לנצח או לכופף ידיים: מה רוצה טראמפ מסין ומי ישלם על כך?

את מה שהתרחש בימים האחרונים במלחמת הסחר בין ארה"ב לסין אין כנראה מנוס מלהבין בהקשר רחב יותר: מערכת הבחירות לנשיאות, ארוכה ומורכבת מתמיד, היא המכתיבה את הקצב ואת הכיוון.

זו אינה השערה. הנשיא טראמפ עצמו משווה אופי פוליטי-אלקטורלי לשיחות הסחר. ביום ו', שעות אחדות לאחר שהגדיל את המכסים על יבוא סיני, הוא השווה את סגולות המשא-ומתן שלו עם אלה של יריביו הפוטנציאליים מן המפלגה הדמוקרטית. מי מהם יוכל לעמוד מול הסינים באותה דרגה של תקיפות ושל נחישות, הוא חזר ושאל.

ואמנם הוא נוגע כאן בנקודת תורפה של הדמוקרטים. המועמד המוביל שלהם במערכת הבחירות המקדימות (שמונה חודשים ויותר לפני סיבוב ההצבעה הראשון) הוא סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן. הוא כליא-ברק כמעט מושלם בשביל טראמפ. הוא הטוען העיקרי למורשת ברק אובמה, שעליו טראמפ הטיל עוד ב-2016 את האחריות לגירעונות הסחר העצומים של ארה"ב עם העולם החיצון, בייחוד עם סין.

בעולם המושגים של טראמפ, אובמה שיקף חולשת דעת שעלתה לארה"ב ב"מיליוני מקומות עבודה". הוא הציל את אמריקה ממזכירת המדינה של אובמה, הוא יציל את אמריקה מסגנו של אובמה. זו תהיה נוסחת בחירות כמעט מושלמת בשבילו.

פסגת מועדון הגולף שלא תהיה

ביום ו' הסתיים בלא כלום סיבוב השיחות בין בכירי ממשל טראמפ למשלחת רמת דרג מסין. בו ביום, הנשיא העלה ב-15% את המכסים על יבוא של 200 מיליארד דולר מסין. המכסים מקיפים עכשיו כמעט חצי מכל היבוא, והנשיא מיהר להזהיר שהוא לא יהסס להחיל אותם על כל 539 מיליארד הדולר של סחורות, המיובאות מדי שנה בשנה מסין.

הכלים לא נשברו. הצדדים מתכוונים לחזור ולהיפגש בקרוב בבייג'ין. אבל דעכו הציפיות לחתימה חגיגית, בוועידת פסגה עם רודן סין, שי ג'ינפינג, במועדון הגולף של הנשיא בפלורידה.

אבל עכשיו לא ברור כלל מה טראמפ מעדיף, לפחות בטווח הקצר: חתימה על הסכם בוועידת פסגה מטולווזת - או ההזדמנות להטעים כוח, העזה ודבקות במטרה.

באופן בלתי נמנע, ככל שאנחנו מתקרבים אל שנת הבחירות כך גוברת הנטייה להעדיף שיקולים אלקטורליים. הנשיא, המפורסם בתאבונו הפוליטי, נואם בעצרות בחירות על פני כל ארה"ב שבוע אחר שבוע, אף כי אין לו יריבים של ממש בתוך מפלגתו, ונשארה לפחות שנה עד שמערכת הבחירות הכלליות תיכנס להילוך גבוה.

בנסיבות האלה, הרושם של מדיניותו חשוב לו עכשיו אולי יותר מתוכן מדיניותו. הוא צריך להקרין חוזק - וצריך לשכנע מספר מספיק של בוחרים, שאיש מן הדמוקרטים אינו מסוגל להשתוות אליו.

אמריקה יכולה לכופף את ידי השותפות

אסטרטגיה כזו כרוכה בסכנות לא מבוטלות. הנשיא מאמין שהוא פועל מעמדת כוח. כלכלת ארה"ב עולה לה כפורחת כמעט על פי כל אמת מידה. האבטלה לא הייתה נמוכה יותר מאז שנות ה-60 של המאה שעברה. השכר עומד בסימן עלייה. האינפלציה נמוכה ויציבה. הבנק המרכזי ויתר על העלאות ריבית, והציפייה עכשיו היא להורדה קרובה. הבורסה מתחרה עם עצמה בשבירת שיאי מדד. אמריקה המשגשגת יכולה לכופף את ידיהן של שותפותיה ושל מתחרותיה מבלי לחשוש מפני התוצאות.

