"צוקרברג יותר חזק מרוב המנהיגים": פרופ' ענת אדמתי הקדישה חייה לקרב נגד הבנקים, עכשיו היא נלחמת בענקיות הטק

קוראים לזה מלכודת חרקים, או בתרגום מילולי יותר: "מוטל למקקים". ובמקרה הזה, המלכודת היא וירטואלית, ואנחנו החרקים. אנחנו לכודים באתרים שבהם אנחנו יכולים בקלות לעשות צ'ק אין, ולהירשם כמנויים, אבל כאשר אנחנו מבקשים למחוק את החשבון שלנו, אנחנו מגלים שכמעט בלתי אפשרי לעשות צ'ק אאוט ולעזוב. זה ככה לא רק באתרים נידחים, אלא גם באמזון, ענקית המסחר האלקטרונית.

כפי שמדגים סרטון ויראלי משנה שעברה, כדי למחוק את החשבון שלכם באמזון אתם נדרשים לעבור דרך שורה של תפריטים, חלקם נחבאים בתחתית העמוד, וחלקם עם כותרות מסתוריות למדי ("צריכים עוד עזרה?" או "משהו אחר"). וזה לא הכול. תצטרכו ליצור קשר עם נציג שירות - שרק הוא יכול למחוק את החשבון שלכם. לא קל לעזוב את אמזון.

עבור פרופ' ענת אדמתי, האנקדוטה הזאת היא דוגמה לאופן שבו האיזון בעולם הדיגיטלי, ולא רק בו, הופר לרעתנו. "לא יכול להיות שבאתר של אמזון לוקח לך 20 דקות למצוא איך למחוק את החשבון", היא אומרת. "חייבות להיות זכויות משתמש בסיסיות. וכרגע יש שם מערב פרוע. וזה חייב להשתנות".

יש מקומות, אומרת אדמתי, שבהם כבר היום אפשר וצריך לשנות: הסכמי המשתמש. אותם תנאי שימוש שלידם אנחנו מסמנים V מבלי לחשוב כשאנחנו נרשמים לאתר חדש או מורידים אפליקציה. "אנחנו המשתמשים אומרים ‘אני מסכים' לדברים שאנחנו לא קוראים, שאמרנו שקראנו ולא באמת קראנו.

ההסכמים האלה בלתי ניתנים להבנה. יש מחקר שבדק איזו יכולת אוריינות נדרשת בשביל לקרוא אותם: צריך תואר שני. יש שם שפה מאוד מעורפלת שמתארת עם מי הם יכולים לשתף את המידע. למשל, עם ‘שותפים'. אבל השותפים שלהם משתנים מיום ליום. ואין לנו כוח שלא לחתום על ההסכמים האלה, ולכן ההסכמה שלנו היא רק מצג של הסכמה. יש שם במידה מסוימת כפייה של תנאים, ואנחנו זקוקים לכוח קולקטיבי כדי שהחוזים לא יהיו כל-כך נצלניים".

בחזון של אדמתי, המדינה, שמייצגת את כולנו, אמורה לנהל בשמנו משא ומתן על איך ייראו החוזים האלה. אבל עוד לפני זה, למה בעצם אנחנו מסכימים לכל תנאי השימוש, בלי לקרוא אותם בכלל? כי אין לנו באמת ברירה. וכאן אדמתי מוצאת קווי דמיון של ממש בין המציאות באינטרנט לזו השוררת במערכת הבנקאות, שאותה היא מכירה היטב כמומחית בעלת שם עולמי. בוול סטריט מושל מספר קטן של בנקים ‘גדולים מכדי ליפול', וגם על האינטרנט השתלטו הענקיות.

"בעולם האינטרנט נוצרו מונופולים של אינפורמציה, עם כל האקו-סיסטם שחי סביבם ותלוי בהם. באמצעות האינפורמציה הזאת הם היו מסוגלים להשתלט על כל מיני תחומים בכלכלה - אמזון במסחר, גוגל בחיפוש ופייסבוק בתקשורת. ובתחומים האלה הם התחילו לעוות את השוק. לקחת נתח שוק גדול מדי. וזה אומר שיש להם היכולת לקנות את המתחרים שלהם או למחוק אותם; היכולת לראות את המחירים לפני כולם ולהתחרות במחירים האלה; היכולת להרים ולהפיל כל יצרן בשוק. אי אפשר למכור כלום בלי אמזון".

"הממשלות צריכות לעשות יותר"

פרופ' ענת אדמתי (62), במקור מקריית גת, מלמדת מאז 1983 מימון בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד, מוסד המככב בשנים האחרונות בצמרת הדירוגים העולמיים. בעשור האחרון, אחרי המשבר הפיננסי, היא עברה תהליך התפכחות שהוביל אותה לקמפיין חובק עולם לרפורמה במערכת הבנקאות. בלב ההצעה שלה לשינוי השיטה עמד הרעיון שבעלי המניות של הבנקים צריכים לקחת יותר מהסיכונים על עצמם, באמצעות יותר הון עצמי, במקום לגלגל את הסיכונים הלאה, אל הציבור.

היא פירטה את ההצעה שלה ברב מכר עטור פרסים שגם תורגם לעברית ("בגדי הבנקאים החדשים"), הציגה את עמדתה בבית הלבן, הרצתה מעל אינספור במות, וב-2014 נכללה ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים". גם היום היא מייעצת לגופי הפיקוח על המערכת הפיננסית הגלובלית, בארצות הברית ובעולם. אבל המאמצים לרפורמה, לדבריה, "הסתיימו יחסית בכישלון".

הניסיון של העשור האחרון, היא אומרת, הוביל אותה לחשיבה מחודשת לא רק על הבנקים, אלא גם על הנחות היסוד שלה ושל חבריה לאקדמיה. אדמתי מסבירה שאחת הבעיות המרכזיות שמעסיקה מומחים למימון וגם משפטנים היא איך לוודא שהמנהלים ישרתו את האינטרסים של בעלי המניות שמינו אותם לתפקיד. נהוג להניח שזו הבעיה הגדולה במה שנקרא "ממשל תאגידי", אבל היום היא חושבת אחרת. "התחלתי לראות שבעיית הממשל היא הרבה יותר עמוקה: היא בין התאגידים עצמם, לבין החברה והממשלה". הבעיה האמיתית, במילים אחרות, היא ניגוד האינטרסים שבין התאגידים ומי שמנהל אותם מצד אחד, לבין כל השאר בצד השני.

את הבעיה הזאת, כאמור, אדמתי זיהתה במערכת הפיננסית אחרי משבר 2008. בדיעבד, ברור שהאינטרסים של הבנקים בוול סטריט, שלקחו חלק פעיל בניפוח הבועה, היו די שונים משל שאר החברה.

אבל הבעיה הזאת לא מוגבלת לבנקים. בתקופה האחרונה, אדמתי מתמקדת באופן שבו אפשר לזהות את אותה הבעיה קרוב לבית שלה, בעולם הטכנולוגיה. סטנפורד, שבה היא מלמדת, יושבת בטבורו של עמק הסיליקון, שבעצם התפתח סביב האוניברסיטה. השנה אדמתי העבירה קורס מזורז תחת הכותרת "האם האינטרנט מקולקל?", עם שורה ארוכה של אורחים רבי השפעה, ממשקיעי הון סיכון מובילים, ועד לראש רשות הסחר הפדרלית (שזה עתה קנס את פייסבוק ב-5 מיליארד דולר). בשבוע שעבר, אדמתי הגיעה לארץ להעביר שתי הרצאות בנושא לציבור הרחב באוניברסיטת תל אביב, ביוזמת המכון האקדמי לרפורמות מבניות ומכון בוריס מינץ.

וכאמור, אדמתי יכולה למצוא גם בעולם האינטרנט את אותן הדילמות שאפשר לזהות מעולם הבנקאות. למשל: האם אנחנו יכולים לתת לחברות הטכנולוגיה לפקח על עצמן? ברוב העולם (למעט סין), היא אומרת, התשובה עד לא מזמן הייתה "כן". הממשלות נתנו לענקיות אינטרנט כמו יוטיוב ופייסבוק להחליט בעצמן איזה תוכן אפשר להעלות. והשאלה הגדולה, היא אומרת, האם זה מספיק. האם כוחות השוק, כמו למשל החשש מחרם פרסומות או מלחץ של המשתמשים, מספיקים כדי לוודא שהחברות האלה יפקחו כמו שצריך על התכנים שמסתובבים בפלטפורמות שלהן. למשל, לוודא שרוצחים לא יוכלו להעלות סרטונים לפייסבוק מבלי שיורדו משם במהירות, או שפדופילים לא יוכלו לפרסם ביוטיוב.

"השאלה היא אם זה מספיק או שצריך את הכוח של הממשלה, והאם לממשלה יש כוח. בתחום המימון ראיתי אצל הממשלות שילוב של חולשה וחוסר רצון פוליטי להשתלט על המערכת הבנקאית לטובת הציבור. והציבור איכשהו השתכנע שזה מה יש. השאלה היא כמה זה נכון באינטרנט, ואיך אנחנו יוצרים מערכת שעובדת בשבילנו. כיום מגיעים למסקנה די ברורה שממשלות צריכות לעשות יותר".

וזו גם דעתך?

"אני בטוחה שממשלות צריכות לעשות יותר. קודם כול, כי נוצרו בתחום מונופולים גדולים. ברור לגמרי שיש כוח שוק גדול מדי לכמה חברות. זו לא הייתה הכוונה, אבל זה מה שיצא".

"עושים שוק בנתונים שלנו"

איך הגענו למצב הזה? למה למשל אנשי ההגבלים העסקיים, הממונים על התחרות, לא התערבו בזמן ומנעו את צמיחתם של מונופולים אימתניים כאלה? אדמתי חושבת שמדובר בבלבול מצידם. ובכלל, בלבול הוא מונח שהיא שבה ונדרשת אליו. "למה אנשי ההגבלים מתבלבלים? כי הם התרגלו להסתכל על מחיר לצרכן בלבד", מסבירה אדמתי. העניין, היא ממשיכה, הוא שנכון אולי שאנחנו לא משלמים כסף על השימוש בפייסבוק או בגוגל, ונכון שאנחנו משלמים מחירים נמוכים באמזון. אבל המחיר בכל זאת מתגלגל אלינו. "הצרכן משלם בדרכים סמויות", היא קובעת, וכדי להסביר, היא חוזרת אל עולם הפיננסים.

"תחשוב על כרטיסי אשראי. הצרכן משלם בעצם באמצעות העמלות לסוחרים, שאותן אנחנו לא רואים. מהרגע שחברות כרטיסי האשראי הרגילו את כולנו לשלם בפלסטיק, הקרטל הוא על בעלי העסק. שם אנחנו משלמים. למה נותנים לי הלוואה עם ריבית שלילית בכרטיס אשראי, נותנים לי נקודות, רק כדי שאני אשתמש בו? קודם כול, זה נותן לחברות כרטיסי האשראי אינפורמציה. דבר שני, זה נותן להן עמלות. ככל שאני קונה יותר בכרטיס אשראי, הן מקבלות יותר עמלות מבעלי העסקים. לכן הן לא רוצות שאשלם במזומן, ובעצם מפתות אותי לשלם בכרטיס אשראי. הן עושות את זה כי הן מקבלות את הכסף ממישהו אחר, אחרת אין בזה מודל כלכלי. וזה אותו דבר באינטרנט. הם עושים את הכסף בפרסומות, או שהם מוכרים את הנתונים שלנו ואז אלה עוברים הלאה לאקו-סיסטם של פרסומות ושל לדעת מה אנחנו רוצים".

 ג'ף בזוס / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

וזה המחיר הסמוי?

"כן. יש כל מיני עלויות שאנחנו לא רואים בתשלום על המוצר. וכשמסתכלים מקרוב, מגלים שיש להם טכניקות מאוד לא סימפטיות. אם בעל תחנת דלק יעז לגבות מחירים שונים על תשלום במזומן ותשלום בכרטיס אשראי, הם יהרגו אותו - יש להם יכולות לא להרשות את זה. וזה מה שנקרא הסכם משתמש לא הוגן. יש להם כוח, ובאמצעותו מכריחים אותך לחתום על חוזים שבתוכם בנויה הפרעה לתחרות וגביית רנטות, יכולת לקחת כסף מאיזשהו מקום בתוך שרשרת העסקאות. זה נכון לבנקים, ונכון לחברות האינפורמציה. זה לא לחלוטין זהה, אבל זה הקו המחבר. מבלבלים אותנו, ומבלבלים גם את הרשויות לגבי מקור הכוח ומקור הכסף".

אם לחזור להסכמי השימוש, את אומרת בעצם שהמוצר החינמי לכאורה, נותן לחברות האלה כל־כך הרבה כוח, שאנחנו חייבים להסכים לתנאים שלהן.

"אין לנו ברירה. ברוב המקרים אין לך שום ברירה לקבל את המוצר בתנאים אחרים. בנוסף, יש אילוץ של זמן שמגביל את היכולת שלנו לקרוא את ההסכמים האלה. ובעצם, גם רציונלי לא לקרוא אותם, כי גם אם היית קורא, זה לא היה עוזר לך - מה אתה יכול לעשות? נכון, לפעמים יש בהסכמים האלה אפשרויות בחירה, אבל גם שם אנחנו מגלים שיש בעיית אכיפה. מתברר שאפילו אם אתה אומר שאתה רוצה שיעקבו אחריך רק כשהאפליקציה פתוחה - ובשביל מה אפליקציות מזג אוויר צריכות לעקוב אחריך? - בפועל הם עוקבים אחריך בכל מקום. היו הרבה מקרים שבהם התגלה שהאפליקציה עוקבת אחריך גם כשהיא רדומה לחלוטין. ואז מוכרים את זה. יש שוק שלם בנתונים שלנו".

"הדמוקרטיה בנסיגה בעולם"

"האינטרנט וחברות הטכנולוגיה מעמידים במבחן את הדמוקרטיות ואת הממשלות בכללותן", אדמתי מרחיבה את היריעה. "החברות האלה פורצות גבולות. מה אוסטרליה, למשל, יכולה לעשות לחברה כמו פייסבוק? פייסבוק יכולה פשוט להכריז שהיא יוצאת משם. בבריטניה מעבירים חוק על זכויות יוצרים? החברות האלה יכולות להכריז שיקר מדי לעבוד שם. החברות האלה יכולות להשתמש בתעלולים כדי לא לשלם מס, כי העסקים שלהן וירטואליים, והממשלות מתקשות לגבות מהן מסים. באופן כללי, הממשלות הדמוקרטיות נמצאות עכשיו בנסיגה, וזה קשור לתחושה שהקפיטליזם לא עובד. אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הקפיטליזם ועל הדמוקרטיה, ועל איך אפשר לגרום לשניהם לעבוד".

מי שמחפש ראיות לתחושת הכישלון שאדמתי מאבחנת, יכול למצוא אותה בסקר גאלופ משנה שעברה, שעלה לכותרות בארצות הברית. רק 45% מהמשיבים בין גילאי 18 ל-29 ענו בסקר שהם רואים באור חיובי את הקפיטליזם. לעומתם, 51% מהמשיבים ענו שהם רואים את הסוציאליזם באור חיובי. עד לא מזמן קשה היה לדמיין שזה יהיה היחס של צעירי אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לשיטה הקפיטליסטית.

במקביל להפניית העורף לקפיטליזם, אומרת אדמתי, "אנחנו רואים את הדמוקרטיה בנסיגה ברחבי העולם, ואת עלייתם של משטרים פופוליסטיים ולא דמוקרטיים. וכאמור, אני רואה את הדברים כקשורים. הצורה שבה הקפיטליזם מתממש כיום היא במרדף אחרי רווח, אחרי מחיר המניה, אחרי ערך לבעלי המניות, או איך שלא תקרא לזה. ואחת הדרכים להשיג את היעדים האלה היא להשתלט על הממשלה, לקחת את סדר היום לידיים של העסקים הגדולים. מאזן הכוחות השתנה לטובת התאגידים, בייחוד בעידן הגלובליזציה, והציבור רואה את הממשלות כחסרות יכולות".

גם את זה אפשר לראות בסקרים. במארס השנה התפרסם סקר האריס, שבודק מדי שנה את המוניטין של 100 החברות המוכרות באמריקה. אפשר לזהות בו למשל את הצניחה במעמד חברות הטכנולוגיה: פייסבוק התרסקה מהמקום ה-51 בדירוג למקום ה-94. אבל היה מי שדורג עוד יותר נמוך. השנה, באופן תקדימי, גם ממשלת ארצות הברית השתחלה איכשהו לרשימת החברות המוכרות: מספיק משיבים הזכירו את "ממשלת ארה"ב בע"מ" בתור אחת החברות שהם מכירים. והמוניטין של הממשלה, מתברר, הוא האחרון מבין כל החברות שנבדקו. וביתר פירוט: המקומות האחרונים בסקר נתפסו על-ידי ארגון טראמפ, האימפריה העסקית של נשיא ארה"ב (98), אחריה ענקית הסיגריות פיליפ מוריס (99), כשבסוף משתרכת ממשלת ארה"ב (100).

"בשבילי זה עצוב מאוד שהממשלה במקום ה-100. אולי זה התחיל באמירה של הנשיא רונלד רייגן, ש'הממשלה היא הבעיה ולא הפתרון', שמשקפת את תפיסת הקפיטליזם שלפיה הממשלה צריכה לצאת מהתמונה. זו אותה תפיסה של הכלכלן מילטון פרידמן, שדיבר על ‘אגרוף הברזל של הביורוקרטים הממשלתיים'. ואגב, אפשר למצוא את אותה התפיסה ב'הכרזת העצמאות של הסייברספייס'" - המסמך הנודע שפרסם ג'ון פרי בארלו, ממייסדי ‘החזית האלקטרונית', בשנת 1996, בימיה המוקדמים של הרשת - "'לכו הביתה ממשלות, אנחנו מגרשים אתכן מהעולם שלנו'. זה מה שאמרו הקפיטליסטים ומה שאמרו הסייבר-ליברטריאנים: ‘לכו מכאן ממשלות'".

 שריל סנדברג / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

וזו לא התפיסה שלך.

"מה שלדעתי חסר לנו, המושג שאני מנסה לקדם, ושהייתי רוצה שילמדו וידברו עליו בבתי ספר למנהל עסקים, הוא ‘קפיטליזם מודע אזרחית', או מנהיגות מודעת אזרחית זאת אומרת שבמקום להשמיץ את הממשלה, להחליש אותה, אנחנו נראה את זה באחריותנו להביא לכך שהממשלה תעבוד, לדרוש ממנה דין וחשבון, לדאוג שהיא לא תיכשל. אם שואלים למה הממשלות חלשות, למה הממשלות לא אפקטיביות, ולמה הממשלות מושחתות, אז אולי התשובה היא שהצורה שבה אנחנו משתמשים בקפיטליזם היא מה שהביאה לכך. אם החברות הגדולות, ואלה שמנהיגים אותן, מתחזקים על-ידי החלשת הממשלות בכך שהם מבלבלים אותן ואת הציבור, אז החובה שלנו היא להסביר לציבור מה קורה, ולנסות לגרום לו להבין שלממשלה יש תפקיד, כמו שלחברות יש תפקיד".

מה זה אומר בפועל?

"בתור הנציגה של כולנו, התפקיד של הממשלה הוא קודם כול לדאוג לבעיות שלא ייפתרו באמצעות השוק הפרטי: בעיות של אי שוויון, עוני, חינוך ותשתיות. ובנוסף, התפקיד של הממשלה הוא ליצור חוקי משחק לכלכלה, להביא לכך שהשווקים יעבדו. כל הרעיון של שווקים חופשיים הוא הרי פנטזיה. מה זה ‘חופשי'? חופשי ממה? הרי תמיד יש חוקי משחק. או שמישהו יחליט עליהם בשוק הפרטי או שמישהו יחליט עליהם בממשלה. יש חוקים, ויש אכיפה, והשאלה היא מה החוקים, מי קובע אותם, איזה לחצים משפיעים עליו, מה המניעים שלו, ואיך אפשר לאכוף את החוקים האלה.

"זה נכון בין שאנחנו מדברים על איך אפשר להשתמש באתר אינטרנט ומה אסור ומותר בו, או על חוקי המשחק של שוק העבודה, או על שוק המעונות לפעוטות" - אדמתי עוברת לפרשת המטפלת המתעללת שתפסה את הכותרות בשבועיים האחרונים. "מנואל טרכטנברג המליץ ב-2011 להעביר את הפעוטונים לאחריות משרד החינוך וזה לא קרה, והנה קיבלת את ראש העין".

אדמתי, אגב, היא לא היחידה שמודאגת ממצב הקפיטליזם. פרופ' ניטין נוהריה, דיקן בית הספר למנהל עסקים של הרווארד, המתחרה של סטנפורד מהצד השני של אמריקה, הגדיר השנה בראיון את שחיקת האמון בקפיטליזם בתור האתגר הגדול ביותר שניצב בפני בית הספר. התשובה שלו, כך הסביר, היא להמחיש לחברה שהעסקים והשיטה הקפיטליסטית מועילים. במוסד שהוא מנהל, כך הצהיר, מנסים להבין איך עסקים "יכולים להתמודד עם בעיות שבאופן היסטורי נתפסו כשייכות למישור הציבורי, בין שזה רפואה, חינוך מהגן ועד התיכון, או הכשרת עובדים".

אלא שעבור אדמתי, צורת החשיבה הזו היא בעצמה הבעיה. "מה הפתרונות שלהם? יזמות חברתית, השקעה חברתית, קורס שמדמיין את הקפיטליזם מחדש, מחשבה על איך העסקים יכולים לעזור לפתור את הבעיות של החברה. ההנחה שמגולמת בצורת המחשבה הזאת היא שהממשלות לא יכולות ולא רוצות לפתור את הבעיות האלה. ואני אומרת, אם הממשלות חלשות ומושחתות, למה זה? אולי אתם במקרה עזרתם להן להיחלש?".

"צוקרברג שולט בפייסבוק לבד"

"השאלה היא אם ממשלות דמוקרטיות יכולות להיות חזקות, ואיך הדמוקרטיה יכולה לעבוד ביחד עם שוק חופשי, ולעזור לו להיות חופשי. האם אנחנו יכולים לקבל את הטוב מכל העולמות, של מה שטוב בדמוקרטיה ושל מה שטוב בקפיטליזם", אומרת אדמתי, וחוזרת אל עולם הטכנולוגיה.

"השאלה היא אם האנשים בעמק הסיליקון הם בבסיסם אוהבי דמוקרטיה או לא. זו שאלה מאוד קשה. אני לא בטוחה שפיטר תיל (היזם והמשקיע האגדי, שגם יושב בדירקטוריון של פייסבוק, א' פ'), לדוגמה, אוהב דמוקרטיה. בספר שלו, 'מאפס לאחד' תיל מסביר שהמטרה היא ליצור מונופול. הוא אומר ש'תחרות זה למפסידנים': התחרות קטנה עלינו, תחרות זה אפס רווחים. רווחים זה מונופול. ובעולם שלו אין הרבה מקום לממשלות. הן צריכות לעשות כמה שפחות, את הדברים הכי בסיסיים - והטכנולוגים המנצחים יטפלו בכל השאר".

תיל הוא מקרה מייצג לדעתך?

"הוא מקרה קיצוני. השאלה היא אם הוא מייצג את הלך הרוח של עמק הסיליקון, איזה זרם מעמקים. קח למשל את מארק צוקרברג. הכוח של צוקרברג הוא לא יאומן. צוקרברג שולט בפייסבוק לבד. לבד. הדירקטוריון, בעלי המניות, לא יכולים לעשות כלום. יש לו 60% מזכויות ההצבעה".

 מארק צוקרברג/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

בנקודה הזו אדמתי מספרת על אלגוריתמיקאי לשעבר מפייסבוק שהרצה בקורס שאותו העבירה, וסיפר על חוויותיו בחברה. "היו לו כל מיני רעיונות איך לעזור לאלגוריתם לעבוד יותר טוב, לטובת הציבור, לטובת המשתמשים, לטובת הדמוקרטיה, דברים שקשה למדוד אותם ואולי לא מודדים אותם ברווחים של פייסבוק. אבל לצוקרברג ולשריל סנדברג (סמנכ"לית התפעול רבת העוצמה של פייסבוק) היו רעיונות אחרים, והוא עזב בתסכול עמוק. בפייסבוק יש מיליארדי משתמשים, וההחלטות של מארק צוקרברג משפיעות על כולם. זה יותר כוח משיש לרוב הפוליטיקאים וראשי המדינות".

איך הסטודנטים מקבלים את המסרים האלה? אתם יושבים בעמק הסיליקון, והם הולכים אחר כך לעבוד בחברות האלה, או להשקיע בהן, או להקים חברות בעצמם.

"החברות האלה מאוד דומיננטיות אצלנו. הנשיא הקודם של סטנפורד, למשל, ישב בדירקטוריון של גוגל. התורמים הכי גדולים של המרכז לאינטרנט וחברה בבית הספר למשפטים הם חברות ה'ביג טק'. זה נכון. אבל יש הרגשה שהסטודנטים חסרי מנוחה. היה למשל קורס על אתיקה במדעי המחשב, שמשך קהל ענק. לסטודנטים יש הרגשת אי נוחות. הייתה תדמית שלפיה החדשנות היא לטובת העולם והם פחות בטוחים בזה עכשיו. התחושה שיש מונופולים לא נוחה להם, הפייק ניוק, ההתמכרות לאינטרנט - המון דברים שלא נוח להם איתם.

"לפי דעתי, הסטודנטים שואלים שאלות יותר גדולות כרגע. הם מרגישים שזה העתיד שלהם ושל הילדים שלהם, והם רוצים להבין את הדברים בצורה יותר עמוקה. ואני חושבת שבמנהל עסקים ובאופן כללי, אנחנו צריכים להעלות את הרף, להתעלות מעבר לאוסף סיסמאות, ולראות את החיבור בין הדברים, להבין מה בעצם הבעיה בשורש הדברים. מה שאנחנו רואים זה סימפטומים של בעיה שאם לא נבין אותה, לא נוכל לפתור אותה. ועדיף שנעשה קצת חושבים על עומק הבעיה, על מה אנחנו רוצים, ואיך אנחנו יכולים להגיע לשם". 

הליברה הפייסבוקית: "טוב שעצרו אותם בינתיים"

הממשלות נבהלו מהמטבע שפייסבוק מתכננת, ובצדק, אומרת פרופ' אדמתי: "זו הכרזת תגר"

מי שמחפש המחשה טרייה למאבק בין חברות הטכנולוגיה לממשלות שאותו מתארת פרופ' אדמתי יכול למצוא אותו בליברה, המטבע הדיגיטלי שעליו הכריזה פייסבוק לפני חודש. או, ליתר דיוק: פייסבוק מובילה קונסורציום של חברות וארגונים שאמור היה להשיק את המטבע החדש, שיוצמד לסל מטבעות בינלאומיים בשנה הבאה. בינתיים גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, גם שר האוצר שלו סטיבן מנושין, גם הקונגרס האמריקאי וגם יו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול, כבר הבהירו שיש להם שלל השגות על התוכניות של פייסבוק.

"ליברה נוגע ברבדים הכי עמוקים בכוח של הממשלה", אומרת אדמתי. "כי בעצם הכוח של הממשלות מתחבר לכוח של הבנקים המרכזיים, שיכולים להנפיק מטבעות. במערכת המימונית שיצרנו יש מדינות ובנקים מרכזיים, שיחד אמורים לנהל את כל הכלכלה המקומית. ליברה, שמוצמד לסל מטבעות, יוצר בעיות בלתי נסבלות למערכת הבנקאות העולמית, ועליהן אנחנו צריכים לחשוב טוב-טוב: מה זה עושה ליציבות המטבעות, לכוח של הבנקים המרכזיים, לאינטראקציה בין הבנקים המרכזיים. הממשלות נבהלו, ובצדק: זו הכרזת תגר מסוימת".

 פייסבוק והליברה

"הבעיה של פייסבוק היא שהתדמית שלהם כרגע לא טובה, אז הם הבינו שהם לא יכולים להגיד שהם שולטים בליברה - במקום זאת הם מדברים על שיתוף פעולה עם איזשהו גוף שלא למטרות רווח. מה הוא יהיה? בנק מרכזי של הדבר הזה? ומה הם יעשו עם הכסף? יש מיליוני שאלות על איך זה יעבוד, ואיפה זה יעבוד, למי יהיה כוח, ומה זה אומר על יציבות פיננסית, ומה זה יעשה לבנקים. עולם חדש של שאלות. לי אישית אין שום אהבה למערכת הבנקאות, ואני לא חושבת שהמערכת הקיימת כל-כך טובה, כך שאני לא מוציאה מכלל אפשרות שיש כאן משהו טוב. אבל הכוח של פייסבוק, סוגיית המידע ואלף שאלות אחרות גורמים לי, בוא נגיד, לרצות לחשוב על זה. כולנו צריכים לחשוב על זה טוב, וטוב שעצרו אותם בינתיים".