נדהמתם מהאונס בקפריסין? התדהמה שלכם היא בסך הכול כסת"ח

א.

כמו כולם, גם אני עוקב בדריכות אחר הדיווחים על פרשת האונס הקבוצתי שביצעו על-פי החשד חבורה של ישראלים באיה נאפה. מעבר למובן מאליו, יש עוד כמה דברים שמטרידים אותי מאוד בפרשה.

השפה, למשל, וסליחה על אנינות הטעם. כל זה לא בא לטעון חלילה שרק אנשים עילגים אונסים או משהו בסגנון, וכמובן שאפשר להיות בנאדם על הפנים גם עם שפה נקייה, עשירה ומצוחצחת. בכל מקרה, קראתי את המסרונים שפורסמו ובהם מה שאפשר לכנות - בקושי רב - "התכתבויות" בין הנאשמים למאשימה ובינם לבין עצמם. גם בלי להסיט לרגע את המבט מעיקר הסיפור, קשה היה שלא להתבאס עמוקות מהרמה הנמוכה של השפה. לא פחות משהן הוכחות לקשירת קשר לביצוע פשע נתעב או לזיכוי מהדהד, הן גם הוכחות לעוני תודעתי מרוד ולמצוקה חשיבתית חמורה - קרקע פורייה לצמיחת פרחי הרוע.

מסרונים דומים ברוחם מתפרסמים לא פעם במהלך חקירות אונס אחרות, לא רק קבוצתי. חפשו ברשת - כולל בפרשת האונס לכאורה של בת 11 לפני כשלושה שבועות. כמעט תמיד אפשר למצוא בהם ראיות מוחלטות, ברמת האקדחים המעשנים, לעולם הריק, האכזר, הקר, הפונקציונלי והמכוער של כותביהם. מילים כנהמות או נביחות - רוב ההודעות מורכבות משלוש הברות גג, שגיאות כתיב ותחביר, אפס סימני פיסוק (או הכברה בלתי אפשרית של סימני קריאה) ואוצר מילים מדולדל עד מאוד, אם בכלל יש שם מילים.

גבולות השפה, כתב החבר לודוויג ו’, הם גבולות המחשבה, והאדם יודע רק את מה שיש בכוחו להביע במילים. שפה דלה, שגויה, חסרת חן ואופק יוצרת עולם דומה. כמעט ובא לי לקבוע שאפילו מושגים בסיסיים כמו טוב ורע מאבדים ממשמעותם ומכוחם כשהשפה בכזה מצב, אבל אין לי את הכלים והסמכות.

אתם יכולים לטעון נגדי שלהתמקד בשפתם של הנאשמים זו התפלצנות ברמה של להתלונן על הניקיון בשירותים הציבוריים בגטו ורשה בשיא המרד, אבל אמשיך לעמוד על דעתי.

 האונס הראשון והאחרון / איור: תמיר שפר

ב.

מה שיותר מטריד אותי בכל הסיפור זו התדהמה. מה התדהמה הזאת לכם? כמובן שאסייג ואומר שאני לא טוען בעד שוויון נפש או חלילה אדישות מול פרשות מהסוג הזה, אבל זה בדיוק העניין - מדובר בפרשות, ברבים. לא פרשה אחת, תלושה, ראשונה, חד פעמית ובלתי אפשרית שההיתקלות מולה שקולה למגע ראשון עם תרבות שהגיעה מכוכב לא מוכר, אלא יותר סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב - שכל פעם מתקבל באותה תדהמה קולנית.

כאילו שבקיץ לפני שלוש שנים לא השתוללה חבורת ישראלים באותם הגילאים ובאותו מלון בדיוק, פמבוס הנאפה רוקס. הם השחיתו את חדרי המלון, התפשטו מול חדרניות, השתינו במסדרונות, בבריכות ועוד. כאילו שלפני שנתיים לא פורסם סרטון שצולם באיה נאפה ובו נראית חבורה גדולה של ישראלים מבצעים הטרדה מינית המונית במהלך מסיבה. כאילו לא פורסמו עוד עשרות עדויות על מעשי הטרדה, אונס, אלימות, ונדליזם וכו’ שבוצעו במהלך השנים באיה נאפה, ולא רק על-ידי ישראלים כמובן. כאילו לא פורסמו בנושא כל-כך הרבה כתבות. כאילו חברות התיירות עצמן לא מוכרות את איה נאפה בתור המקום שבו הכול מותר, ובדרך כלל גם הכול קורה. ועדיין כולם בהלם כאילו ראו עורב ורוד.

וכאילו שדברים כאלה יכולים לקרות רק בקפריסין, כן? כאילו לא נערכו פה כבר כך וכך מעשי אונס קבוצתי, אפילו החודש. ילדה בת 11 עברה התעללות מינית קשה על-ידי ארבעה קטינים בני 12-13 - וגם זה לא קרה בפעם הראשונה. אונס קבוצתי מתרחש בישראל מדי פעם - לא הרבה, גם ביחס לעולם, ולא הרבה גם ביחס לעבירות האלימות המינית - ובכל פעם מסעיר את הרוחות כאילו קרה בפעם הראשונה.