יש לצורת המחשבה הזו על מה שתסמוך. סין להוטה הרבה פחות למבחן כוח כלכלי. לשי ג'ינפינג אמנם אין בחירות, וגם לא יהיו, אבל אין זאת אומרת שאין לו דעת קהל; ואין זאת אומרת שהשתלטותו על מרכזי הכוח הפוליטיים ניטרלה כל התנגדות בתוך המפלגה הקומוניסטית.

יש סימני חולשה בכלכלת סין, ושי עצמו דיבר זה לא כבר על הצורך ברפורמות מקיפות, שישימו קץ לעיוותים "לא מוצדקים". מתקני קפיטליזם מערביים אולי יעקמו חוטם, אבל שי הטעים את רצונו לקרב את סין אל כלכלת שוק מלאה, שבה תתמעט התערבות המדינה, לא תגדל.

בשבועות האחרונים היו דיווחים מסין על התערבות הצנזורה במהלך שיחות במדיה החברתית, כדי למנוע ביטויים של פאניקה פיננסית או של הסתה אנטי-אמריקאית. הפוטנציאל של התעוררות לאומנית הוא תמיד ניכר בסין, בעיקר אם יש אלמנטים בתוך המשטר המעוניינים לעורר אותה.

תגובת נגד עוינת בתוך סין, מעבר לכוונות המנהיג העליון, בהחלט יכולה לטרוף קלפים. מדדי הבורסות של סין סבלו באחרונה את הירידות הגדולות ביותר זה שלוש שנים. התערערות האמון ביציבות הכלכלית עלולה להעמיק את התהליך הזה.

מהייטק ועד ריבות תות שדה

במשוואת הסחר יש גם נעלמים מקומיים. הנשיא חוזר ואומר, כי "הסינים משלמים את המכסים", וממילא הכסף זורם אל האוצר האמריקאי. אבל זה נכון רק במידה שהסינים מוכנים לספוג את ההתייקרויות. ככל ששיעור המכסים עולה, וככל שמתרחב היקפם, כך פוחתת יכולתם של הסינים לספוג. מאחר שגם יכולתם של היבואנים האמריקאיים פוחתת, הצרכנים הם העומדים לספוג.

194 העמודים, המפרטים את המוצרים שעליהם הוטלו המכסים החדשים, משתרעים על פני מרחב גדול, מהייטק דרך נורות לעצי חג המולד ועד ריבות תות שדה (שווה לדפדף בהם, https://tinyurl.com/china-tarrif-194products, רק כדי לעמוד על היקף תלותם של צרכני אמריקה בקווי הייצור של סין).

פגיעתה של מלחמת סחר ממושכת תהיה קשה במיוחד בקבוצות אוכלוסייה, אשר תמכו בטראמפ ב-2016, ואשר לתמיכתן הוא יחזור ויזדקק בסוף השנה הבאה, למשל אלה המתפרנסים מחקלאות במדינות המערב התיכון של ארה"ב. יש לו אצלן אשראי ניכר, והן יאריכו את רוחן איתו. אבל אם יש ממש בהנחה שאנשים מצביעים "בעד פנקס הצ'קים" שלהם, יש לטראמפ סיבה כלשהי לדאגה.

אם ניסיון היסטורי מלמד משהו, אנחנו יכולים להסתמך על 1980, כאשר הנשיא דאז ג'ימי קרטר אסר יצוא דגנים לברית המועצות, לאחר פלישתה לאפגניסטן. הממשלה אמנם פיצתה את החקלאים על הנזקים, אבל הם התנגדו לסנקציות מפני שהן עמדו לעלות להם בנתח שוק. מחוץ למדינה אחת ויחידה, המערב התיכון כולו פנה נגד קרטר בבחירות של אותה השנה, והוא נחל תבוסה עצומת ממדים.

שני מיליון ורבע מקומות עבודה

מחקר שהוכן לשימושם של ארגונים המתנגדים למכסים טוען, כי העלאה של 25% במכסים על כל היבוא מסין תחסל יותר משני מיליון ורבע מקומות עבודה בארה"ב במכה אחת, ותגדיל את הוצאותיה של משפחה אמריקאית ממוצעת בת ארבע נפשות בשיעור שנתי של 2,389 דולר.

מחקרים של שורת כלכלנים אקדמיים בעלי מוניטין (קולומביה, פרינסטון, UCLA) הראו בתחילת השנה כי "המכסים עוברים כמעט במלואם אל המחירים המשולמים בתוך ארה"ב".

הנשיא טראמפ מפיח דרמה, מפני שבניגוד לקודמו הוא מאמין בערכה הפוליטי. אין כל סימן שהיא שוככת. עימות הוא מצבו הטבעי. עתיד נשיאותו יוכרע על יסוד התגובה לדרמה: ידם של מי תהיה על העליונה, של המתרגשים או של המתעייפים. 

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny