שוק הרכב החדש: היבוא הזעיר עדיין קטן, אבל יש לו פוטנציאל

המקור האמין ביותר לניתוח המגמות בשוק הרכב החדש בישראל הוא הדוח החודשי של מסירות הרכב החדש, שמבוסס על דיווח שמעבירים היבואנים הסדירים למשרד הרישוי. אבל בחודשים האחרונים ניתן להבחין בשוק במגמות חריגות, שדוח המסירות המקובל מתקשה להסביר.

דוגמה אחת היא הדעיכה המואצת של מסירות רכבי יוקרה חדשים בישראל. פלח היוקרה נחשב בעשור האחרון לאחד הצומחים והיציבים, וככל הידוע לנו קצב צבירת ההון במאיון העליון בישראל לא הואט לאחרונה. נהפוך הוא: שוק ההון האיר את פניו, תעשיית ההייטק המשיכה לייצר לא מעט עושר, עסקי הנדל"ן במרכז פרחו, והאשראי הזמין והזול ממשיך לעודד צריכת ראווה.

עם זאת, דוח המסירות הרשמי משקף כיום רק את הצד הגלוי שליבוא הרכב החדש לישראל. לצדו צמח בשנים האחרונות יקום מקביל של יבוא רכב עקיף וזעיר, שנתוני המסירות שלו אינם מפורסמים, למעשה מוסתרים, על-ידי משרד התחבורה. בהיעדר נתונים מוסמכים על היבוא האלטרנטיבי, נוטים רבים בענף הרכב הממוסד להתייחס אליו כשוק נישה זניח, שאין לו השפעה מהותית על המגמות הכלליות בשוק הרכב הישראלי בהווה, וכנראה גם לא בעתיד הנראה לעין.

אלא שבדיקה עדכנית של "גלובס" מגלה כי היבוא המקביל ממשיך לצבור תאוצה הן מבחינת מספר היבואנים והן מבחינת היקפי היבוא הפוטנציאליים, והוא מתרחב כיום לכמה מהמותגים הנמכרים ביותר, בשוק הציים ובשוק הפרטי.

שלושה מסלולי יבוא חדשים 

ביוני 2016 אישרה הכנסת את "חוק רישוי שירותי רכב" של משרד התחבורה, שבמסגרתו הוסדרו רשמית שלושה מסלולי יבוא חדשים לרכב שבהם לא נדרש קשר חוזי ישיר בין היבואן לבין יצרן הרכב, זאת בניגוד למצב של יבואני הרכב הרשמיים.

הראשון הוא יבוא מקביל, או עקיף כלשון החוק, שמאפשר לבעל הרישיון לייבא למלאי שלו ולשווק בצורה מסחרית ללקוחות כמות בלתי מוגבלת של כלי רכב חדשים. יבואן כזה צריך לקבל רישיון נפרד של משרד התחבורה, לכל אחד מהמותגים שהוא מייבא.

המסלול השני הוא יבוא "זעיר", שמוגבל ליבוא של עד 20 כלי רכב חדשים או "כמעט חדשים" בשנה למלאי. היבואן הזעיר אינו מוגבל למותג ספציפי, יכול לייבא מלאי "מזדמן", וחלות עליו מעט מאוד חובות רגולציה. המסלול השלישי הוא יבוא אישי או "ייעוץ ליבוא אישי" - מסלול ותיק שהוסדר והוכנס לתוך החוק החדש ומכיל עסקאות ליבוא רכב בודד מול לקוח מוגדר.

המשותף לכל מסלולי היבוא הללו, מלבד העובדה שליצרני הרכב אין עליהם שליטה, הוא שהיבוא מתבצע במידה רבה בשיטת שגר ושכח. כלומר, האחריות מול הלקוח בכל הנוגע לתיקונים במסגרת אחריות היצרן, יבוא חלפים ומידע וכו', מוטלת על היבואנים הסדירים של אותם מותגים בישראל.

