חקיקה פרסונלית: לא ביבי - לא מוחים?

מביך להשוות את האופן שבו התקבלה בקהיליית המשפט הצעת "חוק החסינות" שהגיש הליכוד בניסיון הקודם להקמת ממשלה - לאופן שבו מתקבלת, במסגרת הניסיון הנוכחי להקים ממשלה, הצעת החוק של כחול לבן, אשר מבקשת לחייב את התפטרות ראש ממשלה במקרה שהוגש נגדו כתב אישום חמור. עצם העלאת הצעת חוק החסינות עורר סערה רבתי: מדורי המשפט בעיתונות הרבו לעסוק בזה, הודפסו מאות מאמרים של מלומדי משפט עם סימני קריאה, כנסי חירום ועצומות של עורכי דין הזהירו מ"קץ הדמוקרטיה", וגם שופטים בדימוס יצאו לתקשורת למחות נגד הצעת החוק "הנפסדת". עיסוק נרחב זה הוא בין הגורמים לכך שהצעת החוק הזו ירדה מהפרק.

לעומתה, הצעת כחול לבן לשינוי "חוק יסוד: הממשלה" נתקלת בקול דממה דקה. מלומדי המשפט אינם נסערים ממנה, עורכי הדין לא עוסקים בה, התקשורת בקושי דנה בה, ואף שופט בדימוס לא מצא לנכון לצאת ולמחות נגדה. נדמה כי כמעט הכול מסכימים לה.

המבוכה נובעת מהדמיון שקיים בין דרישות שתי הצעות החוק. ראשית, בשני המקרים מדובר בהצעות חוק פרסונליות, אשר מבקשות לשנות את חוקי המשחק הדמוקרטיים בשל אדם ספציפי. בעוד חוק החסינות נועד להיטיב עם ראש הממשלה בנימין נתניהו - הרי ש"חוק ההתפטרות" נועד להרע איתו. שנית, שתי ההצעות צופות פני עבר, במובן זה שבשתיהן נעשה ניסיון להתערב בהליך פלילי שכבר יצא לדרך, מה שנתפס בצדק כפגיעה רטרואקטיבית במושג שלטון החוק.

שלישית, חקיקת השתיים מתבקשת להיעשות במסגרת תקופת המעבר של הקמת ממשלה, כאשר המנגנונים הפרלמנטריים אינם באמת פועלים, מה שאומר: חקיקה פזיזה בהליך לא מסודר. שילוש זה - חקיקה כה מהותית שהיא גם פרסונלית, גם רטרואקטיבית וגם בהליך מזורז - הביא למחאה המוצדקת נגד חוק החסינות, אבל מדוע כעת הצעה דומה מתקבלת בהסכמה שבשתיקה?

העצב שנילווה למבוכה גדל כשמשגיחים שבכל זאת קיים הבדל אחד בין שתי ההצעות: בעוד שחוק החסינות ביקש לשנות חוק רגיל - הרי שחוק ההתפטרות מבקש לשנות חוק יסוד, מה שאמור היה להגביר יותר את המחאה נגדו.

גם מבחינה מהותית שתי ההצעות דומות. שתיהן מבקשות לשנות שתיים ממוסכמות היסוד הבסיסיות ביותר בדמוקרטיה שלנו. חוק החסינות ביקש לפגוע בהליך המשפטי ובשוויון בפני החוק, וחוק ההתפטרות מבקש לפגוע בריבונות העם שבוחר את מנהיגו. מדובר בשני הליכים יסודיים, שכל שינוי בהם מחייב משנה זהירות. כך כשמעניקים חסינות אוטומטית לנאשם, וכך כשמסכלים את בחירת הציבור באופן אוטומטי.

לא בכדי נקבעה נקודת איזון שונה בין ראש ממשלה (שהדחתו מביאה להדחת הממשלה כולה) ובין שריו. ברור שאין מניעה לשנות את נקודות האיזון האלה ולקבוע חדשות, אבל אסור שזה יקרה באמצעות חקיקה מזורזת, פרסונלית ורטרואקטיבית. אז שוב נשאל: מדוע הפעם שותקים אנשי המשפט?

אדלג על תירוצים ששמעתי ממשפטנים בכירים ורציניים באחרונה, שעיקרם החל מ"אין לזה סיכוי" וכלה ב"הדחת ראש הממשלה מתיישבת עם פסיקות בג"ץ בענייני שחיתות שלטונית בשנים האחרונות" (בטוח? הרי ההבדל בין שר לראש ממשלה קריטי מבחינת סיכול בלתי הפיך של רצון הבוחרים); ואגיע למקום הלא נוח של ההשערה שההבדל הוא שחוק החסינות משרת את נתניהו, וחוק ההתפטרות פוגע בו. אם כך, השתיקה חמורה שבעתיים.

אני רחוק מלהימנות עם תומכי נתניהו. מאז 1996 הפגנתי מול בתיו מאות פעמים והייתי פעיל במערכות בחירות רבות במטרה להדיחו; אבל אני גם איש משפט, וככזה איני יכול לעשות שקר בנפשי ולשתוק אל מול הצעת חוק לא חוקתית שכזו, גם כשהיא משרתת לכאורה את האינטרס הפוליטי שלי. לכן אני חייב לזעוק כעת נגד חוק ההתפטרות, כמו שזעקתי לפני מספר חודשים נגד חוק החסינות.

ואני נבוך שבניגוד לפעם ההיא, הפעם הקהילייה המשפטית שבה אני חבר ממלאת את פיה מים. נבוך, עצוב ומודאג. 

הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו