כשהמטרייה האמריקאית תתחיל להתקפל: מה יקרה ביום שארה"ב תחליט להפסיק להגן על הדמוקרטיה

שנות נשיאותו של ברק אובמה היו שזורות ביקורת נוקבת מן הימין האמריקאי על הגיון מדיניות החוץ שלו. המבקרים תיארו אותה כמיוסדת על הנחה, שימי הזוהר של אמריקה חלפו, ואין מנוס אפוא מ"לנהל את שקיעתה".

נשיאות אובמה אמנם עמדה בסימן היחלשות מעמדה של ארה"ב בעולם. הוא משך את ידיו מעיראק במהירות לא מתקבלת על הדעת, ואיפשר בזה את עליית דאעש; הוא הניח לשושלת אסד לחצות קווים אדומים, שהוא עצמו מתח, והקל בזה על כניסת רוסיה ואיראן; הוא הסתלק מיוזמת הגנה אנטי-בליסטית עם בעלות בריתה של ארה"ב במרכז אירופה, כדי להניח את דעת רוסיה; הוא לחץ על "כפתור האיתחול" המפורסם עם רוסיה, שהסתיים בקול דממה דקה.

ואף כי דיבר על הצורך לבלום את סין, ניסיונותיו לבלום את מגמות ההגמוניה שלה לא עלו יפה, כולל יוזמתו לכונן אזור סחר חופשי ענקי לרוחב האוקיאנוס השקט (APEC) בלי השתתפותה. סופה של היוזמה שהיא הזינה את ההתקוממות האלקטורלית במדינות המערב התיכון של ארה"ב ב-2016, והעלתה את דונלד טראמפ לשלטון.

תשובת טראמפ ל"מנהל השקיעה" אובמה הייתה MAGA, "השיבו את ימי אמריקה כמקדם" (טראמפ נוטה לעברית קצת מליצית, מה לעשות). סתמיותה של הסיסמה הייתה קצת פחות סתמית ממה שנדמה. היא ייצגה, בכישרון המיתוג הוולגרי השמור לבעליה, את תמצית הביקורת על שנות אובמה.

בהתרסת MAGA היה כרוך פרדוקס. טראמפ סיכם את ביקורתו על מדיניות החוץ של אובמה בתלונה שאמריקה אינה זוכה לכבוד הראוי לה, ובהנהגתו "אמריקה תחזור ותכובד". אבל בנשימה אחת הוא גם הכריז על התנגדותו לתפקיד האמריקאי בשיטור העולם.

הנשיא נגד התפיסות המופשטות

עד טראמפ, ביקורת מימין על כישלון מדיניות החוץ הייתה טבועה בחותם גלובליסטי, היינו אמריקה נדרשה להיות יותר אקטיבית, לא פחות אקטיבית. טראמפ רוצה השפעה, אבל הוא אינו רוצה שליחות. העולם על פי טראמפ מצריך הגנה על אינטרסים ועל שורות תחתונות, לא הגנה על תפיסות מופשטות של דמוקרטיה, של חירות ושל זכויות אדם.

מלחמתו של טראמפ על "האליטות" מכוונת נגד התהליך של התגבשות רצונן המשותף. לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה הסכמה רחבה על הצורך האמריקאי להנהיג את המערב. היא קרמה עור וגידים בבנקים הגדולים של וול סטריט, במכוני המחקר המפורסמים של וושינגטון, באוניברסיטאות היוקרתיות של צפון החוף המזרחי, באגודות סלוניות מיוחסות שעד מהרה התחילו לככב בתיאוריות קונספירציה מסמרות שיער, ולימים בוועידות דאבוס.

האליטות האלה היו מיוצגות בשתי המפלגות הגדולות. מקירבן התמנו מזכירי מדינה, שרי הגנה, שרי אוצר, ראשי סגל הבית הלבן, יועצים לביטחון לאומי וכו׳. כמעט ללא יוצא מן הכלל, חוט של המשכיות היה מתוח לאורך 70 השנה שבין סוף מלחמת העולם השנייה לעליית טראמפ. נשיאים חדשים שינוי הדגשים, אבל לא שינו כיוונים.

נוכחותן של האליטות גוננה על הגלובליזם מפני האינסטינקטים הבדלניים ושונאי-הזרים של מיליוני אמריקאים. היו אמנם חילוקי דעות בין שתי המפלגות, ומפעם לפעם בצבצו נטיות בדלניות הן בימין והן בשמאל; ובין וייטנאם לאפגניסטן הצטננה מאוד הלהיטות למלחמות מעבר לים; אבל בעינה עמדה ההסכמה הרחבה על מחויבותה של ארה"ב לשלום הדמוקרטיות.

טראמפ מחפש את שערי היציאה

דונלד טראמפ עדיין לא מצא את שערי היציאה מהסכמת האליטות, אבל הוא אינו חדל לחפש. מלחמותיו נגד בריתותיה של ארה"ב מעבר לים, נגד סחר חופשי, נגד הסכמים רב-צדדיים על אקלים ונגד הגירה הן פרי החיפושים, אבל בשום פנים לא התוצאה הסופית שלהם.

פרדוקסלית, התוצאה הסופית עשויה להיות דומה ל"ניהול השקיעה" של אובמה הרבה יותר מאשר לאקטיביזם הבינלאומי של הימין השמרני והניצי. הימין הזה הוא שכיוון את המפלגה הרפובליקאית מאז רונלד רייגן, לפני 40 שנה. רייגן הפוליטי מת. האיש שכל רפובליקן ראה צורך להעלות מס שפתיים לגדולתו ולהשראתו, ולהתחייב להגנת מורשתו, אינו מוזכר בימים האלה אלא לעתים רחוקות.

זה לא ציון קוריוזי, או הערת שוליים אקדמית. מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב התעצבה בימי רייגן. בנימין נתניהו עצמו התחיל את דרכו הציבורית באמריקה של רייגן, תחילה כסגן השגריר בוושינגטון ואחר כך כשגריר באו"ם. טעות נפוצה היא בעיתונות הבינלאומית להשוות את נתניהו עם הפופוליסטים הימניים של זמננו. הוא אינו פופוליסט. הוא ניאו-קונסרבטיב מן האסכולה שהתפתחה בשנות ה-70 של המאה ה-20, והגיעה אל שיאה בימי רייגן. משם באו חזונו המדיני וחזונו הכלכלי.

הטעות האופטית הישראלית

אם מצב הדעת שיצר רייגן מסתיים והולך, מוטב להרהר ברצינות בעתיד יחסי החוץ של ישראל. טעות אופטית היא לייחס לאמריקה את הכוונות המשתמעות מכינון השגרירות בירושלים, או מן ההכרה בריבונות בגולן. אקטים פרו-ישראליים יחידאיים אינם מצטרפים לכלל מדיניות חוץ. הדחת האליטות מן המונופול שלהן גוזלת ממעשי ארה"ב את הטעם, את הקונטקסט ואת הכיוון. אם אמריקה אינה מחויבת לשלומן של הדמוקרטיות, ואינה מוכנה להגן על החירות, אין כל מקום להניח שישראל תוצא מן הכלל.

מקומה הטבעי של ישראל הוא במחנה הדמוקרטי הליברלי. לשם כיוונה הציונות. הרצל אמנם נולד בבודפשט, אבל לא חשב על ויקטור אורבאן כאשר חיפש מופת למדינה היהודית. היא נועדה להיות שומרת חוק, פלורליסטית, סובלנית ודמוקרטית. לפני 120 שנה, בריטניה הגדולה הייתה נושאת הלפיד של הדמוקרטיות, ובצל כנפיה הרצל ויורשיו המיידיים ניסו להסתופף. האוריינטציה הבריטית של הציונות הייתה מבריקה. בתוך 50 שנה, בעזרתן הנדיבה והלא-נדיבה של הנסיבות, היא הניבה את מדינת היהודים.

ההסתופפות בצל אמריקה הניבה דרגה של ביטחון ושל שגשוג, שאיש לא היה מעלה בדעתו בה׳ באייר תש"ח. אם המטרייה האמריקאית עומדת להתקפל - וזו לכל הפחות אפשרות - הקריאה לדיון רציני בעתיד מקומה של ישראל בעולם אינה קלוטה מן האוויר.

מבוקשת: חרדה קונסטרוקטיבית

ב-1948, ישראל נעזרה בגוש הסובייטי כדי לנצח במלחמת העצמאות. אבל ב-1949 לא הייתה לה עוד אלא אופציה מערבית. במלחמה הקרה בין מזרח למערב היא התייצבה לצד המערב, בין השאר מפני שהמזרח לא היה מעוניין בה.

ב-2019 לישראל יש קשרים הדוקים עם כל בעלי האופציות. כמובן אין לה עם רוסיה ועם סין אותה דרגה של קירבה סנטימנטלית המייחדת את יחסיה עם ארה"ב. אבל יש לה ערוצי הידברות, ויש לה אינטרסים משותפים. יש לה יחסים מיוחדים במינם עם הודו, שאמנם אינה מעוניינת לפי שעה להנהיג בריתות רב-צדדיות - אבל יש לה הכוח והסיכוי להועיל לאיזון הגיאו-אסטרטגיה של המרחב העצום שבין האוקיאנוס השקט לים התיכון.

העולם משתנה במידה הרחוקה מאוד מלהתחוור. לא ברור כלל איזה מחיר יצטרכו ארצות לשלם כדי למצוא בו מקום בטוח. אבל זה בהחלט הזמן לחשוב על 70 השנה הבאות בהיסטוריה הציונית; לחשוב במידה של חרדה קונסטרוקטיבית ושל מציאותיות מפוכחת. העולם לא יסתגל לישראל. ישראל תצטרך להסתגל אליו.

יום עצמאות שמח. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny