מרוסיה עד ארה"ב: הלאומנות הדיגיטלית מאיימת על האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו

לפני קצת יותר מ-50 שנה, בשעה 22:30 בלילה חמים באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, נשלח האימייל הראשון. זה היה אירוע מקומי לגמרי; אדם שישב לפני טלפרינטר התחבר לרשת בשם ארפאנט שהקדימה את האינטרנט, והעביר את המסר "login" לעמית שלו בפאלו אלטו. המערכת קרסה; כל מה שהגיע למכון המחקר של סטנפורד, שממוקם במרחק של 560 ק"מ, היה "lo" קטוע.

הרשת התקדמה במידה דרמטית מההתחלה המוגבלת והמגמגמת הזו. כעת "מתעופפים" ברחבי העולם יותר מ-200 מיליארד אימיילים ביום. האינטרנט מייצג את ההתגלמות של הגלובליזציה - מרחב ציבורי פוסט-לאומי, עולם וירטואלי שאדיש ואפילו עוין לשליטת ממשלות ריבוניות ("אותן ענקיות תשושות של בשר ופלדה", כפי שהגדיר זאת האקטיביסט ג'ון פרי בארלו ב"הצהרת העצמאות של מרחב הסייבר" המפורסמת שלו ב-1996).

אולם לאחרונה משתנים דברים. ניקולס נגרופונטה, ממייסדי MIT Media Lab, אמר פעם שלחוקים לאומיים אין מקום בחוקי הסייבר. ההשקפה הזו נראית כעת יותר ויותר נושנה. בכל העולם, מדינות לאומיות מגיבות לסדרת משברים באינטרנט - חלקם אמיתיים, אחרים מופרזים - על ידי הטלת סמכות ואכיפת צורות שונות של ריבונות דיגיטלית. רשת שנראתה פעם עוקפת רגולציות ללא מאמץ, עוברת "ביות לאומי" ללא הרף, ולעתים קרובות ללא רחמים.

מ"חומות אש" עד סגירה וחוקים חדשים של לוקליזציה של נתונים, איום הלאומנות הדיגיטלית מרחף כעת מעל האינטרנט. ה"טריטוריאליזציה של האינטרנט", כפי שמכנה זאת היועץ הטכנולוגי והסופר סקוט מלקומסון, משנה מהיסוד את אופיו של האינטרנט ואולי אפילו מאיימת על עצם קיומו כתשתית עולמית אחידה.

התופעה של לאומנות דיגיטלית אינה ממש חדשה, כמובן. ממשלות אוטוריטריות שאפו מאז ומעולם לרסן את האינטרנט. סין הייתה החלוצה: חומת האש הגדולה שלה, שמגבילה את מה שאנשים יכולים לקרוא ולעשות ברשת, שימשה מודל למה שהיא מכנה "ריבונות דיגיטלית". למאמציה של סין היה אפקט חזק של הדגמה - שהראתה לאוטוקרטים אחרים שאפשר לשלוט באינטרנט באפקטיביות. סין גם הוכיחה שחברות טכנולוגיה רב-לאומיות חזקות מוכנות למכור את העקרונות המוצהרים שלהן לטובת גישה לשוק שלה, וכי הגבלת הגלובליזציה המקוונת יכולה לעודד צמיחה של תעשיית הייטק מקומית תוססת.

כמה מדינות בנו, או שוקלות לבנות, רשתות מקומיות לפי המודל הסיני. כדי לשלוט בקשרים עם העולם החיצון ולדכא תכנים דיסידנדטים (מנוגדים למיינסטרים), איראן הקימה את מה שנקרא "רשת חלאל" (כשרות מוסלמית), לצפון קוריאה יש את רשת קוונגמיונג, ומוקדם יותר השנה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם על "חוק אינטרנט ריבוני" שיקים רשת לאומית דומה בשם Runet. החוק כולל גם "מתג חיסול" שיחסום את הרשת העולמית בפני משתמשים רוסים. זהו נוהל שכיח יותר ויותר. לפי ה"ניו יורק טיימס", לפחות רבע ממדינות העולם סגרו זמנית את האינטרנט בארבע השנים האחרונות.

רוב הפגנות הסמכות הממשלתית אינן כה קשות. בשנים האחרונות ראינו התעוררות של צורה רכה יותר של לאומנות דיגיטלית: במדינות מגוונות כמו וייטנאם, הודו, ארגנטינה, ונצואלה וניגריה צצים חוקים בנוגע להגנת נתונים או לוקליזציה שלהם. באופן כללי, הם לובשים שתי צורות. כמה מדינות מחייבות שנתונים על אזרחיהן (או סוגים מסוימים של נתונים, כגון מידע רפואי או פיננסי) יאוחסנו פיזית על שרתים בתחומן. מדינות אחרות מאפשרות לנתונים "לצאת" משטחן, אך מחייבות להשאיר עותק מקומי במדינה.

הנימוקים נשמעים בדרך כלל לגיטימיים, החל בחששות לפרטיות וכלה בביטחון לאומי, אבל לעתים, הכישלונות האמיתיים של האינטרנט - כמו תכני שנאה ומידע כוזב - משמשים עילה להצדקת חוקים שמעניקים לממשלות מדכאות את הדרך לנטר פעילות ושיח מקוונים. אולם למרות כל המחדלים של חברות הטכנולוגיה הרב-לאומיות, מתנגד משטר וייטנאמי או קמבודי עדיין היה מעדיף שנתוניו יהיו בשליטת גוגל או פייסבוק - ולא בידי ממשלתו.

לפי מחקר עדכני של מכון בבריסל, לפחות ל-45 מדינות יש כעת גרסה כלשהי של דרישה ללוקליזציה של נתונים. המגמה הזו לא רק מוגבלת למדינות אוטוריטריות. אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, דרום קוריאה ושווייץ הן בין המדינות שמגבילות היום זרימת נתונים חוצת גבולות. "הרגולציה הכללית להגנה על מידע" (ה-GDPR) בעלת ההשפעה של האיחוד האירופי אמנם אינה מתייחסת ללוקליזציה - אך היא כופה התחייבויות נוקשות שמקשות על חברות להעביר נתונים בין גבולות.

לחברות הגדולות קל יותר עם אי הוודאות

האפקט המצטבר של כל החוקים הללו מתחיל להיראות ברשת. חברות שעובדות עם נתונים ממדינות רבות הן בין הנפגעות הגדולות ביותר. פיטר יירד, המייסד של InCountry, סטראט-אפ מסן פרנסיסקו שמסייע לעסקים לציית לרגולציות נתונים בינלאומיות, אומר שחברות מתקשות להבין דרישות מקומיות, לקנות או לשכור שרתים, לשכור כוח אדם ולהתקין תוכנה חדשה לצורך ציות למכלול של חוקים חדשים - שמשתנים לעתים תכופות. "אנשים מתחומי הציות (compliance), אבטחת מידע ותפעול טכני מתחילים להזיע קצת בימינו", הוא אומר. "עדיין לא נקלט אצל מנהיגים עסקיים שהם עלולים לספוג קנסות כבדים או להיפלט לגמרי משווקים גדולים כמו הודו".

רבים מהחוקים הללו מיועדים כנראה לרסן את פעילות החברות הרב-לאומיות מהמערב, אך חברות גדולות יותר באופן כללי יותר יכולות להכיל את אי-הוודאות מאשר חברות קטנות, שאין להן את המשאבים הנחוצים. באופן דומה, מדינות מתפתחות שמובילות בדרך כלל את הלאומנות הדיגיטלית עלולות למצוא את עצמן כקורבנות העיקריים שלה. למדינות כמו הודו והפיליפינים יש מגזרי מיקור חוץ חשובים שנשענים על רשת מידע עולמית אחידה. הניסיונות שלהן להגביל את הרשת הזו עלולים לחזור אליהן כבומרנג.

הסכנה הגדולה היא שהלאומנות הדיגיטלית תחולל בלקניזציה של האינטרנט, כלומר תפצל אותו לטלאים מנוגדים ולא מתואמים של נחלות. במידה מסוימת, התרחיש הזה שלעתים מכונה Splinternet, כבר מתרחש ברמת התכנים והשירותים. לאוכלוסיית סין, שהיא בערך חמישית מזו העולמית, אין גישה לוויקיפדיה, פייסבוק ורוב גוגל. כשרגולציית המידע של האיחוד האירופי (GDPR) נכנסה לתוקף, חברות מדיה אמריקאיות רבות החליטו שהדרך הטובה ביותר, לפחות באופן זמני, תהיה פשוט להפסיק להציע תכנים שלהן לצרכנים באירופה.

הבלקניזציה הזו עשויה לבוא לידי ביטוי גם בליבת התשתית הטכנית של האינטרנט. בעשור האחרון שקלו כמה מדינות, בנימוקי רגישות תרבותית, לאסור או להגביל את שם הדומיין בסיומת xxx. (שמשמש בעיקר לפורנוגרפיה), מה שמעלה את האפשרות ששיטת השמות באינטרנט תיסדק בסופו של דבר. בתגובה לגילויים של אדוארד סנודן על היקף הריגול האמריקאי, ברזיל העלתה את הרעיון של פריסת כבל תת-ימי נפרד לאיחוד האירופי, על מנת לעקוף את תשתית האינטרנט הקיימת.

גם הדיונים האחרונים ב"כוח המשימה ההנדסי" (ETF), ועדת מפתח לתקני אינטרנט, היו מתוחים לפעמים. לקראת ההשקה בשנה שעברה של תקן אבטחה חדש, נציגים שרצו לשמור על דלת אחורית פתוחה עבור הממשלות שלהם התנגשו עם תומכי ההצפנה החזקה יותר.

אף אחד מהדיונים הללו לא ערער לפי שעה את יסודות הרשת, אך התרחיש של Splinternet הוא כבר לא כה דמיוני כפי שהוא נחשב בעבר. בעשרות השנים הבאות, ייתכן שנתגעגע לימים שבהם הנתונים יכלו לנוע בחופשיות ברחבי העולם, בלי נקודות מכס או הגירה וירטואליות.

האינטרנט לא היה מעולם רק טכנולוגיה או מנוע של גלובליזציה. הוא היה ביסודו רעיון. סטפן פרהולסט, אחד ממייסדי GovLab באוניברסיטת ניו יורק, טוען שבימיו הראשונים האינטרנט היה במידה רבה פרויקט של הליברליזם הקלאסי, עם רעיונות כמו זכויות אדם, חופש ביטוי וסחר חופשי. לדבריו, עבור מי שתומך באידאלים כאלו, הפיצול של האינטרנט הוא בעיה.

כמו הליברליזם הקלאסי, ייתכן שגם האינטרנט הוא רעיון טוב שצריך עדכון דחוף. רוב האינדיבידואליות והחופש של הליברליזם הקלאסי עוותו לפערי ההכנסה והבעיות האתיות של הקפיטליזם המודרני, וגם תרבות החדשנות חסרת המעצורים של האינטרנט נוצלה לרעה - והפכה לרשת הריכוזית הנשלטת של היום. החלום המקורי של תחום ציבורי עולמי הסתיים כנראה. הבנה למה זה קרה היא צעד ראשון לקראת חזרה לחלק מהחזון המקורי לפחות, ולמניעה של ההשלכות המזיקות ביותר של הלאומנות הדיגיטלית.

זה לא צירוף מקרים שעליית הלאומנות הדיגיטלית באה יחד עם עלייה בלאומנות בכלל. קהילה טכנולוגית שמתגאה מזה זמן רב בשוני הקיצוני שלה ובייחודיות שלה, מתגלה כפגיעה למגמות רבות שמשפיעות על העולם ברובו. בעשור האחרון פחות או יותר, האינטרנט סבל מאותם העיוותים של הון ושלטון - ומאותה תרעומת שנבעה כתוצאה מכך והעלתה את כוחות הלאומנות הלא-ליברלית והפופוליזם. גוגל מרכזת היום כ-90% מחיפושי האינטרנט בעולם. פייסבוק וגוגל מושכות יחד 84% מההכנסות הפרסום העולמיות (לא כולל סין). אמזון מהווה 49% מההוצאה המקוונת בארה"ב, ועליבאבא אחראית ל-60% בסין. זה לא היה החלום המקורי.

חששות רבים כתוצאה מריכוז הכוח הזה הם לגיטימיים; כמה מהם כוזבים ומשמשים לקידום מניעים נסתרים. כל זה מהווה קרקע פורייה ללאומנות דיגיטלית. כאשר ממשלות קוראות לרגולציה כדי להילחם בפייק ניוז, הן נוגעות בחששות אמיתיים מפני הכוח הלא מוגבל של מדיה חברתית. הן גם פותחות ערוצים לצנזורה. כשמדינות מתפתחות מתעקשות לשמור אצלן את הנתונים של אזרחיהן, הן מעלות חששות אמיתיים ביחס להטיה המערבית ובייחוד אמריקאית של האינטרנט. הן גם יוצרות דלתות אחוריות כדי לעקוב אחרי האזרחים ולהציב מחסומים כדי להגן על אינטרסים מסחריים מקומיים. לאומנות מודרנית, כפי שציין הסוציולוג מהרווארד בארט בוניקובסקי, תלויה ב"גיוס נרחב של תרעומת". הדבר נכון ביחס לשני סוגיה - כלומר בעולם הדיגיטלי ובעולם בכלל.

פתרון אפשרי: "מועדוני" אינטרנט

מסתבר שהדרך לטפל בלאומנות אופליין ואונליין עשויה להיות די דומה: להחזיר תחושת של שייכות ומשחק הוגן, "לשטח" חלק ממצבי האי-שוויון הקיצוניים ביותר ולגלות מחדש ולהדגיש את העקרונות שהופכים את הרשת לכה מעוררת השראה (ויצירתית באופן קיצוני) מלכתחילה. המציאות היא שיש ארגז כלים, גם קיים וגם בפיתוח, לעשות חלק מזה.

פרהולסט מ-GovLab באוניברסיטת ניו יורק טוען שחוקים ועקרונות מעידן קודם צריכים להתעדכן למאה ה-21, על ידי החלת מחויבויות שירות עולמיות של תקשורת גם בפס רחב, לדוגמה, וכללי גיוון וזמן שווה (מה שמיושם לעתים ברדיו ובטלוויזיה) לרשתות חדשות ומדיה חברתית גדולות. "זה לא שאנחנו לא יודעים מה לעשות בנוגע לזה", הוא אומר. "אנחנו רק צריכים להיות יצירתיים יותר ולחשוב על מה שאנחנו יכולים ללמוד ממודלים ששימשו אותנו בעבר". חוקי תחרות הוגנת הם תחום נוסף שמקבל הרבה תשומת לב, בייחוד הצורך לעדכן את ההוראות כך שייקחו בחשבון את המודלים העסקיים החופשיים (על פניו) שחברות דיגיטליות רבות עושות בהם שימוש.

רעיון נוסף הוא לפתח "מועדון" או "אזור" לניהול האינטרנט: בלוקים דיסקרטיים ומקושרים שלמדינות החברות בהם יהיו התחייבויות לעקרונות ליברליים כמו סחר חופשי, פרטיות וחופש ביטוי. בלוקים כאלו יהיו רחוקים מהחזון המקורי של רשת עולמית אחת, אבל התומכים בהם, כמו למשל ג'ף מולגן, המנהל לשעבר של קרן החדשנות הבריטית Nesta, טוענים כי "קואליציות של המוכנים והנכונים לכך" הם הדרך הטובה ביותר לעצור את הפיצול המתמשך של הרשת. "אני לא רואה חלופה לזה", אומר מולגן. "החזון העולמי הישן נשבר".

השאלה כבר אינה אם לממשלות הלאומיות תהיה אמירה, אלא איזו צורה תלבש הסמכות שלהן, ואיך היא תעצב בסופו של דבר את הרשת. בחזון הישן, המדינות הלאומיות היו אויבות החדשנות והחופש. אלו היו ימי המערב הפרוע, ואפשר להבין למה הטהרנים (פוריסטים) של האינטרנט - ומשתמשים ממוצעים רבים - חשים נוסטלגיה אליהם.
אולם דברים השתנו מאז שליחת האימייל הראשון בקליפורניה. על רקע הלאומנות והאי-ליברליות העולות בימינו, אין לנו כנראה את המותרות של דחיית משילות וממשלות. 50 שנה אחרי הולדת האינטרנט, ייתכן בהחלט שממשלות לאומיות ורגולציה נאורה שלהן הן התקווה האחרונה לשמירה על רשת שהיא, לפחות יחסית, פתוחה וחופשית.