סחרור הגבהים שהרס את היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון

מינויו של ג'ון בולטון ליועץ הנשיא לביטחון לאומי, באפריל 2018, היה לא טבעי.

בולטון הוא נץ, המזוהה עם האגף הניאו-קונסרבטיבי של הימין האמריקאי, תומך נלהב במעורבות צבאית מעבר לים. הוא תמך במלחמת עיראק השנייה, שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ תיאר (הרבה לאחר מעשה) כשגיאה הגדולה ביותר בתולדות מדיניות החוץ האמריקאית. בולטון הוא חסיד של קו נוקשה כלפי יריבים ואויבים: איראן, ונצואלה, צפון קוריאה, טליבאן.

דונלד טראמפ הוא היורש הלא-רשמי של מסורת אמריקאית רבת ימים. עניינה הוא הימנעות מהתערבות בענייני זרים. המסורת הזו מיוחסת לנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, בסוף המאה ה-18. הוא הקדים להזהיר את בני ארצו מפני "בריתות קבועות" עם זרים.

הדחתו הפתאומית והלא-אלגנטית של בולטון נמסרה, כרגיל, בציוץ, שלשום בבוקר (שעון ארה"ב). "שירותיו אינם נחוצים עוד", ירה הנשיא, בחוסר חן שהוא מייחד לשנואי נפשו. מנהל האף.בי.איי, ג'יימס קומי, למשל, היה אחד מהם. אבל את קומי ירש טראמפ מברק אובמה. בולטון היה מעשה ידיו. כאשר מינה אותו, הוא גמר עליו את ההלל.

טראמפ נהג להעיד על עצמו במערכת הבחירות של 2016 שהוא "יודע איך לבחור" את העוזרים המבריקים ביותר. מאז נכנס אל הלשכה הסגלגלה, דלתות הבית הלבן לא חדלו להסתובב: שלושה ראשי סגל, שלושה שרי הגנה, שני מזכירי מדינה, שלושה יועצים לביטחון לאומי והרביעי בדרך, שלושה שרים לביטחון פנים, שלושה שרי משפטים, שלושה דוברים וכן הלאה.

הנשיא הזה נאמן למוטו שעזר לו לכבוש את דמיונם של מיליוני אמריקאים הרבה לפני נשיאותו. הוא היה קורן עוצמה ונחישות כל אימת שהיה אומר "אתה מפוטר" בתוכנית הריאליטי שלו.

טליבאן בקמפ דייוויד

אבל חשובה יותר מן העדות על סגנון הניהול שלו היא התזכורת שפיטורי בולטון שולחים לידידים ולאויבים: הנשיא הזה אינו מעוניין ביועצים מורכבים ועתירי-אידיאולוגיה לענייני חוץ, מפני שאין הוא מעוניין במדיניות חוץ מורכבת ואידיאולוגית. בעולמו אין מקום לידידים קבועים ואין מקום לאויבים קבועים; אמון ואי-אמון אינם תוצאה של קירבה רעיונית, או של שותפות היסטורית.

הקלות המדהימה שבה נענה ל"מכתבי האהבה" מרודן צפון קוריאה קים ג'ונג און הייתה אזהרה מוקדמת שלטראמפ אין כל מכנה משותף עם הנשיאים הרפובליקאיים שקדמו לו בחצי המאה האחרונה. תקדים קים הטעים את המידה שבה טראמפ אינו מתייחס ברצינות לסיווג "אויב מושבע", אפילו כאשר הוא המסווג.

הגילוי, מפי טראמפ עצמו, שהוא עמד לארח השבוע את נציגי הטליבאן בקמפ דייוויד, אמנם נועד לציין את התפכחותו מאשליה שאפשר לעשות איתם עסקים - אבל הראה כי הוא שקל ברצינות את אירוחם של פטרוני אל קאעידה משכבר הימים בעצם השבוע שבו אמריקה מתייחדת עם זכרם של הרוגי 11 בספטמבר.

הצהרת כוונות מעורפלת

מראית העין היא כל כך מוטרפת עד שנשאלת השאלה אם נשאר מישהו בבית הלבן המסוגל, או רוצה, לבקר את הנשיא בגלוי. ג'ון בולטון היה אולי האחרון. מאז תחילת השנה הוא איבד את מקומו בצוות המוביל.

המשא ומתן על יציאת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן התנהל נגד רצונו. הנשיא גמר אומר לסיים מלחמה בת 18 שנה, שעלתה למשלמי המסים בארה״ב טריליוני דולרים ואינה מתקרבת כלל אל ניצחון.

הכול כפוף עכשיו לצרכיו הפוליטיים הפנימיים של הנשיא. הוא זקוק לרשימת הישגים בדרך לנובמבר 2020. פינוי 14 אלף חיילים אמריקאים מאפגניסטן סמוך לראש הרשימה. לתכלית הזו הוא העניק מנדט לשליחו המיוחד, השגריר זלמאי חליזאד, לעשות הכול כדי להבטיח הסכם לפני שנת הבחירות. חליזאד, בעצמו יליד אפגניסטן, ניהל משא ומתן עם נציגי הטליבאן, שבהדרגה התחילו לנדוף ממנו ניחוחות של ויתורים אמריקאיים מפליגים.

קולות מחאה הורמו מתוך אפגניסטן ואפילו משורות המפלגה הרפובליקאית בקונגרס. התברר שההסכם המתגבש הוא לאמיתו של דבר לא יותר מהצהרת כוונות מעורפלת של הטליבאן. תמורת הערפל, ארה"ב תתחיייב להתחיל לפנות את צבאה בתוך חודשיים.

הטליבאן יואילו אז לשאת ולתת עם מתנגדיהם בתוך אפגניסטן, אבל לא עם הממשלה הנבחרת בקאבול בתור שכזאת. בעיניהם, היא אינה אלא "בובה מערבית". הם אפילו לא התחייבו להפסקת אש. ההסכם אפילו לא כלל התחייבות מצידם לאסור את נוכחות אל קאעידה על אדמת אפגניסטן.

"איזה מין אנשים?"

הטליבאן נקלעו אולי לשכרון ניצחון. בשבוע שבו הושלמה טיוטת ההסכם ונמסרה לעיון "הבובות המערביות", התקפת דמים בקאבול עלתה בחייהם של 11 אפגאנים וחייל אמריקאי אחד. לנשיא טראמפ נדרשו כמה ימים כדי לעכל את המשמעות. משעיכל, הוא הודיע על ביטול ביקורם של נציגי הטליבאן בקמפ דייוויד. "איזה מין אנשים מוכנים להרוג כל כך הרבה חפים מפשע רק כדי לחזק את עמדות המיקוח שלהם?" שאל הנשיא.

רבע המאה האחרונה רצופה ראיות למידה שבה הטליבאן מוכנים להקריב את חייהם של המונים לטובת היעד הסופי, מדינה אסלאמית טוטליטרית.

ג'ון בולטון התנגד לא לעצם הפינוי מאפגניסטן, אלא למהלך המשא ומתן. הוא חשב שלהיטותו של הנשיא לצאת עומדת לפעור חור שחור במפת אסיה, לרעת ביטחונה הלאומי של ארה"ב וצרכיה האסטרטגיים.

הוא היה אדריכל הקו הנוקשה כלפי איראן, והתנגד לנכונותו המובעת של הנשיא להיפגש פנים אל פנים עם הנשיא רוחאני. הוא רצה התערבות צבאית בוונצואלה. הוא התייחס בחשד ניכר לצפון קוריאה, והתעמולה הרשמית של פיונגיאנג גידפה אותו.

טעם וצבע

בקצרה, בולטון רצה לתת טעם וצבע למדיניות חוץ, שטראמפ רואה בה רק אמצעי להשגת יתרונות כלכליים. הנשיא מעולם לא חשב שהוא זקוק למדריכים. ככל שמתארכת נשיאותו כך פוחתת נכונותו להתחשב בדעותיהם של אנשים, המנסים לכפות עליו את העדפותיהם האידיאולוגיות או את הבנותיהם האסטרטגיות.

זו אגב טעות שיועצים נשיאותיים מועדים לה. קל מאוד לקבל סחרור גבהים במחיצתו היומית של נשיא; קל להתפתות לתחושת החשיבות שהבית הלבן מרעיף על דייריו הזמניים ביותר. אבל המתפתים אינם יכולים להאריך ימים. נשיאים נוטים להבחין בהתנשאותם וביומרותיהם, ולהיפטר מהם.

בולטון מעולם לא התקרב להיות ידיד אישי של הנשיא או של משפחתו. כימיה אישית לא התפתחה שם. אבל סילוקו מטעים את מוטיב הדלת המסתובבת. לאיש אין קביעות אצל טראמפ. הוא אפילו מעדיף תארים זמניים. ראש הסגל רב הכוח שלו, מיק מאלווייני, מחזיק זה תשעה חודשים בתואר "ראש הסגל בפועל" (acting).

לנשיא הזה אין בעלי ברית קבועים, אין ידידים קבועים, אין שותפים קבועים, אין יעדים קבועים. לא רק יועצים לביטחון לאומי צריכים להבין את זה, אלא גם ארצות קטנות, החושבות את עצמן לבעלות ברית קבועות. הן עלולות להתעורר בוקר אחד ולגלות שהציוץ האחרון של הנשיא פיטר גם אותן.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny