למה בדיוק נועדו מפלגות פוליטיות? כמובן, הן מוערכות בדרך כלל על יסוד הצלחתן להגיע לשלטון, או להשפיע על חקיקה. אבל איך עליהן להתנהל? האם דמוקרטיה פנימית ומשמעת פנימית יכולות לדור בכפיפה אחת?
האם השגת השלטון בסיבוב הבא, או לפחות התקרבות אליו, היא חזות הכול? או שמפלגה צריכה לעודד ויכוח בין חבריה לא רק על יעדים אלא גם על אמצעים?
אלה שאלות לא-תיאורטיות. הן נוגעות לעצם הפרקטיקה של הדמוקרטיה. המאורעות המדהימים המתחוללים בימים האלה בבריטניה מזכירים לנו מה חשובה היא עצם ההגדרה של מפלגה.
אזהרה: הרשימה הזו אינה פרשנות על הפוליטיקה הבריטית, בוודאי לא על ברקזיט. עניינו של הטור הזה הוא הלקח שאם-הפרלמנטים מעניקה עכשיו לכל צאצאיה. סוף סוף, כמעט כל מה שאנחנו יודעים על דמוקרטיה פרלמנטרית הגיע אלינו, במישרין או בעקיפין, מבריטניה. נדרשו לה איזה 800 שנה להגיע עד הלום. שטות תהיה לא ללמוד מניסיונה.
מצליף המפלגה הצליף
ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, איבד אתמול (ג') את הרוב שלו בפרלמנט. תחילה איבד אותו מפני שחבר אחד ויחיד חצה את המליאה - מספסלי השמרנים אל ספסלי הליברלים-דמוקרטים; ואחר כך איבד אותו מפני ש-21 שמרנים הצביעו יחד עם האופוזיציה כדי להעביר את השליטה בסדר יומו של הפרלמנט מידי הממשלה לידי רוב חדש.
הממשלה לא הפסידה לפי שעה בהצבעת אמון ישירה, ולא התפטרה. אבל היא שרויה במצב חסר תקדים לחלוטין, ואין קושי לשער שהמצב הזה לא יארך.
מיד לאחר הצבעתם, 21 השמרנים המורדים הוזמנו בזה אחר זה אל מצליף המפלגה, כהונה המקבילה פחות או יותר ליושב ראש סיעה בכנסת. הם שמעו מפיו פקודת גירוש. נאמר להם כי בהצביעם נגד רצונו של ראש הממשלה הם חדלו להיות חברי המפלגה; שיזוזו בבקשה מספסלי הממשלה ושישכחו מהתמודדות מטעם המפלגה בבחירות הבאות (אולי כבר בחודש הבא).
בין 21 המגורשים נמצאים שני שרי אוצר לשעבר, שאחד מהם הוא זקן חברי הפרלמנט. שלישי הוא נכדו של וינסטון צ'רצ'יל. ספק אם היה כדבר הזה בהיסטוריה הפרלמנטרית הבריטית.
בעיני ראש הממשלה ג'ונסון, ה-21 הם בוגדים הראויים לעונש הקיצוני ביותר. זה עניין רב-אירוניה בהתחשב בזה שג'ונסון עצמו ובכירי עמיתיו בממשלה הנוכחית הצביעו נגד ראש הממשלה הקודמת של מפלגתם, תרזה מיי, פעם אחר פעם בשנה האחרונה. איש לא גירש אותם.
האמונד רצה "כנסייה רחבה"
אחד המגורשים של אתמול הוא פיליפ האמונד, אשר שימש שר האוצר בממשלת מיי במשך שלוש שנים, עד לפני שישה שבועות. לפני כן הוא שימש שר החוץ במשך שנתיים, ולפני כן היה שר ההגנה כמעט שלוש שנים. לדבריו, הוא חבר במפלגה השמרנית זה 45 שנה, זאת אומרת מגיל 18.
עוד לפני ההודעה הרשמית על גירושו, האמונד אמר שהוא מצר על התמעטות הדמוקרטיה הפנימית במפלגה. הוא השתמש במטפורה נוצרית כדי לתאר את המפלגה. היא נהגה להיות "כנסייה רחבה", הוא אמר.
"כנסייה רחבה" היא שימוש לשון מימי הפילוג בנצרות הבריטית, כמעט לפני 500 שנה. היא נועדה לתאר רב-קיום בשלום של הבנות תיאולוגיות ושל העדפות פולחניות תחת קורת גג משותפת. באוצר המילים החילוני הבריטי היא מתארת סובלנות כלפי מיעוטים ודיסידנטים בתוך ארגון גדול, למשל מפלגה פוליטית. האמריקאים מעדיפים את המונח "אוהל גדול" כדי לתאר מפלגה סובלנית.
שיטת הבחירות המסורתית בדמוקרטיות האנגלו-סקסיות זוכה לשבחים על הצלחתה לצמצם את מספר המפלגות ולהגדיל את הסיכוי שאחת מהן תקבל רוב פרלמנטרי ולא תהיה תלויה בקואליציות. אבל המחיר היה הצורך לקבל מגוון ניכר של דעות בכפיפה אחת, לרעת האחידות הרעיונית. כל אחת מן המפלגות הגדולות הופכת בעצמה לקואליציה.
אוהלי אמריקה התכווצו
בארה"ב ראינו דוגמאות של הפלורליזם הזה, לטובה ולרעה. המפלגה הדמוקרטית של אמצע המאה ה-20, למשל, כללה חסידים של הפרדה גזעית וליברלים שוחרי שוויון אלה בצד אלה. הסידור הזה התמוטט בסופו של דבר.
אבל במשך שנים ארוכות, לפחות עד סוף המאה שעברה, הדמוקרטים הוסיפו להכיל מיעוט שמרני ניכר, בדרך כלל ממדינות הדרום, לצד רוב ליברלי, בדרך כלל מן המדינות של צפון החוף המזרחי ומן החוף המערבי.
כיוצא בזה, הרפובליקאים, גם כאשר נעשו מזוהים עם עולם הפיננסים ועם סוחרים זעירים, הוסיפו לקיים דרגה גדולה של פלורליזם בשאלות חברה. תמיכת מחוקקיהם בקונגרס הייתה חיונית לחלוטין לשוויון זכויות האזרח של השחורים לפני 50 שנה ויותר.
"האוהלים הגדולים" של הפוליטיקה האמריקאית התכווצו והלכו. כמעט לא יעלה על הדעת, למשל, שאחת המפלגות תמנה מועמד לנשיאות, אלא אם כן הוא או היא מחזיקים בהשקפות עולם חד משמעיות על הפלות מלאכותיות או על מקום הדת בחיי המדינה.
זנים של פוליטיקה רדיקלית
המפלגות הבריטיות היו בדרך כלל פתוחות. בנג'מין ד'יזראלי, ראש הממשלה המהולל של שלהי המאה ה-19, ממייסדי המפלגה השמרנית המודרנית, נהג להטעים את הצורך שהמפלגה תייצג את כל האומה, לא רק את המעמד העליון. אם היא לא תהיה מפלגת האומה-כולה (One Nation), אמר ד'יזראלי, "היא לא תהיה כלל".
היא האזינה לו, ותוחלת חייה התארכה מאוד. אפשר להגיד עליה כי היא המפלגה הפוליטית המצליחה ביותר עלי אדמות. היא הפכה למפלגת השלטון הטבעית של בריטניה עוד לפני עצמאות ארה"ב, ברבע האחרון של המאה ה-18. אבל גם היא, גם מפלגת הלייבור שבאופוזיציה, פיתחו בשנים האחרונות זנים של פוליטיקה רדיקלית, שלא לומר קנאית, אשר חדלו להתיישב עם המזג של "כנסייה רחבה".
למפלגות פוליטיות בישראל בדרך כלל לא היה צורך בפתיחת האוהל לרווחה. שיטת בחירות יחסית כמעט טהורה איפשרה לחוגים רעיוניים מצומצמים להתחרות ולקבל ייצוג גם כאשר קיבלו מספר קטן של קולות.
אם אינני טועה, רק מפלגת העבודה, בימי זוהרה, התקרבה להיות "אוהל גדול". יריביה, משמאל ומימין, ביקרו אותה. הם קראו לה בלעג "סופרמרקט של רעיונות". אבל גם אז, אפילו אז, נשמעו תלונות על היעדר דמוקרטיה פנימית ועל "שלטון המגלב והפחד".
המופת הקומוניסטי?
המפלגות המודרניות שהיטיבו מאוד בשמירת משמעת פנימית היו בדרך כלל לא-דמוקרטיות. "צנטרליזם דמוקרטי" היה השם המטעה שניתן להתנהלותן של מפלגות קומוניסטיות לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה, לפני מאה שנה.
עניינו של "הצנטרליזם הדמוקרטי" היה ציות מלא, ללא תנאי, לכל החלטה של הוועד המרכזי. כל גילוי של מחשבה עצמאית היה כפירה בעיקר. סיעות, חוגים, מועדונים, עלונים נאסרו באיסור חמור.
ההקצנה של הפוליטיקה המפלגתית בדמוקרטיות המערביות - הימין ימני ממה שהיה, השמאל שמאלי ממה שהיה - עלולה לקרב מפלגות דמוקרטיות במידה מסוכנת אל גירסה כלשהי של צנטרליזם דמוקרטי. הפיתוי להשתיק מגדיל את הפיתוי ללכת בתלם. יהיה מעניין לראות אם הימורו של בוריס ג'ונסון על פחות דמוקרטיה יעלה יפה.
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny