מאדורו או גואידו: הניצחון האמריקאי שלא היה בוונצואלה

זה עמד להיות השבוע האחרון בחיי המשטר הסוציאליסטי בוונצואלה: קץ ל-20 שנה של עריצות קפריזית, אשר הורידה מנכסיה את הארץ בעלת עתודות הנפט והגז הגדולות בעולם.

ביום ג' בבוקר, מנהיג האופוזיציה חואן גואידו, ש-50 ארצות רואות בו את הנשיא הלגיטימי של ונצואלה, השמיע קריאה חגיגית למנהיגי הצבא להפיל את הנשיא הלא-לגיטימי ניקולס מאדורו. כל המעמד נראה מתוכנן וטעון פוטנציאל דרמטי.

משטר מאדורו איבד זה כבר את רוב התמיכה העממית, על רקע מנוסה של מיליוני ונצואלים אל מעבר לגבול, אינפלציה של מיליון אחוז, מחסור חריף במזון ובתרופות, שחיתות מסיבית וראיות של שיתוף פעולה בין שועי המשטר למבריחי סמים. אבל כל זמן ששמורה לו תמיכת מפקדי הצבא, מאדורו יכול להיאחז בכידוניהם.

בתחילת השנה, כאשר הכריז עצמו לנשיא, גואידו הבטיח להעניק חנינה לגנרלים. עד מהרה התחוור שזה לא יספיק.

על פי ידיעה המתפרסמת היום (א') באתר הרשת של "וול סטריט ג'ורנל", גואידו עשה צעד גדול נוסף לעבר הגנרלים. הוא הציע להם לא רק חנינה, אלא ג'ובים בטוחים בממשלו. מאחר שלצבא יש עניין לא רק בביטחון לאומי, אלא גם בנפט, בגז, בשיווק ובשורה של עניינים הראויים לשתיקה, ההזמנה להתחלק בשלטון עם גואידו נשמעה מפתה למדי.

ובלבד שיתקיים תנאי אחד: שהמשטר יעמוד על סף קריסה.

מה, אנחנו שכירי חרב?

התנאי לא התקיים. קריאת ההמרדה של גואידו הסתיימה בקול דממה דקה. אמנם אלפים מתומכיו יצאו לרחובות, וחמישה נורו למוות, אבל הגנרלים כמעט עד אחד חזרו ונשבעו אמונים למאדורו. שר ההגנה, גנרל ולדימיר פאדרינו, הכריז ש"מה הם חושבים, האנשים האלה, שאנחנו שכירי חרב? שאנחנו עומדים למכירה?"

איש אינו יודע אילו עוד חצים נשארו באמתחת האופוזיציה, חוץ מן האופציה של התערבות צבאית ישירה של ארה"ב. וושינגטון ניסתה את כוחה בפעם האחרונה בהתערבות גלויה בחצי הכדור המערבי לפני 30 שנה, בפנמה. זה היה בשיא כוחה הבינלאומי, בשוך המלחמה הקרה עם ברית המועצות.

התערבויות ישירות של ארה"ב יצאו מן האופנה. ניסיון לכונן ממשלה על כידונים אמריקאיים ידון ממשלה כזאת לחוסר לגיטימיות.

מאז הרבע השני של המאה ה-19, ארה"ב נהגה בכל חצי הכדור המערבי כחצרה האחורית. לא תמיד מבוקשה ניתן לה. ב-1959 היא "איבדה" את קובה. ב-1979 היא "איבדה" את ניקרגואה, שחזרה לתחום השפעתה עשר שנים אחר כך, אבל חזרה ו"אבדה" לפני 12 שנה. היא "איבדה" את בוליביה ב-2006. ונצואלה "אבדה" לה, בהדרגה, משנת 1998 ואילך, לאחר עלייתו של קולונל אוגו צ'אווס.

קובה, חיזבאללה, רוסיה

ונצואלה נחשבה לפנים לאחת הארצות הפרו-אמריקאיות ביותר ביבשת. צ'אווס אסר מלחמה רטורית על מה שהוא קרא "האימפריה הצפון-אמריקאית". הוא כרת ברית עם משטר האחים קסטרו, שכללה אספקה מסיבית של נפט מוזל מאוד לקובה; בתמורה, קובה העניקה רופאים ואחיות, ואחר כך גם סוכנים של משטרה חשאית. ארה"ב טוענת, כי הנוכחות החשאית הקובנית היא המבטיחה את שיורו של משטר מאדורו. לפי הטענה הזו, הקובנים מרגלים אחרי כל הקצונה הבכירה, כדי להבטיח את נאמנותה.

צ'אווס גם פיתח יחסים אינטימיים עם איראן. מפעם לפעם היו דיווחים על קשרים מגוונים בין המשטר לבין חיזבאללה בלבנון. בשבוע שעבר דיווח ה"ניו יורק טיימס", כי סגן נשיא לשעבר של ונצואלה, טארק זיידאן אלעייסמי, ממוצא לבנוני, הזמין אנשי חיזבאללה לכונן נוכחות קבועה בוונצואלה ולהשתתף בהברחת סמים קשים.

עתודות הנפט הענקיות עוררו כמובן עניין בינלאומי, והביאו לשם את סין ואת רוסיה. הן התאימו לפרופיל הפוליטי הפוחז של צ'אווס. בעיניו, הסינים היו יורשי מאו והרוסים היו יורשי לנין - מה שהתאים לפטפוטיו על "סוציאליזם של המאה ה-21".

"המטוס חיכה לו על המסלול"

כטוב לבו באנטי-אימפריאליזם, צ'אווס דיבר בימיו האחרונים של חייו (הוא מת ב-2012) על רצונו להסב את כל יצוא הנפט הוונצואלי מארה"ב לסין ולהודו; והוא הזמין את רוסיה לבנות בסיס קבוע לצי שלה בנמלי ונצואלה. אף אחד משני החזונות האלה לא התממש, אבל יחסים קרובים התפתחו בינו לבין משטר פוטין. ונצואלה הייתה אחת מקומץ ארצות בעולם אשר הכירו בשתי המדינות הכמו-עצמאיות, שרוסיה קרעה מגיאורגיה במלחמת 2008: אבחזיה ודרום אוסטיה.

עכשיו ממשל טראמפ מאשים שסיוע צבאי רוסי מחשל את משטר מאדורו. מזכיר המדינה מייק פומפיאו טען בשבוע שעבר, שמאדורו עמד להימלט מוונצואלה ביום ג', ולקבל מקלט פוליטי בקובה. "המטוס כבר חיכה לו על המסלול". אבל הרוסים הם ששכנעוהו להישאר.

מה לרוסיה ולוונצואלה? האוקיאנוס השקט וחצי יבשת מפרידים ביניהן. התשובה היא שיש לה קצת אינטרסים כלכליים, כולל חוב ונצואלי של עשרה מיליארד דולר והשקעות של חברת הנפט הלאומית רוסנפט. אבל בחישה רוסית בחוף הדרומי של הים הקריבי, שארה"ב נמצאת בחופו הצפוני, מתיישבת יפה עם אסטרטגיה רוסית אגרסיבית בענייני חוץ.

הנה כי כן, הרוסים הצליחו לחשוף את חולשת אמריקה ב"חצרה האחורית", ולעצבן את מזכיר המדינה פומפיאו ואת היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון. זה האחרון הוא הנץ הגדול ביותר בממשל כלפי ונצואלה, והוא חוזר ורומז שיש "אופציה צבאית".

אבל המפקד העליון של צבא ארה"ב אינו אוהב אופציות צבאיות. הנשיא טראמפ דיבר פעם אחר פעם על הצורך לסיים אחת ולתמיד את ההרגל של התערבויות צבאיות ארוכות טווח ועתירות ממון לשם שיפורן של ארצות רחוקות. הוא להוט לצאת מסוריה ומעיראק, והוא להוט במיוחד לסיים 18 שנה של מעורבות באפגניסטן. האומנם הוא מוכן לשקול התערבות בוונצואלה?

זה תלוי. אינו דינה של התערבות קלה וחסכונית, שתפיל משטר סוציאליסטי עוין, ותקנה לנשיא נקודות בדעת הקהל האמריקאית, כהרי התערבות שאחריתה מי ישורנה, עם פוטנציאל של הסתבכות ושל אבדות.

בסוף השבוע הנשיא הרים טלפון לפוטין במוסקבה, וניהל אתו שיחה ידידותית של שעה על דא ועל הא. גם ונצואלה נזכרה. על פי עדותו של טראמפ, פוטין אמר שהוא אינו מתערב, והוא רק "רוצה את טובתה של ונצואלה". נשיא ארה"ב מיהר להנהן.

ארה"ב עומדת סמוך לשוקת שבורה. המשטר מלומד הניסיון כבר עבר בשלום עימותים עם האופוזיציה. הוא למד איך להוציא את הרוח ממפרשיה פעם אחר פעם. שעת הכושר של גואידו ושל אנשיו אינה בלתי מוגבלת בזמן.

אנחנו צופים בהפגנת חולשה אמריקאית, מן החמורות של הדור האחרון. חזון וביצוע אינם עולים יפה. טעויות טקטיות ואסטרטגיות משמשות בערבוביה. נשיא ויועציו הבכירים עומדים זה בדרכו של זה. בלתי נמנע הוא הרושם של נסיגה נמשכת במדיניות חוץ. אולי מתוק ייצא מעז, אבל כרגע קשה לראות איך ומתי. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny