"הפעם רק אני יכולה להוציא את עצמי מהבור": איך מתעלים מול קשיים?

זה היה בשבת בבוקר, ינואר 1987. ג'ון או'לירי בן התשע היה לבדו בגראז' המשפחתי. הוא התבונן בפיסת קרטון קטנה שהבעיר לפני חמש דקות, וחכך בדעתו הצעירה מה יקרה אם ישפוך עליה בנזין. סתם תעלול ילדות מגניב שראה אצל כמה ילדים בהמשך הרחוב. ג'ון גרר בקושי רב לעבר האש מכל ובו 20 ליטר דלק, שאביו שמר בשביל מכסחת הדשא שלהם - ושפך. בום.

בבית החולים דיווחו הרופאים כי 87% מגופו הקטן של ג'ון ספגו כוויות דרגה 3, שלא מאפשרות אפילו את התחדשות העור. שאר ה-13% הם כוויות דרגה 2, שמנקדות את העור בשלפוחיות מבחילות. הפגיעה בריאות הייתה נרחבת, הילד בקושי נשם. אצבעות ידיו רותכו בלהבות. כשהרופאים חישבו את שיעור ההסתברות למוות של ג'ון היא עמדה על 109%. לו היה לו שום סיכוי לשרוד.

רגעים לפני שהוא הוכנס לסדרת ניתוחים שתקבע אם יחיה או ימות, הוא שאל: "אמא, אני הולך למות?". היא הצליחה איכשהו לעצור את הדמעות, וענתה לו בשאלה: "מותק שלי, אתה רוצה למות?".

כשג'ון ענה שלא, ליטפה אמו את החלק הפחות שרוף של ראשו ואמרה: "אתה תצטרך להילחם כפי שלא נלחמת אף פעם. אתה תילחם על החיים שלך! אנחנו נהיה איתך לכל אורך הדרך, אבל, אתה צריך להילחם עכשיו. אתה צריך לרצות לחיות!".

הסיפור של או'לירי התחיל בבור הכי עמוק בעולם, והסתיים אחרי שנים של מאבק כשהוא נשוי עם ארבעה ילדים, מנגן בפסנתר ומשחק כדורסל גם ללא אצבעותיו, שהרופאים נאלצו לקטוע. הוא אחד משורה של אנשים 'רגילים', שהתעלו לנוכח קשיים ומכשולים בלתי רגילים בחייהם. את סיפוריהם מביאים שרלי ג'טר וד"ר סמפסון דיוויס, מומחה ברפואת חירום, בספר 'המשהו הזה' (הוצאת מטר).

בראיון ל'ליידי גלובס' מסבירים השניים כי העוצמה המנטלית שלנו דומה לשריר, שכדי לפתח אותו צריך להפעילו שוב ושוב. וכאן באות לידי ביטוי הבחירות שאנחנו מקבלים בחיי היומיום. כולנו מתמודדים עם מצבים שמעוררים פחד, כעס, חרדה, דיכאון, אכזבה או פקפוק עצמי. השאלה היא מה נבחר לעשות כשהמכשול יופיע.

לשיטתכם, מדובר בכוח מולד או משהו שחלקנו לומדים ומפתחים במהלך הדרך?

ג'טר: "גם וגם. אנחנו מאמינים שלכולם יש כוחות כאלה, אבל גם יודעים שלא כולם מודעים לכוחותיהם, ולא כולם יודעים איך להפעיל אותם. זה משהו שניתן ללמוד במשך השנים".

דייוויס: "אני מסכים שהכוח הזה קיים בכולנו, אבל היכולת להפעיל אותו היא זו שמייצרת בדרך כלל את ההבדל, בייחוד אצל אנשים שחיים תחת מגבלות של סביבה וחברה, שחיים בין אנשים שמספרים להם כל חייהם שההר גדול יותר מהם, שיש גבולות ומגבלות שהם לא יכולים לעבור או לפרוץ.

"לכולנו היו ויהיו רגעים בחיינו שבהם השמש לא זורחת באור גדול וחמים. זה המצב האנושי הבסיסי, ואין טעם להתלונן על כך. במקום זה כל אחד מאיתנו צריך למצוא בתוכו את האנרגיה להילחם בנסיבות חייו".
ועדיין, המוני אנשים מובסים במבחנים שמזמנים להם החיים.

"צרות גדולות באות בדרך כלל ללא הזמנה. הן יוצרות הרס, ייאוש ותחושה של חוסר תקווה. בדרך כלל, הן גם שולחות אותנו למקומות אפלים מאוד, שבהם אנחנו עלולים להישאר זמן רב. עם זאת, אצל כל אחד מאתנו תצוץ בשלב מסוים נקודת המפנה, שבה הוא יתחיל לחפש את העתודות שבתוכו, שמאפשרות לו לומר: 'הדבר הזה שקרה לי לא מגדיר אותי, לא מגדיר את מי שאני'. התיקון והריפוי לא יקרו מעצמם, הם לא אוטומטיים, אבל אסור לנו לפרש את הרגעים האפלים בחיינו כאיתות לתבוסה, אלא דווקא כאיתות להעצים את המאבק".

 שרלי ג’טר וד"ר סמפסון דיוויס - צילום: Sam Maller

לא ידעתי שיש לי כוח

ג'טר ודיוויס ניסו למצוא מכנה משותף למי שניצבו מול מחלות אימתניות, עוני קשה, סביבה פושעת או תאים משפחתיים אלימים - ויכלו להם במאבק נחוש, בדרך לחיים טובים הרבה יותר ממה שהיו אמורים לחיות. הם ניסחו 11 מרכיבי ליבה המייצגים עוז רוח פנימי, שמאפשר להתמודד עם מכשולים שנראים בלתי עבירים במבט ראשון.

"המרכיב החשוב ביותר בעיניי הוא הבחירה בתקווה", אומרת ג'טר. "זה הצעד הראשון, להאמין שאתה מסוגל לצלוח את הקושי - ולנצח. רצינו שכולם, לא חשוב מאיזו רמת הכנסה, גזע או אמונה דתית, ידעו שהם יכולים לעשות זאת".

המרכיב החשוב ביותר בעיני דייוויס הוא "היכולת לגבש לעצמך משפט או משפטי הנעה. התמודדות עם מכשולים גדולים, רפואיים או אחרים, היא בדרך כלל רכבת הרים מטלטלת ביותר, ואתה חייב בשלב מסוים לצאת קצת מההמולה ולנסח לעצמך מוטו, משפט שינחה אותך לאורך הדרך, בלי קשר לעוצמת הקשיים שיעמדו בפניך.
"אלו צריכות להיות מילים שיזכירו לך כל הזמן את העתיד, את הסיבה שבגללה אתה מתמודד, שבגללה אתה סובל בהווה; מילים שיקדמו אותך הלאה, שיעזרו לך לעבור את הפנייה הבאה, שיסייעו לך להבין לאן הדרך שנפרשת בפניך עשויה להוביל, אם תתעקש ותמשיך להיאבק".

השניים לא רק חקרו התמודדות עם קשיים גדולים, הם גם סיפורים גדולים בעצמם. ג'טר, 40, חלתה בסרטן (לימפומה מסוג הודג'קין) בגיל 21, בזמן שלמדה בקולג'. "בזמן אמת, לא ידעתי שיש לי עוצמה פנימית וכוחות", היא מספרת על התקופה ההיא, "פשוט החלטתי שאני לא רוצה להפסיק ללמוד והתחלתי לנסוע כל שבועיים לכימותרפיה, מאטלנטה לניו יורק. זה נראה לי הגיוני בזמנו, על אף שהרגשתי על בשרי כמה זה קשה לביצוע. רק כ-15 שנים לאחר מכן, סמפסון אמר לי שההחלטה להישאר בלימודים נבעה מכוח פנימי גדול שלי. לא היה לי מושג שזה כך".

לאחר שעברה את כל חייה הצעירים תחת צלו הענקי של אחיה דרק ג'טר, אגדת בייסבול אמריקאית, היא החליטה להפוך את המאבק בסרטן ל'אות הכבוד שלה', לדבר האחד שמייחד אותה בעולם הזה. כיום היא נשיאת קרן Turn 2, שהקים אחיה דרק. הקרן מסייעת לאנשים צעירים למצות את מלוא יכולותיהם, תוך דגש על פיתוח מנהיגות, אורח חיים בריא ומחויבות לשיפור החברה.

מה גרם לך לראות במאבק בסרטן 'אות כבוד אישי'?

"כל חיי הייתי האחות הצעירה של דרק ג'טר. תמיד הושוויתי אליו, מבחינת העיסוק בספורט וגם בשאר תחומי החיים. אנשים מיד השוו כל מה שעשיתי למה שדרק עשה, ובדקו אם הייתי טובה כמוהו. לכן, כשאובחן אצלי הסרטן, אמרתי לעצמי: הנה, מצאת את תג הכבוד שלך. זה היה משהו שבו סוף סוף אי אפשר היה להשוות אותי לדרק, זה היה רק שלי.

"ידעתי שהפעם רק אני יכולה להוציא את עצמי מהבור. היה לי ברור שדרק והוריי יכולים לעזור, אבל לא יכולים להוביל את המאבק שלי ולא יכולים לנצח את הסרטן במקומי. במבט לאחור, הפכתי שלילי לחיובי כשהשתמשתי בסרטן ככלי לשיפור עצמי".

ההשוואה המתמדת לאחיך נשמעת לא קלה. מוזר לחשוב שמי שחילצה אותך מזה בסופו של דבר הייתה דווקא המחלה.

"ההשוואה לדרק אכן הייתה הרבה יותר קשה לי כשהייתי צעירה יותר. עכשיו ברור לי שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.... (צוחקת). אני מאוד גאה באחי ובהישגיו המופלאים. אם זה הרף הגבוה שאליו אני צריכה להשוות את עצמי - זה לא מקום רע להיות בו".

הבורות האפלים והחשוכים

דיוויס, 46, לא תמיד היה רופא חירום מעולה ואחד המרצים המבוקשים בארה"ב. הוא נולד וגדל בשכונת עוני ופשע בניוארק, ניו ג'רזי, שם נחשף לסחר בסמים, זנות ואלימות של כנופיות רחוב כל אימת שיצא מפתח ביתו. בהיותו בן 17 וחצי הצטרף לחבורת נערים שהחליטה, לדבריו, לקחת את תפקיד הרובין הוד השכונתי, לשדוד סוחרי סמים ולחלק את הכסף לעניים.

כך או אחרת, שוד מזוין הוא שוד מזוין, והחבורה כולה מצאה עצמה עד מהרה בכלא. כמה מחבריו של סמפסון, שהיו מעל גיל 18, נשפטו כמבוגרים לשנים של מאסר. חצי השנה שחסרה לסמפסון הצילה אותו, וסידרה לו 'רק' חופשת קיץ בבית הכלא, שבה קלט סוף סוף כי הוא עומד להשליך את חייו לפח.

איך חוויית הכלא שינתה את חייך?

"הימים שעברתי שם, בתא הקר והצר, סייעו לי להבין שאני רוצה להשיג יותר מהחיים האלה. החלטתי לא להיכנע יותר לשרשרת המקרים הקשה והלא מתוכננת שאפיינה את חיי עד אז, אלא להתחיל להילחם על מקומי בעולם, למרות הנסיבות הלא פשוטות של העוני והפשע שבהן חייתי וגדלתי.

"עוד לא היה לי אז כיוון ברור, אבל ידעתי שאם אגייס את כל המוטיבציה, הנחישות והאומץ שבתוכי, אוכל לזנק לעתיד שכל מי שהכיר אותי לא היה יכול אפילו לדמיין בשבילי. אנחנו, כולנו, נמצאים כאן לתקופה מוגבלת, וחייבים לוודא שנשיג מה שאנחנו רוצים מהעולם הזה, שלא ניכנע לבורות אפלים וחשוכים, גם אם ניפול לתוכם".

ואכן, עם שחרורו חבר סמפסון לשניים מחבריו הטובים, ולנוכח ההזדמנות שנקרתה בדרכם כרת איתם ברית נדירה לעבור יחדיו את כל הדרך עד להסמכת שלושתם כרופאים.

זה עבד. שנים אחר כך, בשנת 2000, הקימו השלושה את 'ברית שלושת הרופאים', ארגון שמסייע לתלמידי תיכון שמתמודדים עם קשיים כספיים, חברתיים ומשפחתיים, להתכונן לקולג'. דיוויס הפך לרופא הצעיר ביותר שקיבל את אות ההצטיינות העליון שמעניק האיגוד הרפואי הלאומי של ארה"ב.

הברית שכרתת עם חבריך הפכה לרשת הביטחון שלך.

"בדיוק. שני החברים שלי ואני החלטנו, עוד בתיכון, שנהיה רופאים. היה בינינו מעין חוזה לא כתוב, לעבור את זה יחד ולתמוך זה בזה לאורך כל הדרך. יצאנו למשימה מתוך הלא הנודע של ההווה שלנו, אבל התחלנו עם תקווה. ככה עברנו את הקולג', התקבלנו לבית הספר לרפואה, ובסופו של דבר הוסמכנו להיות רופאים.

"אחר כך התמזל מזלנו והסיפור שלנו התפרסם בתקשורת האמריקאית. משם ההצלחה שלנו רק גדלה וגדלה. היו רגעים של ספקות בדרך, היו רגעים רבים של אי ודאות, אבל הצלחנו לשמור זה על זה בקולג', בבית הספר לרפואה וגם בהתמחות".

נעשיתי פגיעה, וזה קשה

עבודת צוות, מדגישים ג'טר ודיוויס, היא מרכיב קריטי. כדוגמה הם מביאים את סיפורה של משפחת אונ'יל, שבתם אלייזה סובלת מסינדרום סנפיליפו, הפרעה גנטית נדירה שמתבטאת בכשל של הגוף לפרק שרשראות רב־סוכר ארוכות.

למרבה הזוועה, לסנפיליפו אין סימנים מקדימים בשנים הראשונות, אך בסביבות גיל 6 הסינדרום מכה בעוצמה בילדים שהתפתחותם עד כה הייתה תקינה. הם מפסיקים לדבר וללכת, מפתחים היפראקטיביות ומתחילים לסבול מהתקפים. בהמשך הם יאבדו את השמיעה והראייה, יפתחו דמנציה כמו חולי אלצהיימר ויסבלו מכאבי מפרקים קשים. בגיל 10 הם כבר יהיו חולים סיעודיים 24/7, בכיסא גלגלים. וכאילו כל זה לא מספיק, זו גם מחלה סופנית: תוחלת החיים הממוצעת של חולי סינדרום סנפיליפו עומדת על 15 שנים בלבד.

מול תנאי פתיחה כה אכזריים, בני הזוג אונ'יל הצליחו למצוא טיפול רפואי ניסיוני שעשוי להציל את בתם, ולשם כך גייסו 2.5 מיליון דולר בתרומות בתוך תשעה חודשים. כשהתברר להם שווירוס מסוים עשוי למנוע מאלייזה להשתתף בניסוי, כל המשפחה הגרעינית הכניסה את עצמה להסגר מלא מכל מגע אנושי, למשך שנתיים (!). צוות נרחב ביותר, שכלל בני משפחה, חברים וסתם אנשים נדיבים, עבד מסביב לשעון בהתנדבות כדי להבטיח שזה יהיה אפשרי.

אם היה לבני הזוג אונ'יל קושי בבקשת עזרה מעשרות ואף מאות אנשים, הם מן הסתם התגברו עליו מחוסר ברירה, בתוקף הנסיבות. ג'טר, לעומתם, שגם כשהיא הייתה חולה בסרטן פעל סביבה צוות תומך, נזכרת: "לי היה קשה במיוחד לבקש עזרה. תמיד הייתי מישהי שרצתה להיות זו שסומכים עליה בעת צרה. מעולם לא ראיתי בעצמי אדם תלותי ופתאום, לראשונה בחיי, נזקקתי לעזרתם של אנשים אחרים, נזקקתי לצוות חזק ותומך מסביבי. נעשיתי פגיעה וזה היה קשה".

שניכם חוויתם טראומות קשות, אבל גם הצלחות משמעותיות. מה הפחד הגדול ביותר שלכם כיום?

דיוויס: "לא להצליח להיות ההורה שאני רוצה להיות. ב-15 השנים האחרונות הייתי עסוק בעיקר בצמיחה, עבודה קשה והצלחה עסקית, אבל עכשיו אני נכנס לשלב שבו הילדים שלי גדלים, ואני רוצה להיות שם בשבילם, להיות נוכח בחייהם. ברור לי פתאום שהחיים אינם רק עבודה, עבודה ועבודה. הילדים שלי גדלים והם לא יחכו לי".

ג'טר: "גם מבחינתי החשש הגדול ביותר הוא שלא אהיה אמא מספיק טובה לילד שלי, שלא אעשה דברים נכון למענו (היא אם חד הורית לילד בן שבע, ד"א). במישור היותר כללי, אני מודאגת מאוד מהמסרים שאנשים צעירים שומעים ומקבלים על מגבלות היכולת שלהם, על מה שהם מסוגלים, לכאורה, להשיג בחייהם. אני מדברת על אנשים שבאים ממבנה משפחתי מסוים, מאזורים מסוימים, ממצב כלכלי מסוים, שאנשים אחרים מציבים להם כל הזמן גבולות מחשבתיים".

אתם מביאים בספר רק סיפורי הצלחה. אפילו לא סיפור אחד של גיבור שנלחם והפסיד.

"אנחנו מראים אנשים שהפסידו, שהגיעו לנקודה מאוד נמוכה בחייהם, ומשם התחילו להיאבק ולטפס בניסיון להיחלץ מהבור שאליו הם נפלו, עד לניצחון. למה לא בחרנו להראות אנשים שסיימו את המאבק בהפסד? מכיוון שברור לנו שכולנו, כל בני האדם, נפסיד במאבק בסופו של דבר, מעצם היותנו בני תמותה.

"כולנו ניתקל באתגר שיכריע אותנו, שיביס אותנו. אבל לפני אותו הפסד סופי יהיו הפסדים קטנים יותר בדרך, וחשוב לנו להראות שתמיד ניתן להיאבק בהם. המטרה שלנו היא לומר לאנשים: אתם כן תפסידו ותיכשלו, אבל דעו שקיימת אפשרות להיאבק, להתעקש, לקום, להתגבר, לפעמים אפילו לנצח ולהמשיך הלאה".

אז איך הצליח להתמודד ג'ון או'לירי, הילד השרוף מתחילת הסיפור? הוא לא הפסיק להילחם. מטופלת ששכבה בחדר לידו סיפרה עליו לבתו של אחד מכוכבי קבוצת הבייסבול 'הקרדינלס'. הבת בתורה סיפרה על כך לאביה בעוד זה ישב באירוע צדקה לצד הכרוז של הקבוצה, ג'ק באק, שהחליט לעשות מעשה ובא לבקר את הילד הקטן בבית החולים. הוא נכנס לחדרו של ג'ון והכריז בקול גדול: "ילדון, קום! אתה הולך לחיות! אתה תעבור את זה. אל תפסיק להילחם. אנחנו עוד נעשה את 'יום ג'ון או'לירי' באצטדיון שלנו. אתה תראה!".

כמה ימים לאחר מכן באק חזר לביקור נוסף, והפיח תקווה נוספת בג'ון, שיכול היה רק לשמוע בשלב זה. ועדיין, חייו של הילד השרוף הקטן המשיכו להיות סבל טהור עוד ימים רבים. ג'ון התעורר יום אחד מניתוח וגילה שהרופאים נאלצו לקטוע את אצבעותיו בגלל נמק. הוא המשיך להילחם. אחרי חודשים של טיפולים מכאיבים בבית החולים הוא חזר סוף סוף הביתה, בכיסא גלגלים. בערב הראשון שלו בבית, אימו הכינה לו את הארוחה האהובה ואחותו הצעירה איימי לקחה מזלג, שמה עליו קצת עוף והתחילה להאכיל אותו. האם נזפה בה מיד: "איימי, תעזבי את המזלג! אם ג'ון רעב, הוא יאכיל את עצמו".

ברגע הזה, יספר ג'ון שנים אחר כך, הוא הבין שאין הנחות בחייו החדשים, שגם איש ללא אצבעות יכול לאכול עוף, אם הוא רעב מספיק להתאמץ ולמצוא דרך. הכרוז באק שלח לו בינתיים כדור בייסבול חתום על ידי אחד מכוכבי הקבוצה, והבטיח לשלוח עוד אחד כזה אם ג'ון יצליח לכתוב לשחקן הבייסבול מכתב תודה. לג'ון היה ברור שבאק יודע שהוא לא יכול להחזיק עט או להקליד, והוא שוב התאמץ וחיפש דרך. לאחר שהתגבר גם על המכשול הזה קיבל עוד עשרות כדורי בייסבול חתומים. "ג'ק באק", סיפר ג'ון או'לירי בספר שכתב שנים אחר כך, "אחראי במידה רבה על מי שאני כיום". ואכן, בקולו, במעשיו ובאמונתו האיש הזה, זר מוחלט, הציל אותו.

