רגע לפני שריקת הסיום: זו בעיטת הקרן האחרונה - טור פרידה

קוראים יקרים, זוהי הדקה התשעים ואחת, זמן פציעות. השופט הרביעי כבר נופף את השלט מול הקהל כדי לבשר שנותרו שלוש דקות אחרונות למשחק. עוד מעט תגיע שריקת הסיום, ואני, השחקן, ארד מהמגרש בפעם האחרונה - ואעבור לפוליטיקה. 497 בעיטות קרן נכתבו ונבעטו כאן באחת עשרה שנים, וזוהי בעיטת הסיום.

הטור הראשון של "בעיטת קרן" דן בהתלבטויות שלי האם להצטרף כחבר לרשת החברתית המעניינת הזו שנקראת פייסבוק, שיש בה כבר כמה עשרות מיליוני חברים שהקדימו אותי. כמו רובכם, גם אני החלטתי להצטרף.

בשנים שעברו מאז, התנהל כאן בסך הכל משחק לא רע שכלל הרבה מסירות ומהלכים מעניינים, כמה בעיטות עונשין מסוכנות, מספר שערים לא מבוטל. נכון, התבצעו כאן גם מספר עבירות מכוערות, שגרמו להנפת כרטיסים צהובים פה ושם. אני מתנצל כאן בפני מי שנפגע מעבירות אלו, באמת לא היתה בהן כוונת זדון. הן בוצעו בלהט המשחק, מתוך כבוד ליריב ומתוך מסירות גדולה לקבוצה.

הקבוצה שלי מאוד יקרה לליבי. אני שחקן נשמה בהייטק הישראלי ואני מאוד גאה על כך. הייתי בורג קטן מאוד, אולי בסה"כ שחקן ספסל, בקבוצה המפוארת הזו בכמעט שלושים השנים האחרונות, ואמשיך לשחק כל עוד אוכל לתרום לקבוצה. אני גאה בהשתייכותנו לצמרת העולמית, ואני בהחלט חושב שמגיע לנו להמשיך לככב על המגרש הבין לאומי הזה. הגענו למעמד הזה בזכות עבודתם הקשה והנאמנה של מאות אלפי אנשי הייטק, בזכות יצירתיות יוצאת דופן של אלפי יזמים מוכשרים ובעזרתם של משקיעים אמיצים וכל העושים במלאכות השונות העוטפות את ההייטק הישראלי ומחזקות אותו.

אם טרחתם לעקוב אחרי מהלכי המשחק שלי במגרש המכובד הזה, עליו ניתנה לי הזכות לשחק, ראיתם שחקן שאיכפת לו. אחד שגאה בהישגים אבל לא מהסס לבעוט לפעמים, כשכואב. שכואב את כאבה של מערכת החינוך שלנו אבל גם מנסה לתרום ולפרגן כשאפשר. שחקן, שחרד מפגיעתם האפשרית של גורמים אינטרסנטים וציניקנים בהייטק הישראלי. התלוויתם אליי במסעותיה של חברת היטרקומד ישראל וביחד צפינו בנסיונותיה להיות חברה שפויה ורווחית, מקום שטוב להיות בו, בעולם קשה ומורכב. ונאלצתם לספוג גם כמה סיפורים משפחתיים. סיפורים, שאולי הזכירו לכם את המשפחות שלכם ואולי גרמו לכם להרים גבה בתימהון.

למרות שאולי ייראה לכם קצת מוזר, אני חייב להחמיא כאן, וגם להודות, לשופטים במשחק הזה, הלא הם העורכים המקצוענים של העיתון "גלובס", שהואילו להעניק לי במה כאן בכל שבוע, בחופש עיתונאי מוחלט. תחת עינם הבוחנת, עריכתם הקפדנית ועידודם המפרגן, נבעטו בעיטות הקרן הרבות. אני אסיר תודה לתמיכתם, הבנתם ובעיקר פתיחותם, שאיפשרה לי מדי פעם לצאת למהלכי משחק שנויים במחלוקת.

והתודות האחרונות והכי חשובות הן כמובן לכם, האוהדים. ישבתם, קראתם, היערתם, גערתם, פירגנתם, חייכתם, צחקתם, בכיתם, טיקבקטם, הייתם קהל נפלא. תודה שהייתם שם, אפילו כשהייתם דוממים. המשיכו להיות קוראים מעורבים, כי המדינה שלנו יקרה מדי לכולנו מכדי שניהפך להיות צופים פאסיביים במשחק הזה, שבו כולנו שחקנים.

זהו. בעיטה אחרונה. שריקת הסיום. זמן לרדת מהמגרש. השחקן הזה מנופף לכם לשלום. 

גילוי מלא: יזהר שי, שותף בקרן קינן פרטנרס, כתב טורים ל"גלובס" במשך כעשור. עתה הוא מתמודד לכנסת במקום ה-20 ברשימת כחול-לבן.