מ"אין פרטנר" עד "אין אלטרנטיבה"

כשנבחרתי לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה בסוף 1984, קיימתי מסיבת עיתונאים לפריסת תוכניותיי. לשאלת עיתונאים במה אראה הישג אלקטורלי בבחירות הבאות ב-1988, השבתי כי אינני יודע להגדיר מהו ניצחון, אבל אני חש שנקודת הפתיחה שלי היא של 32 מנדטים.

חשתי וליוויתי את מפלגת העבודה מקרוב עד שפרשתי מהכנסת ב-2001. מאז אינני פעיל אבל נמצא בקשר עם רבים במפלגה ורבים שנטשו אותה. על מנת לקבל תמונה של כוחה של מפלגת העבודה אזכיר כי בפריימריז של המפלגה קיבלנו, המובילים ברשימה, יותר מ-150 אלף קולות. מספר המתפקדים היה כ-300 אלף, חלקם הצטרפו בעקבות הרצח הנתעב של יצחק רבין.

הסיבה שיכולתי להעריך שיש לעבודה מינימום 32 מנדטים הייתה בנויה על היותה דוגלת בשלום כמשתנה הכרחי, יש לה אישים שנוסכים תחושת ביטחון, ויש לה מערכת ארגונית שבנויה על יסודות עמידים - המשק הציבורי וההסתדרותי, האיגוד המקצועי לחלקיו, תנועות ההתיישבות שאומנם נאבקו בקשיים כלכליים אבל היו מחויבות למפלגות הפועלים של אז. למפלגה היו סניפים פעילים, חלקם שוקקים מפעילות.

אומנם ימיה הגדולים של מפלגת העבודה ומפא"י היו לפני עליית בגין לשלטון, אבל עלייתו, שהביאה שלום עם מצרים, נמשכה במלחמת לבנון הראשונה ובמדיניות כלכלית כושלת - עובדות שנתנו למפלגת העבודה תקוות לשוב ולהיות מפלגת שלטון.

יצחק רבין נבחר לראש ממשלה ב-1992. ממשלתו הייתה טובה בטיפול בנושאי הפנים ובפיתוח תשתיות בכל המגזרים, לרבות המגזר הלא יהודי. תהליך אוסלו יצר בקיעים בציבור, ונגד רבין כוונה הסתה קשה שהסתיימה ברציחתו הנפשעת. כישלונו של שמעון פרס בבחירות 1996 מול נתניהו היה צעד מכריע במיטוטה של האלטרנטיבה.

אבל אז הגיע הניצחון הגדול של אהוד ברק על בנימין נתניהו בבחירות 1999. ניצחונו של ברק היה בניגוד לתחזיות שרווחו מאז עליית נתניהו לשלטון, אבל התברר כניצחון פירוס כי לא מעט בעטיו אבד האמון הציבורי במפלגת העבודה. אהוד ברק הפיח תקוות רבות אך כשל בניהול ממשלתו ונותר מהר מהצפוי ללא רוב פרלמנטרי.

אבל כישלון ועידת קמפ דיוויד החיש את קריסתו של השמאל הציוני. אני זוכר שברק סבר שאם יצליח להגיע להסכם עם ערפאת, אפילו כזה שיכלול את חלוקת ירושלים, הוא יזכה ברוב במשאל עם עתידי. אבל לאחר שנכשל, טען שהמשא ומתן הוכיח שאין פרטנר לשלום. אמירה זו הייתה מכה אנושה לשמאל הישראלי.

שני האריחים שהחזיקו את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה אמיתית קרסו באחת - גם התקווה לשלום אפשרי כתוצר של תהליך אוסלו, וגם הקריסה של הסתדרות העובדים על כל שלוחותיה, פרי האידיאולוגיה שהוליך חיים רמון.

מאז אנו עדים לתהליך של רגרסיה מתמשכת. האמון בשלום ירד וכמעט קרס, הדגל החברתי נותר דהוי ואיננו משתנה מנצח בבחירות. מפלגת העבודה לא הצליחה להיות אלטרנטיבה מובילה לליכוד.

הבחירות האחרונות, ב-17 בספטמבר השנה, היו שיא בכישלונה של מפלגת העבודה להביא לקולות משמעותיים מהמחנה הימני ומהמגזר הערבי. שתי מפלגות השמאל הציוני היו בסכנת היכחדות. הסיכויים לעתיד תלויים בהתחדשות ובאימוץ מדיניות שתדבר לציבורים מגוונים, למרות צוק העיתים.

הכותב היה ח"כ מטעם מפלגת העבודה בשנים 2001-1977