הילד, שהיה לנער, הדביק את הפער בלימודים ובהמשך אף חזר לאימוני ספורט מתונים. גופו עדיין מצולק, אבל פניו החלימו היטב. סיפור הגבורה הזה, שהחל בגראז' חרוך, הסתיים אחרי שנים של מאבק באיש מנצח, שמנגן בפסנתר, עושה סקי, משחק כדורסל, סופר מצליח ומרצה מבוקש. סיכויי מוות של 109%? הצחקתם אותו.

להתגבר על קשיים - 11 מרכיבי הליבה

לבחור בתקווה. הצעד שכל מסע התמודדות חייב להתחיל בו. כל תקווה, מסבירים ד"ר דיוויס ושרלי ג'טר, מתחילה בנקודת הבחירה, שבה אנחנו מבינים שמשהו השתבש, שאנו עומדים בפני מכשול, ואנחנו צריכים לקבל החלטה אם להינגף בפניו או להתחיל להילחם. התקווה משלבת בין הרוחני לשכלתני. בעת צרה, שניהם יחד מייצרים כוח התמודדות חזק ומשמעותי.

לגבש משפט הנעה. חשוב להשקיע בגיבוש מוטו שיסייע לנו במהלך הדרך ויזכיר לנו מאין באנו, למה קשה לנו עכשיו, ולאן אנחנו רוצים להגיע. משפט ההנעה הזה הוא כמו דלק. נניח שהחלטתם לנסוע לכיוון שנכון לכם. המכונית מגלמת את המשימה, ואילו ה-GPS מגלם את החזון, מאחר שהוא מסמן איפה נמצא היעד, מתווה את הדרך לשם וממליץ על דרכים שישפרו את מצבכם. משפט ההנעה שמאפשר לכם להמשיך הלאה, הוא הדלק במכל.

החזרה על מנטרה מסייעת גם להתמקד, להפחית מחשבות טורדניות, ולהשקיט את המלל הבלתי פוסק בראש, שעלול להסיט אותנו מהמטרה.

לבצע 'השקה'. זה הרגע שבו מותחים את הקו על החול, ואז עוברים לצדו השני ומתחילים את תהליך ההתקדמות במאבק מול המכשול. ג'טר וסמפסון ממליצים להציב תאריך יעד להשקה, כדי להתמודד עם הנטייה לדחיינות. השקה מוקדמת מדי עדיפה בהרבה על היסוסים ודחיות חוזרות ונשנות של היציאה.

האומץ להתחיל חשוב לא פחות מתוצאות המאבק. היציאה החוצה מבטיחה את הסיכוי לשינוי. נכשלתם? השיקו פעם שנייה. ושלישית. אתם כבר בדרך, וכל השקה רק מחזקת, משפרת יכולות ומוסיפה לניסיון.

לבנות צוות. אין התמודדות עם מכשולים גדולים ללא צוות תומך, חבורה של אנשים שיהיו שם בשבילכם, וידעו להחזיר אתכם לאיפוס ברגעים הקשים. בדרך כלל מדובר במשפחה או חברים, אם כי בעולם הרשתות החברתיות אלה יכולים להיות גם זרים גמורים. בהקשר הזה, ג'טר ודיוויס מצטטים את היזם בראד סוגרס, שטען כי "אנשים חכמים לצידך יכולים להציל אותך משנים של עבודה קשה - ומשגיאות". אילו אנשים כדאי להביא לצוות? בעיקר כאלה המצוידים בניסיון מוכח, עם כישורים שמשלימים את שלכם ומפצים על החולשות שלכם. לא פחות חשוב: הקפידו על גיוון בבחירה ואל תחששו, אפילו עודדו במידה מסוימת, אי הסכמה בתוך הצוות. מה שנכון להצלחה בעסקים נכון גם להצלחה בהתמודדות עם מכשולים אישיים קשים.

לפרוץ גבולות. בשלב הזה יש להגדיר מחדש את האפשרי בחיינו, על ידי העלאת הרף. דיוויס מספר שרוב האנשים בשכונה שלו הגיבו ב"על מי אתה עובד?", כשסיפר להם על כוונתו להיות רופא. הם 'הזכירו' לו גם ש"זה פשוט לא קורה לאנשים מהשכונה שלנו". למזלו, הוא ידע להרחיק מעליו את האנשים שמתעקשים להנמיך את הרף בשבילו, ולהתמקד במעטים שכן האמינו בו.

להפוך שלילי לחיובי. כאן אנו נדרשים להשתמש בכוח שלילי במהותו, כמו סבל או זעם, ככלי להתגברות על מכשולים. על דרך הדימוי, זה כמו אגרטל מנופץ: במקום לנסות להדביק את השברים או לאסוף ולזרוק הכול לפח כאילו כלום לא קרה, כדאי לנסות להדביק מהשברים משהו אחר, חדש.

באופן מעשי, כתיבה נחשבת אמצעי מצוין להתמודדות עם טראומות אישיות; אמירת תודה גם לנוכח אירועים ומצבים שליליים במהותם; לא לחשוב בסגנון 'הכול או לא כלום' - דווקא באזור האפור מתאפשרות פרספקטיבות חדשות; לא לקחת הכול באופן אישי - גישה כזו מאפשרת לראות דברים באופן אובייקטיבי וחיובי יותר; ולחגוג תמיד, גם את הדברים שלכאורה נראים קטנים. אל תוותרו, אל תגידו אולי זה לא חשוב - תחגגו.

לא לתת לפחד לנהל אותנו. מותר לפחד וצריך להכיר בקיומו של הפחד, אולם לא כדאי לתת לו לגרום לנו להימנע. הימנעות היא שיטה לא יעילה ואף מזיקה להתמודדות עם פחדים, מאחר שהיא רק מעצימה אותם. רמת החרדה הגבוהה שלנו נשמרת ואנחנו לא צוברים שום ניסיון בהתמודדות עם הפחד. המטרה בהתמודדות אינה השגת חיים נטולי פחד, אלא פיתוח יכולת להמשיך קדימה גם נוכח מצבים מאיימים.

להתמקד בכעס. שימוש נכון בזעם כאמצעי הנעה מאפשר, כדברי ג'טר וד"ר דיוויס, "לתדלק נשמות לוחמות". חשבו על הענק הירוק, האלטר אגו מלא הזעם שפורץ מהפיזיקאי ד"ר ברוס באנר. חשבו על דוד וגוליית, או אפילו על מחאת האתיופים. כשהוא נשלט ומנוהל, כעס יכול גם להפחית אלימות, לשמש כתמרור אזהרה, או לעודד פעולה נחושה נגד חוסר צדק.

לפרק לתתי משימות. אין כמעט מכשולים גדולים שניתן לעבור במהלך אחד. בדרך כלל נדרשת עבודה קשה וממושכת, תוך פירוק המשימה לתתי משימות ותת-תתי משימות - לפי סדר חשיבות, סדר כרונולוגי, מהקל לקשה או להיפך. דיוויס וג'טר מדגישים כי גם להנאה חלק חשוב באימוץ העבודה הקשה. כלומר, מומלץ לשמור על איזון בין מאמץ מרוכז לבין הפוגות המוקדשות להנאה ולמשחק.

להיפתח להשראה בלתי צפויה. אף פעם אין לדעת מתי ניתקע בדרך ללא מוצא, ומתי נזדקק באופן נואש למשהו כדי להפעיל שוב את הגלגלים. עניין ההשראה מתעתע, כי אי אפשר לתכנן אותה. חייבים פשוט להיות פתוחים, כדי לאפשר לה לצוץ.

להיות 'מעניקים'. נתינה מעצימה את ההערכה העצמית, ומעוררת תחושת מטרה. דייוויס וג'טר מצטטים מחקרים שלפיהם נתינה לאחרים עשויה להאריך את תוחלת החיים בעד עשר שנים, מאחר שאנחנו חשופים פחות לרגשות שליליים כמו עצב, פחד, חרדה ועוינות. או כפי שניסח את זה פעם פול מקרטני:
And in the end / The love you take /
Is equal to the love you make.