לשני המסלולים הראשונים, שהם החשובים יותר, יש השפעה פוטנציאלית שונה על השוק, ונתחיל ביבוא העקיף. בשנתיים הראשונות לתחולת החוק צמח מספר היבואנים העקיפים ומספר זיכיונות היבוא שלהם בקצב מתון מאוד. הסיבה הייתה ככל הנראה הפגנת שרירים של שלטונות המס, מיד לאחר כניסת החוק לתוקף, שכללה כמה חקירות בעלות פרופיל ציבורי גבוה של עוסקים בענף.

אבל מבדיקת "גלובס" עולה כי בשנה האחרונה גדל בקצב מואץ גם מספר הזכיינים העקיפים וגם המספר של רישיונות היבוא שהם מחזיקים. הנה כמה נתונים בסיסיים: נכון לתחילת אוגוסט 2019 פועלים בישראל שבעה יבואנים עקיפים לרכב פרטי, בערך פי שניים ממספרם ב-2017. מספר המותגים ששחקני היבוא העקיף הללו רשאים לייבא כיום צמח בעשרות אחוזים כאשר המאפיין העיקרי הוא פיזור נרחב של מותגים על פני קשת המחירים, ויציאה מחוץ לגבולות שוק רכבי היוקרה שהוא השוק הטבעי שלהם.

כל שבעת היבואנים העקיפים מחזיקים ברישיון של משרד התחבורה ליבוא כלי רכב מתוצרת טויוטה. חמישה מחזיקים ברישיון ליבוא עקיף של מרצדס, ושלושה ברישיון ליבוא המותג ג'יפ. שלושה קיבלו בחודשים האחרונים גם זיכיונות ליבוא עקיף של רכבי יונדאי, ושניים קיבלו זיכיון ליבוא עקיף של רכבי קיה. כאן כבר מדובר במותגים ששולטים בטבלת המכירות בשוק הרכב הישראלי.

קבוצת היבוא העקיף הגדולה ביותר כיום, לפחות מבחינת מספר רישיונות היבוא, היא "עמק איילון", שמחזיקה ברישיונות ליבוא עקיף של לא פחות מעשרה מותגים, ובהם מרצדס, טויוטה, יונדאי וקיה, ולאחרונה נוספו לארסנל שלה גם פורשה, ב.מ.וו, מיני, ניסאן ואפילו פיג'ו.

נכון להיום שומר השוק הזה על פרופיל נמוך עם מעט שיווק ופרסום גלוי. ערוצי ההפצה שלו מגוונים ורובם שקטים: החל ממכירה ישירה ללקוחות באולמות תצוגה, עבור דרך הפצה באמצעות סוכני משנה וכלה בשיווק ישיר לסוחרי רכב עצמאיים, בעיקר בפריפריה. ליבוא העקיף יש נוכחות לא מבוטלת גם בערוצי השיווק של ה"אפס קילומטרים", שם מופיעים כלי הרכב תחת הכותרת "רכב חדש יד ראשונה על שם הלקוח".

על-פי הערכות, שמבוססות על נתוני רשות המסים, נמכרו ב-2018 אלפים בודדים של כלי רכב מיבוא עקיף, רובם רכבי טויוטה ורכבי יוקרה. אין לנו מספרים לגבי המחצית הראשונה של 2019, אבל ככל הידוע עדיין לא מדובר במסות, וגם היבוא העקיף של רכבי קיה ויונדאי היה עד כה מזערי.

לפיכך, ניתן לשער כי ההשפעה של היבוא העקיף על כלל השוק היא מוגבלת בינתיים ותורגש בעיקר בשנה-שנתיים הקרובות. אין ספק כי הצמיחה המואצת בהיקף וב"איכות" המותגים שמורשים ליבוא מעידה על בנייה מואצת של רשת מקורות אספקה איכותית וסדירה בחו"ל ועל תוכניות נרחבות לעתיד.

בהערת אגב נציין כי שוק הרכב האירופי חווה לאחרונה לא מעט קשיים, ועוד טלטלות נמצאות בדרך: הברקזיט, תקנות ה-WLTP, הקשחת דרישות הפליטה ב-2021 ועוד. אלה הם תנאי מצוקה שאידאליים ליצירת "סטוקים" לא מכורים של דגמים בקרב דילרים ומפיצים בחו"ל. לפיכך לא נופתע אם הפער בין הפוטנציאל ליבוא בפועל נמצא כיום בתהליך של סגירה מואצת ויבוא לידי ביטוי בתחילת 2020.

להסתכל על המכפלות

גם היבוא הזעיר נחשב עדיין בעיני ממסד ענף הרכב לתופעה צדדית וחולפת. אחרי הכול, מדובר במעין יבוא בוטיק, שרוב הפועלים בו הם יזמים מקומיים קטנים מתחום סחר הרכב והשירותים הנלווים, שלרשותם משאבים מוגבלים ביחס ליבואנים הגדולים ומעליהם מרחפת מגבלת יבוא של 20 כלי רכב בלבד בשנה.

אבל כאשר מסתכלים על המכפלות, התמונה משתנה בתכלית. נכון לאוגוסט 2019 יש בישראל 145 בעלי רישיון יבוא רכב "זעיר". נחזור שוב, מאה ארבעים וחמישה. כמעט כפול ממספרם בבדיקה האחרונה שערכנו בתחילת השנה. גם אם נניח שכשליש מהזיכיונות הם רדומים, כלומר רק מתכוננים לעתיד ולא מייבאים בפועל - עדיין אנחנו מדברים על פוטנציאל יבוא של יותר מ-2,000 מכוניות בשנה. זאת בהנחה שמשרד התחבורה אכן אוכף את המגבלה של 20 כלי רכב ליבואן. אם כולם יהיו פעילים, המספר יעבור את ה-3,000 בשנה.

כאשר לוקחים בחשבון שעיקר היבוא הזעיר מתמקד ברכבי יוקרה, בשל הרווחיות הגדולה של הפלח, היקף כזה בהחלט יכול להסביר את הדעיכה המואצת במכירות רכבי הפרמיום מיבוא סדיר בשנה החולפת.

המספרים הללו יכולים להסביר אנומליות נוספות כמו ביקוש מתון יחסית לרכבי "פלאג-אין" יוקרתיים אצל היבואנים הסדירים, למרות שהדגמים הללו צפויים להתייקר בעשרות עד מאות אלפי שקלים בינואר; וגם את הקושי ההולך וגובר בדחיפת כלי רכב יוקרתיים משומשים לסוחרים. אלה נחשבו בעבר לשסתום ניקוז חיוני לגלגול רכבי יוקרה מטרייד-אין ולהמרצת מכירות הרכב היוקרתי החדש בישראל.

גם במקרה הזה, הפוטנציאל להשפעה בעתיד גדול הרבה יותר מהיקף היבוא הנוכחי בפועל. בהנחה שקצב הצמיחה של מקבלי הרישיון הזעיר ימשיך להכפיל את עצמו כל חצי שנה, פוטנציאל היבוא באפיק הזה יכול להגיע בהחלט ליותר מ-70% מהיקף המכירות של שוק הפרימיום בישראל. רחוק מאוד מהמונח "יבוא זעיר".

למה הנתונים נשארים בכספת?

הנעלם הגדול ביותר בסיפור הוא משרד התחבורה. הסדרת ערוצי היבוא העקיף והזעיר עמדה בזמנו במרכז המאמצים להעברת חוק שירותי הרכב על-ידי משרד התחבורה ועל-ידי השר ישראל כץ, שאף כינה את החקיקה לא פעם מהפכה בתחום הרכב וראה בה הישג אישי.

ניתן היה להניח שהמשרד ישמח לפרסם את מספר היבואנים העקיפים והזעירים בישראל ואת הצמיחה הנאה בהיקפי המכירות ובמספר המותגים. אם לא לשם השקיפות הציבורית, אז לפחות לטובת יחסי הציבור של השר.

אבל המשרד עדיין שומר על הנתונים עמוק בכספת ומסרב לשתף אותם עם הציבור. האם מדובר במטריית הגנה שפורש המשרד נגד ידם הארוכה של המכס ורשות המסים? האם המשרד חושש שיצרני הרכב יכרסמו בכוחו האוטוריטרי בישראל ויסכלו את היבוא? למשרד התחבורה פתרונים.

כך או כך, ברור שאחד השינויים המרכזיים בשוק הרכב בעשורים האחרונים מתרחש כיום עמוק מאחורי הקלעים. ומי שסבור שזו תופעה זניחה, פועל על סמך מידע חסר.