. יש לי גם דוגמאות חיוביות".

תוכנית הסייבר הלאומית, למשל?

"סייבר זה דווקא אחד התחומים שלא צריכים עזרה. אם היית מייצרת פלטפורמה ומשאירה אותה לבד, היא הייתה עובדת יופי. זה נורא פופוליסטי, כולם רוצים להתבשם בסטארט־אפ ניישן. כל אדם מצוי מדבר על סטארט־אפ ניישן. המטרה שלי היא להיות חלק מהתנועה שתעזור לישראל להתבגר מהסטארט־אפ ניישן למדינת מדע וטכנולוגיה אמיתית בכל התחומים. יש אצלנו חוקר מדהים למרכז אמריקה. שאלתי אותו: כמה פעמים הממשלה קראה לך? אף פעם אחת. למה לא להשתמש באנשים האלה?

"האוניברסיטה עשתה פרויקט ייחודי, שכנעה את Broadcom לבנות את משרדיה בתוך שטח אוניברסיטת תל-אביב. היא תקצה חלק להוראה וחלק למפעל שלה, ובתום 20 שנה זה יעבור לרשות האוניברסיטה. את צריכה לראות כמה ביקורת הייתה, אבל זה בדיוק השילוב של אקדמיה ותעשייה, רק דברים טובים ייצאו מזה. זה דבר שבוער בעצמותיי. שילוב כזה הוא דבר בר-קיימא, בעוד שסטארט־אפים מתפרקים. סטארט־אפ ניישן זה כמה חבר'ה צעירים שהקימו מאות סטארט־אפים. פחות מ־10% נהנים מהסטארט־אפ ניישן הזה. רוב האנשים לא נהנים מזה. הם נהנים מחברות כמו אמדוקס, שמייצרות תעשייה שלמה סביבן".

מצד שני, כשסטארט־אפ עושה אקזיט, נהנים מהמיסוי.

"פעם אחת. לעומת זאת, מקום עבודה ל־20 שנה, נהנים ממנו הרבה יותר".

ואם נחזור לאופן שבו תנהל את החזון שלך לעשייה משותפת של האקדמיה והתעשייה.

"יש כיום שיתופי פעולה, אך בדרך-כלל זה מתבסס על קשרים אישיים, זה לא פורמלי וסיסטמתי. אני רוצה להועיל לאוניברסיטת ת"א פרופר, אני חושב שהיא יכולה להיות מובילת דרך. היא גם נמצאת במקום מרכזי, יש הרבה תעשייה סביבה. זו מדינה קטנה, אתה צריך לוודא שכל מי שיכול לתרום משהו, יתרום למערכת. זו גישה אופטימית. פרופסורים ומנכ"לים של חברות הם בצמרת והם בוודאי צריכים לתרום. אני מתחיל ממקומות מאוד גבוהים: אם הם לא יתרמו, מה אפשר לצפות מהזבנית בחנות? ובכל זאת, העיקרון תקף לכולם: כל אחד יתרום לפי המקום שלו, אבל כולם תורמים. כך אתה מפסיק להיות קוּטר".

מה לגבי בריחת המוחות?

"זה חלק מהאחריות שלנו לראות איך אנחנו מחזירים את האנשים. הם צריכים לפחות להבין שאנחנו רוצים אותם פה. אם אתה אומר להם שהם מוקצים, ברור שהם לא ירצו לחזור".

אבל הקושי הוא ברמה הרבה יותר בסיסית. אם מישהו קיבל משרה באוניברסיטה מובילה, אתה צריך להציע לו משהו אטרקטיבי.

"תקן זה משהו שהוא מאוד קטן בחיי אוניברסיטה או בית חולים. אנשים איכותיים יכולים לייצר תקציבים. אוניברסיטת תל-אביב מקבלת מהממשלה איקס, אך היא עושה שני איקס. הדרך להתגבר על זה היא לייצר עוד דברים: תיירות רפואית, מענקים למחקר. לטווח הרחוק ברור שהמדינה צריכה לשנות את התעדוף הלאומי. מדינת ישראל מבזבזת כסף בצורה איומה על דברים לא נכונים".