צריכה, צמיחה והוראת הכלכלה

מי שמעיין בעיתונות הכלכלית נתקל מדי פעם בטענות על חשיבות הצריכה הפרטית לעידוד הצמיחה הכלכלית. מומחים משוק ההון, פרשנים כלכליים, ואנשי אקדמיה, נוטים להסביר את העלייה בצמיחה הכלכלית כנובעת מעלייה בצריכה הפרטית; ויש המוסיפים גם מסקנות לגבי מדיניות: יש לעודד את הצריכה הפרטית במטרה לתרום לצמיחה הכלכלית. המילה "צריכה" מופיעה לא פעם ליד הביטוי "מנוע צמיחה".

מנקודת מבטם של חוקרי כלכלה, ובעיקר כאלה שתחום מומחיותם מאקרו-כלכלה וצמיחה כלכלית, הטענות האלה מעוררות השתאות. מדובר בנושא שהפער בין התיאוריה הכלכלית המקובלת, הנשענת על מחקר, לעמדה הפופולרית בקרב "מומחים" שונים גדול.

צמיחה ארוכת טווח היא תוצאה של הגדלת כושר הייצור של המשק. למשל, על-ידי השקעות בהון יצרני ובטכנולוגיה. הפניית משאבים לצריכה פרטית על חשבון השקעות פוגעת בכושר הייצור. רוב סיפורי ההצלחה הגדולים של צמיחה מהירה בחצי השני של המאה ה-20, כמו "הנמרים האסייתיים", התבססו על הגדלת ההשקעה באמצעות עידוד החיסכון הפרטי (משמע, צמצום הצריכה). גם הצמיחה המרשימה של מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, בשנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת, היו תוצאה של חיסכון כפוי וצריכה פרטית נמוכה.

מכאן, שהאמונה בעידוד הצריכה הפרטית כאמצעי להשגת צמיחה כלכלית, אינה מבוססת על היגיון ועובדות. וגם המקרים הרבים שבהם תאמה הצמיחה בתוצר לגידול בצריכה, אינם מעידים שהצריכה הגדילה את התוצר. לאורך זמן הקשר הפוך: הצמיחה אפשרה הגדלת הצריכה.

עם זאת, ניתן לגשר על הפער במידה מסוימת: בזמני מיתון, כאשר כושר הייצור גדול מהייצור בפועל, הגדלת הצריכה יכולה לסייע להגדלת התוצר. אבל זו לא צמיחה לאורך זמן, המבוססת על הגדלת כושר הייצור, אלא על מיצוי כושר הייצור הקיים. לכן, ברוב המקרים הטוענים ש"צריכה היא מנוע צמיחה", מבלבלים בין מיצוי כושר הייצור להגדלתו. נראה שההיגיון המיקרו-כלכלי, שלפיו יותר לקוחות לעסק תורמים לצמיחתו, מוביל לטעות המאקרו-כלכלית, שלפיה יותר צריכה מובילה ליותר צמיחה.

ויש אשם נוסף לטעות - הוראת הכלכלה במוסדות להשכלה גבוהה. רבים מהמדברים על צריכה כמנוע צמיחה הם בעלי השכלה כלכלית מסוימת, ורוב הקורסים במבוא למאקרו-כלכלה מטעים.

ספרי המבוא לכלכלה הפופולריים בישראל מתמקדים "במודל הקיינסיאני" וכך גם הקורסים. מדובר במודל חשוב שעוסק במיצוי כושר הייצור בתנאי אבטלה. יש ויכוח בקרב החוקרים לגבי מידת הרלוונטיות שלו להבנת המאקרו-כלכלה בתנאי מיתון ואבטלה; והסכמה שהרלוונטיות שלו מוגבלת לתנאי מיתון ואבטלה, ושצריכה יכולה לסייע למיצוי הייצור, אבל לא לתרום לצמיחה כלכלית לאורך זמן.

התוצאה היא ניתוק מפליא בין מה שהפרופסורים-דוקטורים לכלכלה מבינים, לבין מה שהם, ולרוב מורים "מקצועיים", מלמדים. אמנם מציינים ש"המודל הקיינסיאני" רלוונטי לתחום האבטלה, אבל כאשר קורס שלם עוסק באבטלה, ולא בצמיחה כלכלית בת-קיימא, המסר שעובר לסטודנטים הוא מטעה. המודל הקינסיאני מעביר מסר שהודו ענייה לעומת ישראל, בגלל שההודים לא צורכים מספיק.

המצב שונה באוניברסיטאות המובילות בעולם - שם מלמדים את המודל הקיינסיאני במסגרת המודל הקלאסי (ששם דגש על הגורמים הקובעים את התוצר שלא בזמן מיתון); וכך נמנעים מהטעיית הסטודנטים. לפני כשני עשורים נכתב ספר מבוא למאקרו-כלכלה בעברית במתכונת הזו על-ידי פרופסור יורם מישר מהאוניברסיטה העברית שסיפק חלופה ראויה להוראת הכלכלה, חלופה שאומצה שם בחוג לכלכלה ועל-ידי בית-הספר לכלכלה בבינתחומי, ואולי במוסדות נוספים. הספר כולל את המודל הקיינסיאני, אבל הוא מוצג בהקשר הנכון ובמסגרת רחבה. המקום הראוי לספרים אחרים למבוא למאקרו-כלכלה בעברית הוא בארכיון או בפח המיחזור.

נכון להיום, עדיין מלמדים במוסדות רבים בישראל קורסי מבוא למאקרו-כלכלה שנזקם רב. בוגרי הקורס מגיעים לעיתים לעמדות של מקבלי החלטות ופרשנים כלכליים, שעלולים לתרום למדיניות כלכלית מזיקה. ייתכן שהסיבה שמרצים אינם מאמצים את השינוי הנדרש היא עצלות. שינוי דורש השקעת מאמץ. רצוי להבין שלא מדובר בוויכוח אידיאולוגי או מדעי. אין לטעות ולחשוב שגישה קיינסיאנית היא יותר או פחות חברתית. וישנה הסכמה בין חוקרי המאקרו-כלכלה, שצריכה אינה מנוע צמיחה. 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה בבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת ווריק