צמד יזמי ההייטק המצליחים לא חלמו בסיוטים הכי גרועים שאל המיזם החדש שלהם יגיעו בנסיבות האלה

יום אחד, אתי, אשתו של יזם ההייטק אריאל גורדון, התלוננה בפניו שפתאום היא לא מצליחה לעשות את הסיבוב השלישי בריקוד הסלסה. גורדון צחק ואמר, "אתי, אני את הראשון לא יודע לעשות". שיחה בנאלית, תמימה, שמי ידע שהיא מסמנת את תחילתו של מסע נורא.

גם היזם הסדרתי יוסי גרוס מקרן ריינבאו מדיקל, שלזכותו ולזכות עמיר בנו רשום אקזיט של כמעט מיליארד דולר (וולטק), לא ישכח את היום שבו אחותו שושי באה אליו, במושב מזור שבו מתגורר כל ה"שבט" שלהם, וסיפרה שקורה דבר מוזר: השותף שלה להליכות השבת בים, שבדרך כלל קצת נשרך מאחוריה, השיג אותה בהליכה.

הגורל המשותף של גורדון וגרוס הוא הטרגדיה המשפחתית סביב מחלת ה-ALS, שעליה בקושי שמעו קודם לכן, ושהפכה להיות מרכז חייהם ביותר ממובן אחד - מחלה ניוונית חשוכת מרפא שפוגעת בתאי העצב המוטוריים. כאשר אלה נפגעים, הם אינם יכולים להפעיל את השרירים, ואלה נחלשים עד שהם מגיעים לשיתוק מוחלט. וכך אדם בריא לחלוטין ופעיל, לפעמים אתלט נלהב, מגיע תוך זמן שבין חודשים ספורים לשנים בודדות, לחיבור למכונת הנשמה, תקשורת באמצעות עפעפיים, ומשם לסוף.

הדבר הנוסף המשותף לגורדון ולגרוס הוא שכל אחד מהם החליט, בעקבות זאת, לחפש תרופה. עבור גרוס, שאחותו נפטרה כבר לפני שנתיים, זו הייתה מחווה למען חולים אחרים. עבור גורדון, שאשתו שולחת לו במהלך השיחה ווטסאפים שאותם כתבה באמצעות תנועות עפעפיים, זה היה כמעט כמו הילד שהולך להביא לאמו החולה את פרח לב הזהב. שניהם משקיעים היום בסטארט-אפ נוירוסנס (NeuroSense), שהוקם לפני שנתיים וחצי על-ידי אלון בן-נון שמשמש גם כמנכ"ל.

את ה-ALS נדרש זמן לאבחן. זו מחלה מורכבת בלי סמן ביולוגי מובהק, והאבחון נעשה כמעט על דרך השלילה. ב-2014, זמן לא רב אחרי שהתלוננה על הסיבוב השלישי בסלסה, אתי גורדון "פתאום הייתה צריכה שיעזרו לה ללכת". בני הזוג פנו לנוירולוג, ובהתחלה "פחדו שיש לה איזה סרטן בעמוד השדרה, אבל לצערנו זה לא היה המצב". הצער שאותו מביע גורדון מסביר כמה העדיפו מחלה קשה ומסוכנת, אבל עם סיכויים להירפא, על פני מה שמשרטט להם העתיד הנוכחי.

"כמובן שבהתחלה נכנסתי לאיזה דיכאון", משחזר גורדון, "אבל אז אשתי הסתכלה עליי ו'בעטה בי בתחת' ואמרה, אתה הרי יזם. תיזום. אם אין תרופה ל-ALS, תמצא אותה. חשבתי שזה יוציא אותי מהדיכאון וגם ייתן לה תקווה וכוח להילחם".

לקראת סוף 2015, אתי כבר נזקקה לכיסא גלגלים. בינואר 2016 נסעו הגורדונים לטיול בניו זילנד, ועם כיסא הגלגלים נעו בכל השבילים שאפשר היה לעבור בהם. הם שכרו מסוק כדי לאפשר לה לראות את ההרים והנוף. אחרי שחזרו מהטיול, איבדה אתי את הקול ואת היכולת לדבר, וקצת לאחר מכן את השליטה בידיים. השלב הבא היה קושי באכילה, מה שהצריך "השתלת פאג" - אמצעי האכלה מלאכותי.

בתחילת 2018 איבדה את היכולת לנשום והיא נזקקת למכונת הנשמה. היא מתקשרת עם העיניים: מצלמה המכוונת לעיניה מאפשרת לה (באמצעות עפעופים) לסמן בעכבר על מסכים ולכתוב איתו. גורדון יצא במסע למצוא הקלה ושיפור למצב, והוא מעורב בכל נימיו בנוירוסנס ומקווה שהתרופה תחצה את שלב 2 ו-3 של הניסויים במהרה ותגיע לשימוש. אבל ביושר הוא אומר, "השאלה עד כמה היא תעזור לאשתי זו שאלה אחרת. מחלת ה-ALS גורמת לתמותה של עצבים בחוט השדרה, ואלה תאים שלא משתחזרים. וזה מין 'טוטו', לא יודעים אילו מהם מתו ואלו עדיין לא, ואם יורידו מהם את הלחץ יחזרו לתפקד. אבל מה שמת, מת. ואשתי לצערי הרב כבר בשלב מתקדם של המחלה".

בשלב הזה מתקומם מנכ"ל נוירוסנס אלון בן-נון ומתערב בשיחה: "אתי הרבה יותר אופטימית", הוא אומר, "אני מבקר אצלה לא מעט. ויש לה תקווה, התקווה של חולים שאתה מכיר דוחפת אותך קדימה". וגורדון מוסיף: "אחד הגורמים שעשיתי זה לתת לה תקווה ושמחת חיים. ברגעים הקשים שלי אני משווה את עצמי ל'יעקב השקרן' (גיבור ספרו של יורק בקר, תושב גטו המעודד את חבריו לצרה באמצעות ידיעות אופטימיות ופיקטיביות על סיום קרוב של המלחמה). אבל ברגעים אחרים אני מקווה שזה ריאלי, ושאפשר יהיה להקל את מצבה ולהחזיר לה תפקודים שאבדו".

"צריך הרבה נאיביות ותמימות"

יוסי גרוס גר כאמור במושב מזור, יחד עם כל השבט - האב, ממייסדי המושב, בן 98, "עוד נוהג, עובד בשדה, בועט וחי. מוכר בבורסה כל יום. הוא גם המשקיע המבוגר ביותר בנוירוסנס, לצד בני עמיר". הרבה שנים הוא בתחום המכשור הרפואי, הקים חברות רבות "שחלקן הצליחו וחלקן נכשלו", לדבריו. לפני שנה וחצי היה מעורב באקזיט ענק בתחום, עם חברה בשם וולטק קרדיו, שפיתחה שתל שמאפשר תיקון והחלפה של המסתם המיטרלי בלב, שהקימו הוא ובנו עמיר, שגם ניהל את החברה. וולטק נמכרה לענקית המכשור הרפואי אדוארדס.

גם אחותו של גרוס, שושי, התגוררה במושב מזור, כמו כל המשפחה, והכול השתנה כאשר הגיעה לביתו של אחיה להתלונן על הביצועים שלה בהליכת השבת השבועית. מצבה החל להידרדר די מהר לאחר אותה תלונה, ו"לא הבנתי מה קורה", הוא משחזר. "חשבתי שאולי יש לה גידול, כי הבטן שלה קצת התנפחה. שלחתי אותה ל-CT, שלחתי אותה למומחים, ואף אחד לא ראה כלום. היא כבר התחילה לצלוע ולקחתי אותה לתל השומר שיעשו לה בדיקות, ואחרי שעה הרופא יוצא ואומר, יש לה ALS, אין שום סיכוי. ככה, בבום כזה".

 עמיר גרוס / צילום: שלומי יוסף

מהרגע הזה ועד יום מותה של שושי עברו שישה חודשים בלבד. לקראת הסוף היא אושפזה בבית רבקה. גרוס צריך היה לטוס לצורך עסקיו ל-JP מורגן, אבל חשש. "שאלתי את מנהל המחלקה שם, לטוס או לא לטוס. והוא אמר לי, ההצגה חייבת להימשך. אבל איך שנחתתי התקשרו שאחזור (כיוון שנפטרה). בזה נגמרה הפרשה". זה קרה לפני שנתיים, ב-9 בינואר".

אבל הפרשה לא באמת נגמרה מבחינתך.

"נכון, התחלתי לחשוב, מה הולך פה? מחלה שאין לה תרופות? שאי אפשר לעשות כלום בעניינה?".

בזמן השבעה, חלק את המחשבה הזאת עם חבר טוב, פרופ' יצחק קרינסקי, בעבר מנהל הפיתוח העסקי של טבע. וקרינסקי אמר לו משהו כמו, יש דווקא איזה סטארט-אפ שאני מכיר, אולי תיפגש עם המנכ"ל? גרוס ובן נון נפגשו בבית קפה ומאז נרתם גרוס בכספו ובעיקר בקשריו, בתעוזה שלו ובמה שהוא מכנה האומץ לפתח, לטובת נוירוסנס.

תעוזה ואומץ לא חסרים לגרוס. הוא למד הנדסת אלקטרוניקה ואחר כך הנדסת אווירונאוטיקה (בטכניון). כשסיים אמר "אני לא הולך למקום עבודה מסודר שצריך לדפוק כרטיס, אני רוח חופשית". אבל היו אלה ימי שיא פרויקט הלביא, והתעשייה האווירית "חיזרה" אחריו, והוא הלך לעבוד שם במשך תשע שנים, ועזב ב-1986 (שנה לפני שהפרויקט הופסק).

הגיעה אז משלחת של ספקית המכשור הרפואי האמריקאי בקטון דיקינסון לארץ וחיפשה טכנולוגיה להחדרת תרופות על-ידי פולסים חשמליים. "לא הבנתי בתחום המכשור הרפואי דבר וחצי דבר, לא הייתה לי שום הבנה בתרופות או בפולסים חשמליים, אבל אמרתי, אני יכול לפתח את זה".

 אריאל גורדון ויוסי גרוס / צילום:ענבל מרמרי

נשמע כמעט נאיבי, לחשוב שאתה יכול לעשות דבר שלא ניסית.

"צריך הרבה נאיביות ותמימות כדי לעשות מה שאנחנו עושים. רוב המוצרים שהתחלתי לפתח הם כל-כך מסובכים וארוכי דרך, שאם לא היו לנו הנאיביות להאמין והאומץ לעשות, לא היינו נכנסים אליהם בכלל".

את ריינבאו מדיקל (ראו מסגרת) הקים גרוס לפני כתשע שנים, יחד עם אפי כהן ארזי, והצליחו לגייס לה כ-300 מיליון דולר. "אנחנו מתרכזים בעיקר במכשור רפואי של תראפויטיקה, עם שווקים של מעל מיליארד דולר, ורק בצרכים שלא נמצא להם מענה", הוא אומר. "לא בכל מיני דברים שטוב שיהיו או שמשפרים איכות חיים. על השולחן אצלנו אלצהיימר, עיוורון כתוצאה מניוון רשתית ולחץ דם מסכן חיים. המגרש שלנו הוא מגרש עם סיכונים גדולים והשקעות גדולות, כי כדי להגיע עם מוצרים כאלה לשוק, נדרשים 80-60 מיליון דולר, והפיתוח נמשך שנים, אבל זה המגרש שאנחנו אוהבים לשחק בו".

"להאט מאוד את ההתקדמות"

אריאל גורדון מצדו, התחיל את הקריירה ב"המימד החדיש" של רוני ענב ויוסי הולנדר, שעשתה מוצרים לניהול מרכזי מחשב גדולים, והיה אחד מעובדיה הראשונים. כאשר נמכרה המימד החדיש ל-BMC, אחת מחברות התוכנה הגדולות בעולם, בסכום של 650 מיליון דולר, ב-1999, הפך גורדון להיות סגן נשיא לתפעול (CTO) של החברה האמריקאית וחי עם משפחתו ביוסטון.

ב-2007 בתו רצתה להתגייס לצבא, המשפחה חזרה לארץ וגורדון הקים עם יובל כהן את ניבולה מערכות שעסקה בתחום דומה - פתרונות מחשוב בענן. ב-2014 נרשם אקזיט נאה כאשר ניבולה נמכרה לסרוויס נאו ב-100 מיליון דולר. "האקזיט היה הצלחה סבירה", מצנן גורדון את ההתלהבות, "אבל מה שיותר חשוב זה ההצלחה שלו בתוך סרוויס נאו שהיא חברה ענקית (שווי שוק של מעל 30 מיליארד דולר) ושם אני חלק מצוות החדשנות".

אבל נחזור לקו העלילה. ALS נחשבת מחלה נדירה. עד כמה היא נדירה? בכל רגע נתון, אחד לעשרת אלפים איש חולה ב-ALS (בארץ ידועים כרגע 700 חולים מאובחנים). אבל מצד שני, הסיכוי לחלות במחלה לא שונֶה למשל מהסיכוי לחלות בטרשת נפוצה, מחלה שזוכה להרבה עניין מצד חברות התרופות. אבל כיוון שתוחלת החיים ב-ALS קצרה בהרבה (תוחלת חיים ממוצעת של שלוש שנים), בכל רגע נתון יש הרבה פחות חולים. כלומר עבור תעשיית התרופות, שוק קטן.

תעשיית התרופות מכירה מקרים רבים שבהם חומר מסוים משפיע על דברים נוספים מעבר לבעיה הרפואית שעבורה בדקו אותו. אחד המקרים המפורסמים הוא הוויאגרה, שמקורה בניסוי קליני לבדיקת חומר עבור טיפול ביתר לחץ דם. אבל כשהנבדקים דיווחו על תופעת הלוואי המבורכת, זנחה חברת התרופות את לחץ הדם לטובת שוק גדול פי כמה וכמה. מובן שיש מקרים רבים נוספים.

אז חברות התרופות נוטות לבדוק התוויות נוספות לחומרים הפעילים שלהן, אבל הן עושות את זה כשמדובר בשווקים גדולים. "ברגע שמדברים על מחלה שכמות החולים בה קטנה", אומר גורדון, "פחות מעניין אותן לבדוק תרופות. בוודאי תרופות חדשות, אבל גם תרופות קיימות".

גורדון ידע שעליו לפעול מהר: כלומר, שהתרופה שהוא מחפש חייבת להכיל חומר או חומרים שכבר עברו את הבדיקות והם בטוחים לשימוש בבני אדם. "ללכת על חומרים שלא ניסו אותם בבני אדם היה לא רלוונטי", הוא מסביר, "כי להפיק תרופה מחומרים כאלה אורך בין שש לעשר שנים, ובהוצאות כספיות אדירות".

אביו של גורדון עבד במחלקה לרפואה ניסויית בהדסה, ואחד הקולגות המליץ לו על עריכת ניסוי בדגי זברה במקום בעכברים או חיות מעבדה אחרות. הוא החל לבדוק בניסויים על הדגים חומרים שונים, ובנוסף, פנה לאנשים שעסקו בתחום והציע להם שיבדקו על חשבונו את החומר שבו הם עוסקים. יום אחד נתקל בכתבה קטנה בגלובס, שסיפרה על נוירוסנס והגיע אל בן-נון.

בסופו של דבר, הגיעו לקומבינציה של שני חומרים. אחד מהם נוסה כבר לפני שנים רבות על חולים, בניסוי של חברת תרופות גדולה, אבל הניב שינוי זניח. השני עזר קצת. אבל השילוב של שניהם נתן, לפחות בדגים, תוצאה "שהייתה בערך פי שניים יותר טובה מהחומר שהכי הצליח אצלנו קודם".

גורדון, גרוס ובן-נון שולפים סדרת תמונות של דגים, שהמערכת העצבית שלהם משתקפת דרך הגוף השקוף, ומראים איך נראית ההתפרעות העצבית של דג חולה. איך מעגלי השחייה שלו מאבדים כיוון, ואיך דג חולה שקיבל את התרופה נמצא במצב טוב יותר - לא כמו דג בריא, אבל כמעט.

עכשיו הקומבינציה עוברת דיוק במינונים, ובנוירוסנס, שגייסה עד כה כמיליון דולר ומסיימת עכשיו סבב גיוס נוסף, מקווים שבאמצע השנה הנוכחית יתחילו ניסוי שלב 2, בבני אדם - הם במגעים לקבלת מענק מגופים רפואיים אמריקאים שמעוניינים בניסוי. אגב, אחד החברים בוועד המדעי המייעץ של נוירוסנס היה שי ראשוני המנוח, טריאתלט ואיש ברזל שחלה ב-ALS ב-2011 ומאז עסק בקידום ובהאצת חקר המחלה. הוא נהג גם להשתתף במרוצים כדי להעלות את המודעות למחלה - מוקף בחברים טובים שרצים לצד הכיסא שלו ודוחפים אותו. במארס 2018 עשה את המרתון האחרון שלו, מרתון ירושלים. במאי נפטר.

עבור שי זה מאוחר, אבל מה יכולה התרופה, אם תצליחו בפיתוח, לעשות עבור חולים אחרים?

גורדון: "אנחנו מקווים שהיא תוכל להאריך את חיי החולים פי שניים. אני לא חושב שהיא תרפא לגמרי".

גרוס: "כיוון שזו מחלה שמגלים בשלבים מוקדמים, התקווה שלנו היא שאפשר יהיה להאט מאוד את ההתקדמות, ואולי אפילו לעצור אותה לחלוטין".

כך הפכה ישראל למוקד פופולרי בפיתוח תרופות ל-ALS

תחום ה-ALS בישראל נחשב לתחום יחסית פופולרי בתת-סקטור פיתוח התרופות. חברות ה-ALS בישראל נהנות מאקדמיה שיש בה מומחיות הן בתחום מערכת העצבים המרכזית (תאי העצב) והן בתחום של מערכת החיסון, שהיא כנראה אחד הגורמים המחוללים או המתווכים את המחלה. כמו כן, לישראל מומחיות בתחום תאי הגזע וחלק מן החברות הוקמו על הבסיס הזה.

בישראל גם היה באופן היסטורי לובי מרשים של חולי ALS, ביניהם למשל פליקס שלומוביץ', אביחי קרמר, שי ראשוני ואחרים, אשר לא רק הצליחו בהעלאת המודעות למחלה, אלא גם בגיוס כספים מכוונים למחקר (דרך עמותת Prize 4 Life), וכן לפיתוח מוצרים שתומכים בחולים לאחר שהם משותקים.

מחקרים מראים כי החולים בישראל, כנראה בגלל התרבות הישראלית, מאריכים חיים יותר מאשר עמיתיהם בחלק מן המדינות המערביות האחרות. הישראלים מוכנים לחיות זמן רב יותר גם באיכות חיים ירודה מאוד, כנראה בזכות תמיכת המשפחה וערך קדושת החיים הדומיננטית בתרבות הישראלית. כמו כן, ריבוי הנכים הצעירים ממלחמות ישראל והיחס שהם זוכים לו, מקל במידה מסוימת על החיים עבור נכים צעירים, גם כאלה שלא הפכו נכים ממלחמה, כך מספרים חלק מן החולים.

יש לציין כי גורם נוסף לכך שחברות ישראליות בוחרות את ה-ALS כאינדיקציה מובילה לפיתוח הוא הקלות היחסית שבה ניתן להיכנס לניסויים קליניים בתחום. לחולי ה-ALS יש מעט מאוד מה להפסיד.

החברות המובילות כיום בתחום הן בריינסטורם סל, שכבר נמצאת בניסוי מתקדם בטיפול ב-ALS באמצעות תאי גזע ממקור עצמי (מן החולה עצמו); חברת קדימהסטם, שהחלה בניסויים בתאי גזע ממקור עוברי; חברת ALS Mobile Analyzer, מוצר שפותח בעידוד עמותת Prize 4Life לניטור מדויק של התקדמות המחלה ולצבירת מידע שעשוי לעזור לפיתוח תרופות בעתיד; Eyecontrol שפיתחה מכשיר לקריאת תנועות עיניים וכן Immunity Pharma שמפתחת תרופה ל-ALS על בסיס המערכת החיסונית.

פרויקטים לטווח ארוך מאוד / על ריינבאו מדיקל

אפילו שריינבאו מדיקל טרם חוותה אקזיט אחד לרפואה, יוסי גרוס טוען שהוא אינו מוטרד. לדבריו, המשקיעים שלו הם משקיעים אסטרטגיים ומשקיעים פרטיים, שלא תחמו את ההשקעה בשנים ויש להם סבלנות. אחד מאותם פרויקטים שאיש לא ידע מלכתחילה כמה מסובכים יהיו, הוא רשתית מלאכותית שאמורה להשיב ראייה לעיוורים כתוצאה מניוון רשתית, שאותה מפתחת ננו רטינה (חברה בקרן).

"לזה אני קורא להיות נאיבי", הוא מספר איך התחיל הפרויקט: "גייסנו כסף בזמנו לריינבאו - ואחד המשקיעים שלנו הוא ג'ים ואן אייר, פיזיקאי מוערך שיש לו מכון לננו טכנולוגיה בדאלאס טקסס (זייבקס לבורטוריז). אכלנו איתו צהריים, אפי (כהן ארזי) ואני, ואמרתי, יש לי רעיון. לקחתי מפית, שרטטתי ואמרתי, בוא נעשה טכנולוגיית ראייה לעיוורים שמבוססת על אלקטרודות שנכנסות לעצב. הוא אמר שהוא לא מאמין שזה אפשרי.

"חזרנו למשרד שלו, התחלתי לשרטט על הלוח, והוא אמר, יכול להיות. חזרנו לארץ ועשינו סקר היתכנות מהיר ושלחנו לו, והוא השתכנע והשקיע יחד איתנו, ובהמשך נכנסו שותפים נוספים וככה התחילה החברה. אבל לא ידענו מה עומד לפנינו. השקענו בזה שמונה-תשע שנים והון עתק עד היום". לדברי גרוס, פיתוח המוצר כולל הניסויים הקליניים הסתיים והוא עומד לצאת לשווקים בקרוב.

המשותף לדברים שריינבאו וגרוס עושים הוא השפעה על הצד הפיזיולוגי של הגוף, באמצעות גירוי חשמלי או גירוי מסוג אחר. כלומר תיקון של דברים ש"לא עובדים" באמצעות שתלים וטכנולוגיות אחרות שעושות עבור הגוף מה שהוא היה אמור לעשות ואינו יכול. אפשר היה לחשוב שזה יכול לעזור גם במקרה של ALS - הרי שם עצבים שלא מקבלים סיגנלים מהמוח מתים, ואפשר באמצעות שתל להעניק להם סיגנלים מלאכותיים.

"חשבתי על זה בזמנו", אומר גרוס, "ואפילו הצעתי לעמותה לחקר ה-ALS להשקיע בזה. אבל הם אמרו שזה גדול עליהם, שהם הולכים על דברים יותר פשוטים. לא הצלחתי להעביר את המסר".

והיית חושב להשקיע בפיתוח כזה דרך ריינבאו?

"לא. כי אין כאן מודל עסקי, ויש לנו מספיק על הצלחת".