האוניברסיטאות כחממה לדעות חדשות וחריגות

האם אוניברסיטה, המהווה מגדלור של חופש הביטוי, רשאית לגבות מסטודנטים תשלום עבור אבטחה של פעילות ציבורית בקמפוס? שאלה זו, אשר נדונה לאחרונה על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מעוררת שאלות נוקבות: מה תפקידם של מוסדות להשכלה גבוהה בחברה דמוקרטית? האם ראוי לאבחן בהקשר זה בין אוניברסיטאות לבין מכללות פרטיות?

אנו חיים בעידן שבו גופים פרטיים ממלאים תפקידים חיוניים ומרַכזים בידיהם כוח ניכר היכול לגעת בחיי ציבורים שלמים. לא אחת הכוח שהם צוברים עולה על זה של רשויות ציבוריות. על רקע זה מתעוררות שאלות חשובות המאתגרות את שיטת המשפט שלנו, ובהן: האם מוסדות להשכלה גבוהה נדרשים להגן על חופש הביטוי של סטודנטים במתחם הקמפוס?

איש לא חולק על חיוניותם ועל מידת היזקקות הציבור לשירותיהם של מוסדות להשכלה גבוהה. שירותי השכלה גבוהה מבטיחים סיכויים טובים להשתלבות בחברה; יש להם תפקיד בעיצוב פניה ובפיתוח המחקר בישראל; הם מקנים תואר אקדמי וידע מקצועי שעליו מסתמך הציבור. כל אלה מצביעים על העניין הציבורי הנרחב הגלום בפעילותיהם ועל השימוש שהם עושים במשאבי ציבור. קל וחומר הם פני הדברים באשר לאוניברסיטאות המתוקצבות מכספי משלמי המסים. מכאן נובע, לפחות לכאורה, הצורך להכפיפם לנורמות מן המשפט הציבורי.

מנגד, יש שיטענו כי הכפפתם לנורמות מן המשפט הציבורי עלולה לפגוע בחופש האקדמי ובעצמאותם של מוסדות אלה. על כן יש להימנע מהתערבות חיצונית בפעילותם. כתמיכה לכך ניתן לטעון כי הואיל וממילא רשויות השלטון מקיימות את המינימום הנדרש לקיום בכבוד והשתלבות בקהילה (באמצעות מתן שירותי חינוך חובה בבתי הספר), שירותי השכלה גבוהה הם תוספת למינימום הנדרש, ועל כן אין לסווג את פעילותם כחיונית לציבור.

על אף שבית המשפט העליון נמנע מלהכריע מפורשות באשר למעמדם הדואלי של מוסדות להשכלה גבוהה, בפועל בתי המשפט נוטים להכיר במעמדם המעין ציבורי ולהכפיפם, בהתאמה, לחלק מכללי המשפט הציבורי. כך, למשל, באחד מפסקי הדין עמד בית המשפט העליון על זכותם של סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה להיות מיוצגים על-ידי עורכי דין בהליכים משמעתיים הננקטים נגדם.

נפסק כי אוניברסיטה נדרשת, בשל "סממניה הציבוריים", להעניק לתלמידיה הליך הוגן. הוא הדין באשר לחובתה לאפשר לסטודנטים הפוקדים את שעריה להיחשף למגוון דעות והשקפות חברתיות ופוליטיות. על כך אין חולק. אולם האם רשאית אוניברסיטה לגבות מסטודנטים תשלום עבור אבטחה של פעילות ציבורית בקמפוס בשל חשש מתגובה אלימה כתוצאה מפעילות זו?

פסק דין חשוב שניתן על-ידי השופט ד"ר גרשון גונטובניק עסק בשאלות אלה (ה"פ (ת"א) 7462-03-17 מירי (מרים) בליאכר נ' אוניברסיטת תל-אביב). במסגרת התביעה, שהוגשה על-ידי האגודה לזכויות האזרח בשם סטודנטיות באוניברסיטת תל-אביב, נטען כי האוניברסיטה אינה רשאית לדרוש מסטודנטים מימון של אבטחה מוגברת בשל החשש מתגובה אלימה. בית המשפט הדגיש כי הגם שחוק זכויות הסטודנט - המעגן את חובתם של מוסדות להשכלה גבוהה לאפשר לסטודנטים לממש את חופש הביטוי - אינו שולל מהאוניברסיטה את הכוח לדרוש תשלום ממארגני אירועים והפגנות, דרישה כזו חייבת להיות קבועה במפורש בתקנון המוסד.

בית המשפט ביסס מסקנה זו על כך שמדובר "באוניברסיטה המתוקצבת במידה משמעותית על-ידי המדינה והאוחזת במאפיינים ציבוריים בולטים". בכך החיל בית המשפט על אוניברסיטה עיקרון בסיסי מן המשפט הציבורי, לפיו פגיעה בזכות אדם צריכה להיות מכוח הסמכה מפורשת (עם זאת, הפעם בתקנון ולא בחקיקה). דרישת ההסמכה המפורשת נועדה, כלשון בית המשפט, "להבטיח כי הגורמים הרלוונטיים במוסד להשכלה גבוהה ייערכו את הדיון המתבקש...". לגופו של עניין, הואיל והסמכה מפורשת כאמור לא נמצאה בתקנון אוניברסיטת תל-אביב, נפסק כי היא מנועה מלעשות זאת.

במבט צופה פני עתיד, השופט גונטובניק קורא לאוניברסיטה, אגב הליך ההסדרה של הנושא, לערוך דיון מעמיק, שהרי "זוהי שעת כושר לרדת לעומק האופן בו האוניברסיטה מגדירה את מהותה ואת יחסה לקבוצות השוות הפועלות במסגרתה".

באשר לתוכן ההסדר שיגובש, עמד השופט, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בעניין אחר, על כך שמעבר לחובתה של אוניברסיטה לא לפגוע בזכותו של סטודנט לחופש ביטוי (זהו "ההיבט השלילי" של הזכות), חובתה להגן באופן פוזיטיבי על חופש ביטוי והפגנה ולאפשר את התנאים שיאפשרו את מימוש הזכות (זהו "ההיבט החיובי" של הזכות).

השופט אף הציע, כחומר למחשבה ולא כשיקוף של הוראות הדין, עמדה לפיה הוצאות ביטחון עודפות של הפגנה, הנובעות מתוכנו של ביטוי מעורר מחלוקת, לא יושתו על מארגני ההפגנה. במילים אחרות: תוספת הביטחון הנדרשת בשל ביטוי שתוכנו מעורר מחלוקת, תמומן על-ידי האוניברסיטה ולא על-ידי מארגני ההפגנה.

לעמדה זו מצטרף אני בשתי ידיים. אוניברסיטה רשאית, ככל שהדבר יהיה מעוגן מפורשות בתקנונה, לגבות תשלום בגין אבטחת הפגנות. עם זאת, כפי שציינו בצדק באי-כוח המבקשים בעתירתם, הטלת מטלה כספית חורגת על מארגני הפגנה אך ורק בשל העובדה כי הביטוי העשוי להישמע במהלכה מעורר מחלקת ציבורית עזה, עשויה להוות אפקט מצנן כנגד הבעת דעות שונות החורגות מן הקונצנזוס.

בנוסף, היא עשויה לפגוע בזכות לשוויון של קבוצות שונות של סטודנטים המבקשים להביע מחאה. זאת ועוד: ככל שמארגני ההפגנה או המחאה לא יוכלו לשאת בדרישת התשלום החורגת, וכתוצאה מכך ההפגנה לא תתקיים, יש ממש בטענת המבקשים לפיה דרישה זו עלולה להביא לכך שחוטא יצא נשכר ולעודד אלימות. לכך אין להסכים. על מוסדות להשכלה גבוהה הממומנים מכספי משלמי המסים מוטלת אחריות לאפשר את כל התנאים הדרושים על-מנת לקיים את האירוע, לא רק בהקצאת אולם, אלא גם במימון תוספת הביטחון הנדרשת לאבטחתו בשל חשש לאלימות כתוצאה מהשמעת דעות הנטועות במחלוקת.

שאלה נוספת, בה לא עסק פסק הדין באופן ישיר, היא האם ראוי לאבחן, בהקשר זה, בין אוניברסיטה, הממומנת מכספי משלמי המסים, לבין מכללה פרטית שאינה ממומנת מכספי הציבור. דומני, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי יש להשיב על כך בחיוב.

אין בכך כדי לגרוע מחשיבות ההגנה על חופש הביטוי של סטודנטים הלומדים במכללות פרטיות. כל מוסד להשכלה גבוהה, זה הציבורי וזה הפרטי, נדרש להגן על חופש הביטוי של הסטודנטים הפוקדים את שעריו (ההיבט השלילי של הזכות). עם זאת, דומני כי מידת המחויבות של מוסד פרטי לממש באופן פוזיטיבי את חופש הביטוי של הסטודנטים, בין היתר באמצעות הקצאת כספים למימון אבטחת הפגנות שתוכנן מעורר מחלוקת עזה (ההיבט החיובי של הזכות), נמוכה יותר מזו של אוניברסיטה.

בין כך ובין אחרת, פסק הדין הוא אבן-דרך חשובה המאירה את תפקידם החשוב של מוסדות להשכלה גבוהה בחברה דמוקרטית, ובפרט את חובתם לאפשר הבעת דעות הנטועות במחלוקת ציבורית. 

הכותב הוא מומחה למשפט ציבורי, חבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ומחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים"