בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר על בעיית "בריחת המוחות", אקדמאים ישראלים שיוצאים לחיות בחו"ל ונשארים שם. כך זה נראה במספרים: אם ב-2014 נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הצביעו על כך שחזרו לארץ 900 אקדמאים ששהו בחו"ל שלוש שנים ויותר, ב-2016 מספר החוזרים פחת ל-700 וב-2017 כבר דובר על 600 בלבד ששבו לישראל. במקביל, מספר האקדמאים שחיים בחו"ל גדל.
המגמה הזאת ניכרת גם אצל רופאים. בשנים האחרונות גדל מספר הישראלים שקיבלו תואר דוקטור ברפואה בארץ בשנים 1980-2009 ושהו בחו"ל שלוש שנים ויותר. ובכל זאת, חרף הפיתויים הרבים מעבר לים, חלק מהם מחליט לחזור לכאן. עד כמה הם שלמים עם ההחלטה, ומה צריך לעשות כדי שיותר רופאים ישראלים יבואו בעקבותיהם? "זה מתחיל עם שכר ותנאים", הם אומרים, "אבל לא רק".
"היה מוזר להתרגל לנוכחותו של דגל ארה"ב במשרד שלי"
שם: ד"ר שרון אלרעי-פרייס
תפקיד: סגנית מנהל בית החולים כרמל
גיל: 45
מצב משפחתי: נשואה + 4 (בני 5, 7, 13 ו-15)
מגורים: חיפה
תקופה בחו"ל: 2013-2007 (ניו המפשייר, ארה"ב)
ד"ר שרון אלרעי-פרייס / צילום: פאול אורלייב
■ הנסיעה: "סיימתי התמחות ברפואה פנימית ונסעתי לעשות תת-התמחות (Fellowship) במחלות זיהומיות וברפואה מונעת, שנמשכה שלוש שנים. אחרי זה נשארתי לעבוד בארה"ב עוד שלוש שנים. בן הזוג שלי, ד"ר מאיר פרייס (גם הוא רופא בכרמל - ה"ו), התמחה בתקופה הזאת ברפואה פנימית ואחר כך המשיך לתת-התמחות כפולה בהמטולוגיה ובאונקולוגיה".
■ העבודה בחו"ל: "אחרי ההתמחות גויסתי למשרד הבריאות של ניו המפשייר, כאפידמיולוגית ראשית - הרופאה שמתחקרת ומייעצת בתחום המחלות הזיהומיות במדינה. הדברים נעשים בצורה מאוד מסודרת בארה"ב, אבל זה גם אומר שקשה להם להתגמש. היה מוזר בהתחלה להתרגל לנוכחותו של דגל ארה"ב במשרד שלי. אני ציונית מאוד, אז היה לי ברור שנחזור בשלב מסוים ולא נלך לכיוון של גרין קארד".
■ הפיתוי להישאר: "זה היה על השולחן לאור העובדה שלשנינו היו עבודות שנהנינו מהן והחיים התנהלו על מי מנוחות. גרנו בעיירה אוניברסיטאית מאוד נעימה, מוקפים באנשים טובים, מרחק רבע שעה מאתר סקי. המשכורות היו טובות, תנאי המגורים מצוינים והילדים הסתגלו למסגרות ורכשו שפה חדשה. להוציא את עצמך מהנוחות הזאת כדי לחזור לארץ, זה לא פשוט. היה מדהים לגלות שאפשר להתנתק מהסטרס שמאפיין את החיים בארץ.
"רגע ההחלטה המכריע הגיע כשלבעלי הוצעה עבודה כרופא בכיר בארה"ב, אחרי שכבר היינו בחו"ל כמעט 6 שנים. לי היה קריטי שנשוב לארץ, לחברים ולמשפחה. בסוף החלטנו שחוזרים והוא מגיע לעבוד בארה"ב 4-5 שבועות בשנה".
ד"ר שרון אלרעי-פרייס ומשפחתה/ צילום: פרטי
■ פערי שכר: "בעלי מרוויח ב-5 שבועות בארה"ב משכורת שהיא בערך שוות ערך לשנת עבודה מלאה בישראל. מעבר לזה, רופא בארה"ב נמצא בחזית המחקר. יש לו אפשרויות רבות לקבלת מענקים (גראנטים) למחקר, ולכן פוטנציאל ההתקדמות בזירה האקדמית גדול יותר".
■ איך מחזירים את המוחות: "פערי השכר הם בלתי נתפסים. זה דורש התייחסות לאומית כי הרופאים שנוסעים הם הטובים ביותר שלנו, והפיתוי להישאר הוא גדול. רופאים חוזרים לישראל גם בידיעה שלא יוכלו להרוויח אותו דבר. אבל אם יידעו שמחכות להם פה אפשרויות טובות למחקר, זה יכול לעזור. ישראל צריכה לתקצב את המחקר בהיקפים משמעותיים יותר ולהגדיל את יכולות המימון של מחקרים, בדומה לתמיכה שניתן לקבל מ-NIH (המכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב)".
"אני אידיאליסט אז אני לוקח הכל ברוח טובה. גם את הפקקים"
שם: ד"ר אמיר קרשנוביץ'
תפקיד: מנהל היחידה לנוירוכירורגיה ילדים, בית החולים שניידר
גיל: 45
מגורים: אבן יהודה
מצב משפחתי: נשוי + 3 (בני 5, 8 ו-11)
תקופה בחו"ל: 2017-2007 (דאלאס, סיאטל ודנוויל, ארה"ב)
ד"ר אמיר קרשנוביץ’ / צילום: מתן פורטנוי
■ הנסיעה: "נולדתי במקסיקו סיטי. למדתי שם רפואה, וביקרתי במשך חיי בישראל לא מעט פעמים. עשיתי עלייה בגיל 26 והשלמתי התמחות בנוירוכירורגיה, בבית החולים בילינסון, במשך 6 שנים. פגשתי כאן את אשתי, הילה, ואחרי ההתמחות המשכתי לתת התמחות בארה"ב, בנוירוכירורגיה ילדים ובהמשך גם בניתוחי אפילפסיה והפרעות בתנועה. זה היה בדאלאס ובסיאטל. התוכנית המקורית הייתה לחזור לבילינסון כעבור שנה-שנתיים לכל היותר, אבל תוך כדי השהות בחו"ל, נפתחו הדלתות. ונשארנו".
■ העבודה בחו"ל: "קיבלתי הצעה לנהל את היחידה לנוירוכירורגיה ילדים בבית החולים גייסינגר (Geisinger), בדנוויל, פנסילווניה. ה'עוד שנתיים' נחזור הפך לעוד קצת ועוד קצת. אמרנו שנחזור כשהילדה הגדולה תתחיל את כיתה א'. כיתה א' הפכה לכיתה ד'. לאורך השנים נשארתי בקשר טוב עם האנשים בשניידר. כשהחלו לחפש מחליף למנהל הנוירוכירורגיה, שהתקרב לגיל פרישה, התהדק הקשר, הגעתי להתראיין לתפקיד וזה הסתדר. זה היה תפקיד החלומות שלי".
■ הפיתוי להישאר: "אהבתי והערכתי את תרבות הישיבות שהייתה בבית החולים - יושבים ודנים יחד בכל מיני מקרים ואיך לשפר תהליכים. הרפואה בארה"ב מדהימה במובן הזה שלא חסר כסף. אלה לא רק המשכורות, אלא גם כל מה שנוגע לעזרה לרופא. בכל פעם שהייתי צריך ציוד מסוים, בתוך חודש מקסימום הוא היה בידיי. בישראל זה לא עובד ככה, וחלק מהציוד צריך להשיג מכספי תרומות. בארה"ב יש תקנים לכל דבר, אז יש הרבה עזרה לרופא מבעלי מקצוע: עוזרי רופא, אחיות, צוות של מתמחים ומזכירות. המטרה היא שהמנתח יתרכז רק בדבר אחד ויחיד: לנתח. בישראל הרופא מתעסק בלא מעט ביורוקרטיה. למדתי שאם אתה מסתכל כאן לאנשים בעיניים ונותן להם תשומת לב, זה בולם ומרכך את החספוס.
"נורא משמח אותנו שהילדים שלנו הפכו לישראלים. אני אידיאליסט וציוני, אז אני לוקח הכול ברוח טובה, אפילו את הפקקים".
ד"ר אמיר קרשנוביץ’ ומשפחתו / צילום פרטי
■ פערי השכר: "במערכת הציבורית, השכר גבוה בערך פי 4-5 בהשוואה לכאן. רופא ילדים בארה"ב ירוויח כרבע מיליון דולר בשנה ברוטו וקרדיולוגים ומנתחים כמו אורתופדים ומנתחי מוח ירוויחו סביב מיליון דולר בשנה (כ-300 אלף שקל בחודש). רוב הזמן אני לא חושב על הפערים האלה, אף שגם בהשוואה של יוקר המחיה, החיים בישראל יקרים יותר".
■ איך מחזירים את המוחות: "להציע משכורות מכובדות ולפתוח תקנים לעוד בעלי מקצוע שיוכלו לסייע לרופא, כמו עוזרי רופא ואחיות".
"פתאום התגנבה המחשבה שצריך לעשות ציונות"
שם: פרופ' יצחק אביטל
תפקיד: מנהל מרכז לגסי הריטג' לאונקולוגיה בסורוקה; מנהל כירורגית א'
גיל: 53
מצב משפחתי: רווק
מגורים: באר שבע-תל-אביב
תקופה בחו"ל: 2017-1987 (ניו יורק, לוס אנג'לס, ריצ'מונד וירג'יניה בארה"ב)
פרופ’ יצחק אביטל / צילום: דייגו מיטלברג
■ הנסיעה: "נולדתי בבאר שבע וידעתי מילדות שאהיה רופא. אחרי הצבא עזבתי לארה"ב בעקבות אהבה, והתחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטת ניו יורק. המשכתי להתמחות בכירורגיה כללית בבית החולים Cedars-Sinai בלוס אנג'לס. משנות ה-90 כבר הייתי עם אזרחות אמריקאית".
■ העבודה בחו"ל: "התחנה הבאה הייתה בית חולים לסרטן בניו יורק, שבו עשיתי עוד שתי תת-התמחויות: כירורגיה אונקולוגית והפטוביליארית (כבד ולבלב). בהמשך התפנתה משרה במכון הלאומי לסרטן וגויסתי לשם. החלטתי שאני מקדיש את חיי לאנשים עם סרטן מפושט, שאין עבורם פתרונות סטנדרטיים. חולים שאף אחד לא רוצה לגעת בהם. הקמתי את מרכז הסרטן ברשת בתי חולים בשם Bon Secours, ועבדתי שם ארבע שנים".
■ ההחלטה לחזור: "מצאתי את עצמי יושב בפנטהאוז שלי בווירג'יניה וחושב מה אני הולך לעשות בשארית חיי. המשכורת השנתית היא של 7 ספרות. לאף אחד לא מגיע לעשות כל כך הרבה כסף. קצת לפני יום הולדת 50 הרגשתי שנגמרו לי המטרות. פתאום החלה להתגנב לאטה המחשבה שצריך לעשות ציונות.
"התחלתי לגשש לגבי כל מיני אפשרויות. בין השאר חיברו אותי למנכ"ל סורוקה אז, פרופ' אהוד דודסון (כיום מנכ"ל כללית), בשלב שמרכז הסרטן היה בבנייה. באתי, ראיתי, התאהבתי. היה לי ברור שיש כאן הפליה גיאוגרפית. תוחלת החיים בדרום היא קצרה בשלוש שנים מאשר במרכז. זה בדיוק מה שהייתי צריך: מטרה נעלה ואתגר. רמת הטיפול, היחס והשירות אצלנו כיום הם מהשורה הראשונה בעולם. אנחנו מתגברים על הפער במשאבים דרך הון אנושי, שמונע לעשות ולהצליח דווקא בגלל שהוא אנדרדוג".
■ העבודה בסורוקה: "חולי סרטן מגיעים אלינו במצבים מתקדמים מאוד. הגישה שלי היא שהמטופל מחליט מה הוא רוצה לעשות. הגיעה אלינו אישה בת 30, אמא לילדים, שנשלחה למות בהוספיס עם סרטן המעי הגס מפושט. החזקנו אותה בחיים שנתיים, שזה אומר עוד שנתיים עם הילדים. מבחינתי זה הישג".
■ פער השכר: "השכר לא בר-השוואה בכלל. מעבר לכסף, כמנהל מרכז הסרטן בארה"ב הייתה לי לשכה, מזכירות, אחות פרטית. כאן יש בקושי חדר קטן. נעלבתי בהתחלה. השחיקה כאן לא נורמלית, פי 10 בהשוואה לארה"ב".
■ איך מחזירים את המוחות: "מעבר לכסף, צריך להתייחס לרופאים בצורה נכונה. להסביר פנים, לעזור, לא להגיד ‘לא' על כל דבר. לי קשה לעשות כאן מחקר. נתנו לי תקציב מסוים לזה, אבל זה לא מספיק".
"אני לא מפלה בין מנותחים. כך הייתי מצפה שישראל תתייחס גם אליי"
שם: ד"ר אחמד אבו גאמע
תפקיד: כירורג לב בכיר ומנהל שירותי ניתוחי האורטה (אבי העורקים) בבית החולים שיבא
גיל: 52
מצב משפחתי: נשוי + 9 (בני 22 עד 5 חודשים, משתי מערכות נישואים)
מגורים: ראש העין
תקופה בחו"ל: 2017-1986 (מיינץ, גרמניה)
ד"ר אחמד אבו גאמע / צילום: איל יצהר
■ הנסיעה: "נולדתי בפזורה הבדואית, ועד כיתה ח' הלכתי ברגל מדי יום לבית הספר. 6 קילומטרים לכל כיוון. לא היה אוטובוס. סבא שלי היה איש רפואה עתיקה. התרשמתי ממנו, וכך התחילה להתגבש אצלי המחשבה שאהיה רופא. אי-אפשר היה להשלים בגרות בנגב, אז בגיל 13 שכנעתי את המשפחה שתאפשר לי לעבור לצפון, לטייבה.
"ב-1984 סיימתי תיכון בבגרות מעולה, בהמשך השלמתי גם פסיכומטרי בציון טוב, אבל כשניסיתי להתקבל לפקולטות לרפואה - כולן דחו אותי. זו הייתה הפליה ברורה. החלטתי ללמוד רפואה בגרמניה, באוניברסיטת מיינץ. ארזתי מזוודה ונסעתי ללא נודע. המשפחה עודדה אותי. אני ואחי אקדמאים יחידים בין שבעה אחים".
■ ההחלטה לחזור: "התמחיתי בכירורגיית חזה ולב והגעתי עד תפקיד רופא בכיר וסגן מנהל המחלקה לניתוחי לב, חזה וכלי דם במיינץ. אהבתי את העבודה ואיכות החיים הייתה גבוהה. עזרתי ותרמתי לחברה הגרמנית, ואז הרגשתי שהגיע הזמן לתרום לחברה שלי. אין בי טינה. היה בי הצורך להוכיח ולהראות שאדם כמוני יכול להשיג הכול.
"האם אני שלם עם ההחלטה לחזור? התשובה לא חד-משמעית. אני מרוצה מזה שאני תורם. באירופה אתה אמנם זר, אבל מקבלים אותך כזר. בישראל הסיטאוציה הפוליטית קשה והשיח לאומני מאוד. לא פשוט לחיות פה כערבים-ישראלים. כשאני מנתח, אני לא עושה ‘איפה ואיפה'. כולם שווים. כך אני רוצה שיתייחסו אליי. אני לא שולל אפשרות שאחזור לגרמניה".
■ פערי השכר: "בגרמניה הרווחתי כפול. לא ידעתי שהפער יהיה כל כך גדול".
■ איך מחזירים את המוחות: "צריך לגרום לרופאים שחוזרים להרגיש טוב עם ההחלטה שקיבלו. זה נכון בעיקר לתנאים ולשכר. אישית, הייתי רוצה שהמדינה תגרום לי להרגיש יותר שייך".
ישראלים ב-Fellowship: "למדתי שאפשר גם לחיות, לא רק לעבוד"
מדי שנה יוצאים מאות רופאים צעירים לחו"ל כדי להשתלם במקצוע נוסף (תת-התמחות), מעבר למקצוע הבסיסי שבו השלימו התמחות של 4-7 שנים, תהליך המכונה Fellowship. לפי ההערכות, מדובר בכ-250-300 רופאים שיוצאים עם משפחתם מדי שנה לתקופת השתלמות שנמשכת בין שנה לשנתיים, ורובם שבים לכאן.
"אנחנו מעודדים רופאים לצאת ל-Fellowships, כי אנחנו זקוקים לידע הזה", אומרת לאה ופנר, מנכ"לית ההסתדרות הרפואית. "יש כיום תחרות על משרות Fellowship טובות, לכן הרופאים הישראלים שמתקבלים בדרך כלל מחוזרים אחר כך. הפיתוי להישאר הוא גדול, בשכר ובתנאים. רופאים שנשארו מעבר ל-4-5 שנים, הסיכויים שיחזרו לישראל נמוכים".
מה המדינה יכולה לעשות כדי שהם יחזרו?
"לעמוד בהבטחות. לעתים מבטיחים להם הרים וגבעות כדי שיחזרו, וכשהם מגיעים - ההבטחות לא מקוימות, בגלל מחסור בתקנים וסיבות אחרות. צריך לוודא קליטה טובה וחלקה ככל האפשר".
רופא הנשים ד"ר אורי דיאור חזר מ-Fellowship במלבורן, אוסטרליה, לפני כחצי שנה ומאז הקים בהדסה את מרכז האנדומטריוזיס, מחלה גינקולוגית כרונית שעלולה לגרום להידבקויות, לכאבי אגן ולאי-פוריות. הוא השלים התמחות-על בניתוחים לפרוסקופים מורכבים ואנדומטריוזיס ועוד התמחות-על בפוריות.
ד"ר אורי דיאור / צילום: המרכז הרפואי הדסה
"השתגעתי כדי לקבל את המשרה הזו", הוא מספר. "היא הייתה בבית חולים ציבורי, מה שאומר שאפשר להתנסות במגוון עצום של ניתוחים. הייתי הזר הראשון בעמדה הזו בבית החולים".
לדברי דיאור, הוא למד מהאוסטרלים "מה זה אומר לחיות חיים מאוזנים. בחמש בערב אנשים יוצאים הביתה מבית החולים. האוסטרלים לימדו אותי שאפשר גם לחיות, לא רק לעבוד".
נוחות החיים מתבטאת גם בשכר גבוה. "כיום, כדי להתפרנס בכבוד, בסוף יום העבודה שלי בבית החולים אני מתחיל משרה נוספת בקליניקה פרטית ובקופת החולים. אחרי כל זה, רופא אוסטרלי בעל הכשרה כמו שלי מרוויח פי חמישה ממני. הילדים שלי לא רואים אותי. חוסר ההכרה של המדינה בעבודת בית החולים (משכורות הרופאים בקהילה גבוהות בהרבה - ה"ו) היא מדהימה".
"הילדים סירבו להישאר"
רופאת העיניים ד"ר ריטה ארליך שבה לפני כשמונה שנים עם משפחתה משתי תקופות השתלמות רצופות בארה"ב ובניו זילנד - הראשונה של בעלה, והשנייה שלה. שנתיים כל אחת.
ד"ר ריטה ארליך / צילום: רונית ינון
"לניו זילנדים חשובים התחביבים שלהם, והם מקדישים זמן לפנאי, גם הרופאים. לכולם יש קיאק צמוד וסירת דיג ליד הבית. עולם אחר", היא מספרת.
"דיברנו על להישאר, אבל הילדים לא היו מוכנים לשמוע על זה. ובאמת ישראל זו הזהות, זו המשפחה. לכן חזרנו".
שם: ד"ר אורי דיאור
מנהל מרכז האנדומטריוזיס של הדסה
גיל: 41
מצב משפחתי: נשוי + 4 (16, 14, 10, 6 וחצי).
מגורים: ירושלים
תקופה בחו"ל: 2016-2018 (מלבורן, אוסטרליה)
שם: ד"ר ריטה ארליך
מנהלת יחידת הרשתית בבי"ח בילינסון
גיל: 47
מצב משפחתי: נשואה + 2 (20, 17.5)
מגורים: הוד השרון
טווח שנים בחו"ל: 2011-2007 (ארה"ב וניו זילנד)