הוצאה ציבורית נמוכה לבריאות, כללי התחשבנות מעוותים והיעדר תכנון לאומי בתחום הבריאות הם שפוגעים אנושות במערכת הבריאות הציבורית בישראל. פגיעה שמתורגמת למציאות של תורים לא סבירים לניתוחים, פרוצדורות ורופאים מומחים; עומסים בלתי נסבלים בבתי החולים; הזנחה של תשתיות; שחיקה של כוח אדם ועוד. וכשזו המציאות, מה הפלא שהאמון של הציבור במערכת הבריאות הציבורית יורד, והוא מבטח את עצמו לדעת. בפועל, שיעור בעלי ביטוחי בריאות פרטיים, משלימים ומסחריים, בקרב האוכלוסייה הוא מהגבוהים במדינות OECD (השיעור בישראל הוא 83% לעומת 35% בממוצע מדינות OECD).

נכון להיום, הבעיה הבוערת ביותר היא הפיחות המתמשך באיכות, בנגישות, בזמינות ובהיקף שירותי הבריאות. פיחות שנובע משני גורמים מרכזיים שלובים זה בזה, האחד פוליטי והשני מקצועי. מבחינה פוליטית-ציבורית, תחום הבריאות לא נמצא בראש סדר העדיפויות הלאומי, מה שמתורגם למדיניות לאומית של שחיקה תקציבית מכוונת ומודעת.

מבחינה מקצועית, אין במערכת הבריאות מדיניות בריאות קוהרנטית ותכנון לאומי ארוך טווח, בהתאם לצרכים המתפתחים של אוכלוסיית ישראל. כך, לדוגמה, בהיעדר תכנון לאומי של מצבת כוח אדם, מערכת הבריאות נותרת ללא יכולת להוביל שינוי מהותי בתחום התשתיות הפיזיות (הקמת בתי חולים חדשים). אז מה יש כן? שפע של רפורמות מבתי יוצר שונים (משרדי האוצר והבריאות), שלעתים אינן מתכתבות זו עם זו, ופתרונות של "כיבוי שריפות". טלאים על גבי טלאים שלאורך הזמן יצרו מאזן של עיוותים. גורמים מרכזיים אלו הובילו בשלושת העשורים האחרונים לדעיכתה של מערכת הבריאות הציבורית.

כדי להתמודד עם אתגרי העתיד ולשנות את המציאות, חייבים לפעול באופן משולב בשני מישורים מקבילים: במישור הציבורי-פוליטי חובה להגדיל את המשאבים שעומדים לרשות מערכת הבריאות הציבורית, והכוונה להגדלת ההוצאה הציבורית כמנגנון קבוע ולא בצורה של תשלום חד-פעמי או הסכם ייצוב תלת-שנתי. את המשאבים יש להגדיל באמצעות עדכון המדד הדמוגרפי, שלפיו גדל סל הבריאות, באופן שיבטא גם את שיעור הזדקנות האוכלוסייה; עדכון מדד יום אשפוז באופן שיבטא את העלויות הריאליות בתחום הבריאות; ועדכון אוטומטי וקבוע לסל הבריאות באופן שיבטא את ההתפתחות הטכנולוגיות ואת צורכי האוכלוסייה. במישור המקצועי, חובה להנהיג במערכת הבריאות תרבות וכלים של תכנון לאומי בראייה ארוכת טווח ובהתאם לצרכים המתפתחים של אוכלוסיית ישראל. תכנון לאומי הן של תשתיות פיזיות והן של מצבת כוח אדם במערכת הבריאות.

רק שילוב של שני הצירים יחד יכול לחזק בסופו של דבר את מערכת הבריאות הציבורית (איכות, נגישות, זמינות והיקף שירותי הבריאות) ולהחזיר את אמון הציבור בה.

הכותב הוא מומחה למשפט רפואי ומדיניות בריאות, ומרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובפקולטות לניהול מערכות בריאות