המדינות שנהנות ממלחמת הסחר סין-ארה"ב

הדוח של מדד התחרותיות העולמי לשנת 2019, שפורסם לאחרונה, אומר בפתיח את הדברים האלה:

"עשר שנים מהמשבר הפיננסי העולמי, הכלכלה העולמית נותרה כלואה במחזור של צמיחה נמוכה או אי-צמיחה בכלל למרות הזרמתם של יותר מ-10 טריליון דולר על-ידי בנקים מרכזיים. דוח התחרותיות העולמי האחרון מוסיף ומצייר תמונה עגומה."

ברור שמלחמת הסחר בין סין לארה"ב אינה מוסיפה בריאות למדד, אך מסתבר כי יש גם תוצאות מעניינות לבעיה הזו. הדוח מוסיף ומציין כי "עם זאת, נראה כי חלק מהביצועים הטובים יותר השנה הן של מדינות ש(דווקא) נהנות מהמתחים בסחר העולמי באמצעות הסטת הסחר אליהן. סינגפור קפצה למקום הראשון במדד, ואת הקפיצה הגדולה ביותר משנה שעברה עשתה וייטנאם". 

סינגפור היא המרכז הפיננסי הגדול באסיה והשלישי בגודלו בעולם אחרי ניו יורק ולונדון. הלחץ בהונג קונג עושה את שלו, וסינגפור ממגנטת אליה מיידית העברות פיננסיות משם. היא המנצחת הגדולה בשלב זה מההתכתשות, המוצדקת יש לומר, של האמריקאים עם הסינים. אך הכספים לא מגיעים רק מהאי הונג קונג. מכיוון שרוב בני סינגפור הם במקור מסין, היא בהחלט "ידידותית למשתמש" גם עבור סינים עשירים מאד מהיבשת שמרגישים שהאדמה בסין מתחילה לרתוח תחת רגליהם.

כאשר ארה"ב וסין מסתבכות במאבק סחר, זה אכן גם אמור להיות הזמן של וייטנאם לזרוח. והיא אכן זורחת וקופצת 10 מקומות במדד התחרותיות העולמי לעומת שנה שעברה, כאשר יותר ויותר יצרנים זרים שפעלו בסין שנים רבות, מתחילים להסיט אליה פסי ייצור.

לא כל היצרנים שרוצים לברוח מסין מסוגלים לעשות זאת. רבים יופתעו לדעת שאפילו בעת שאנו רוכשים פחיות שימורי עגבניות, רכזי עגבניות ורוטבי עגבניות מתוצרת איטליה, מקור העגבניות האלה הוא בעצם בסין. זאת אומרת, אנו צורכים עגבניות לכאורה איטלקיות איכותיות, כשבפועל הן גדלות בארץ שאדמותיה מזוהמות בשפכים ובתוצרים תעשייתיים יותר מאשר כל מקום אחר בעולם. אך זה לא משנה, כי לוייטנאם אין מספיק אדמות חקלאיות בכדי להחליף את העגבניות שסין מייצאת לאיטליה.

זו דוגמה איזוטרית משהו, אך נעשה יותר ויותר ברור שייקח שנים, אם בכלל, עד שוייטנאם ויעדי ייצור אחרים באסיה יהיו מוכנים להחליף את סין כמפעל הייצור של העולם. שרשראות האספקה המתמחות שהפכו את סין ליצרנית מובילה של סמארטפונים ושואבי אבק וכל דבר אחר שניתן להעלות על הדעת, בעצם לא קיימות ברמה מספיק גבוהה בוייטנאם.

אבל וייטנאם עדיין בהחלט מספיק טובה עבור הרבה מאד מפעלי ייצור של מוצרי בסיס, החל ממסמרים וברגים דרך סולמות אלומיניום, שולחנות אוכל, מחבתות, סירים ושאר מוצרי קרמיקה למטבח ולמעשה כל מוצר צריכה אחר שלשם ייצורו אין צורך בפס ייצור מתוחכם במיוחד, כל שכן רובוטי, כי בינתיים שכר העבודה בוייטנאם נמוך מאד, גם בהשוואה לסין.

מגמות אלה ייתכן שתיבלמנה בעקבות בניית הסכם סחר חדש בין ארה"ב לסין. אך הצריבה התודעתית הזו לא תחלוף כל-כך מהר, וכנראה שנמשיך לראות גם בשנים הקרובות בריחה המונית של הון מקומי וזר ואמצעי ייצור (זרים) מסין החוצה, ודאי אם דונלד טראמפ ימשיך לשבת בבית הלבן אחרי שנת 2020.

וישראל? היא שומרת על מקום 20 המכובד אך הלא מספק מתוך 141 מדינות שנבדקו במדד. 

הכותב הוא יו"ר חיסונים פיננסים ומחבר הספר "ישראל סיפור הצלחה"