יש לנו זיכרון של דגי זהב באקווריום.

ג.

יש לנו זיכרון של דגי זהב באקווריום. הזיכרון של דגי הזהב אומנם קצר מועד, אומדים אותו בשניות בודדות. עד שהם מגיעים לקצה האקווריום, נשכח מהם לגמרי קיומו של הקצה השני. אבל יש להם גם זיכרון עמוק יותר. כך, לדוגמה, הם מזהים צבעים ומכירים את האדם שבא להאכיל אותם וממהרים לקראתו. ככה אנחנו: שום זיכרון ארוך טווח של הדבר עצמו, אבל יודעים טוב מאוד לזהות צבע, ורק צבע אחד - אדום. לא חשוב מה קורה, הדם מציף את העיניים וכולם מזדעזעים בטירוף. הכוונות טובות, אבל עד שמגיעים - שוכחים - ואז כבר קורה משהו חדש וחוזר חלילה.

סוד החיים הטובים, אמר מי שאמר, הוא להיות שרוי במצב של פליאה תמידית. אני הכי בעד פליאה, אבל זעזוע הוא ההיפך הגמור מפליאה. זעזוע תמידי הוא הסוד לחיים רעים. אולי בגלל זה כולנו לחוצים ועצבניים כל-כך, הרי מי יודע מה הולך ליפול לנו על הראש עוד רגע - כי מה שיקרה עוד לא קרה מעולם ומי יודע מה לעשות ואיך להגיב.

ד.

אני לא טוען, חלילה, שצריכים לפתח אדישות כלפי אונס, או אלימות מכל סוג. הזעזוע חשוב מאוד - אבל אם כל פעם מחדש אנחנו מזדעזעים לראשונה מדבר שכבר קרה, ובכל פעם אותו זעזוע בדיוק, למה זה הופך אותנו?

אפשר לראות את התופעה חוזרת על עצמה שוב ושוב. כולנו נמצאים במצב מתמיד של הפתעה, זעזוע ותדהמה, מזועזעים כל הזמן, מכל דבר - כי כל דבר, כאמור, קורה לראשונה. כל אונס קבוצתי הוא האונס הקבוצתי הראשון. כל פוליטיקאי שאומר משהו דפוק על להט"בים מקבל טיפול כאילו גילה את ההומופוביה, ויומיים אחר כך שוכחים. בכל פעם שאיזו גננת נכנסת להתקף פסיכוטי - גם הדברים האלה קורים מדי פעם - כולם מגיבים אותו דבר כמו בפעם הקודמת ודורשים את אותן הדרישות בדיוק. יומיים אחר כך שוכחים.

בכל פעם שילד נהרג בתאונת אופניים חשמליים הארץ רועדת לרגע, אנשים דורשים אכיפה, הורים מכריחים את ילדיהם לחבוש קסדה והרשויות מציבות פקחים - ואחרי יומיים, אולי שלושה, כולם שוכחים. הילדים חוזרים לרכוב בלי קסדה, הפקחים נעלמים, האכיפה מתפיידת, וכולם שוכחים עד הפעם הבאה שדבר כזה או אחר יקרה בפעם הראשונה.

צריך לומר: התדהמה מהסוג הזה היא כסת"ח בצורתו העלובה ביותר. כי אם כל דבר קורה תמיד רק בפעם הראשונה והאחרונה, כמובן שכל אירוע נראה (ברגע הראשון) כקו שבר שלעולם לא יתאחה, ולכן אין איך, וגם אין סיבה להפיק לקחים. כמו שאין לקח שאפשר להפיק מהמפץ הגדול.

ה.

לא יודע אם אפשר למנוע לגמרי את תאונות האופניים החשמליים ואת מעשי האונס הקבוצתיים, אבל אם למישהו באמת היה אכפת, אכפת באמת, הוא היה לוקח את כל התלמידים בבית הספר לפגוש ילדים בגילם שהפכו משותקים בתאונות, או מתו חלילה. לא כולם היו נזהרים אחר כך, אבל כמה בטח. אפשר היה לחשוף ילדים שטסים לאיה נאפה - או לכל מקום אחר מהסוג הזה - לתוצאות המזעזעות של אונס קבוצתי, לא רק לנאנסת (הסובלת העיקרית, כמובן), אלא גם לזה שרק "נכנס לעשות סלפי" וגם לזה שידע ולא אמר וגם לזה שאמר, אבל בלב. לא יודע אם זה יעצור את האנס הכי מטונף, אבל יש לזה סיכוי מסוים להשפיע על הסביבה שלו.