טראמפ נגד טראמפ: האיום הגדול ביותר על נשיא ארה"ב הוא - עצמו

קרן שמש הבליחה בסוף השבוע בשמי וושינגטון המעוננים. בשעה שעיר הבירה נקרעת לגזרים לרגל האימפיצ'מנט הנשיאותי, ומאזינה לחדשות רעות על מעשי רצח בבסיסי צי, לשכת הסטטיסטיקה של משרד העבודה הפדרלי הודיעה ביום ו' בבוקר, כי בחודש שעבר נוספו 266,000 מקומות עבודה בארה"ב. האבטלה ירדה לרמתה הנמוכה ביותר זה 50 שנה: 3.5%, נתון השקול כנגד תעסוקה מלאה.

זה נתון המתחרז עם גאות, עם בטחון כלכלי, עם אופטימיות - ועם פופולריות עצומה של הנשיא התובע אשראי על המספרים. אבל ראה זה פלא, הסקרים חוזרים ומראים שרוב ניכר של האמריקאים חושבים שארצם "מתנהלת בכיוון הלא־נכון", והנשיא תובע־האשראי סובל מגירעונות פופולריות קבועים.

יממה אחת לפני פרסומן של חדשות התעסוקה, יושבת ראש בית הנבחרים רבת הכוח ננסי פלוסי הודיעה, במידה שלמישהו עדיין היה ספק, כי מנוי וגמור עם הרוב הדמוקרטי בבית התחתון של הקונגרס להשלים את תהליך האימפיצ'מנט. פירושו של דבר שהנשיא יועמד למשפט הסנאט, כנראה כבר בחודש ינואר. אמנם אין כל סיכוי שהוא יורשע, וממילא גם לא יודח, אבל הדרמה הממשמשת ובאה תאפיל על אמריקה במידה שאת תוצאותיה קשה לחזות.

כאשר ביל קלינטון הועמד למשפט הסנאט, ב-1999, הוא אימץ אסטרטגיה ברורה: הוא יוסיף לנהל את ממשלת ארה"ב כמו לא היה משפט, ויעמיד את מקטרגיו באור של קנטרנות מפלגתית שולית. אחת הסיבות שזה עבד הייתה הפופולריות האישית הניכרת של קלינטון. וסיבה מרכזית לפופולריות שלו הייתה הגאות הכלכלית של שלהי שנות ה-90, תוצאה של מהפכת הטכנולוגיה העלית. האבטלה ירדה אל שיעורים שתוארו אז "היסטוריים", כלכלנים אמרו על האינפלציה שהיא "נסחטה מתוך המערכת", הריבית קצרת המועד הייתה נמוכה להפליא, ממשלת ארה"ב אפילו התחילה לפרוע את החוב הלאומי.

מי יאהב את הנשיא טראמפ

גם הנשיא הנוכחי היה רוצה להיאהב, אם לא על יסוד תכונותיו האישיות התרומיות, הנה לפחות על יסוד הצלחותיו הכלכליות.

האם טראמפ ראוי לאשראי על שיעורי התעסוקה המרשימים? אפשר לטעון, כי הוא נהנה מזרעים שזרע ברק אובמה. הצמיחה הכלכלית התחילה בשנת נשיאותו השניה של אובמה. זה האחרון קיבל לידיו כלכלה במצב אנוש, בעיצומו של משבר הסאב-פריים, שבעיני האמריקאים מוכר כ"מיתון הגדול". הוא קיבל החלטות, שהרפובליקאים התנגדו להן מעיקרן, כמו הזרמה של כמעט 800 מיליארד דולר, או התערבות ממשלתית מסיבית להצלת תעשיית הרכב. הרפובליקאים התנגדו גם למדיניות הבנק המרכזי ("הקלה כמותית"), שכללה רכישה עצומת ממדים של נכסים פיננסיים מן הבנקים, כדי להבטיח נזילות וריבית נמוכה.

בשנה הראשונה של נשיאות אובמה האבטלה הגיעה עד 10%, רמה שנרשמה רק פעם את בשבעים השנים הקודמות. כאשר הסתיימה נשיאות אובמה, בינואר 2017, האבטלה עמדה על 4.7%. זה היה הישג דרמטי, אם כי נמצאו הרבה מערערים על תוכנו, כפי שיוסבר להלן.

ואף כי מליצי היושר של אובמה טענו לאבהותו על ההישג, אין שום בסיס היסטורי, פוליטי או אפילו מוסרי לניסיון לשלול אשראי מטראמפ על המשך הירידה.

כאשר התחלפו הנשיאים, בינואר 2017, ההתאוששות הכלכלית שהתחילה ב-2010 כבר הגיעה אל פרקה. כלכלנים נותנים בהתאוששות בת שבע שנים סימנים של בגרות ושל קמילה. סביב הזמן הזה, מחזור העסקים מתחיל לסוב אחור, ומתחילים התיקונים הבלתי-נמנעים, המחייבים העלאת רבית, האטה ולבסוף התכווצות.

הסוד היה מסים וקידוחים

זה לא קרה בשנות ה-90 של קלינטון בזכות גאות הטכנולוגיה ומדיניות הרבית של הפדרל ריזרב. זה לא קרה גם בשלוש שנות טראמפ הראשונות. הוא רשאי לתבוע אשראי לפחות על שני יסודות: רפורמת-המס, שהפחיתה בשיעור דרמטי את מסי החברות, והזמינה אותן להחזיר מזומנים אל אדמת ארה"ב; והסרת פיקוח על צדדים שונים של פעילות כלכלית, במיוחד ענף האנרגיה (קידוח נפט וגז וכריית פחם).

הבורסה גאתה ב-2017, נחה ב-2018, אבל חוזרת וגואה ב-2019. מה מן הגאות הזו יהיה צריך לייחס יום אחד לבועה חדשה הוא עניין חשוב, אבל אינו נוגע לענייננו.

שנת נשיאותו השניה של טראמפ הניבה צמיחה כלכלית של כמעט 3%: לא מרשים בקני­־מידה סיניים או הודיים, אבל מרשים מאוד בשביל כלכלה תעשייתית בוגרת.

ההשגות על תוכן הצמיחה, בייחוד ביצירת מקומות עבודה חדשים, נשמעו לעתים קרובות עוד בימי אובמה, ולא חדלו להישמע גם תחת טראמפ. ההתקדמות לא הייתה כרוכה בהכרח בשיפור כוח הקנייה של השכירים, או בעלייה ממשית בשכרם. היא הוסיפה להתרחש בענף השירותים, בקרבה מיידית לשכר המינימום. עקב אכילס של כלכלת ארה"ב מאז תחילת שנות ה-80 עמד בעינו: קווי הייצור ההיסטוריים של התעשייה הכבדה הוסיפו להתקצר לטובת סין, וייטנאם, הודו ומקסיקו.

 איפה הבורסה ואיפה הבוחרים

עליית הבורסה היא עניין שטראמפ מקדיש לו הרבה יותר תשומת לב ממה שנטו לעשות רוב קודמיו. בורסה היא מקום קפריזי ומסוכן, משענת קנה רצוץ לפוליטיקאים הזקוקים לאליבי.

טראמפ מטעים את הרלוונטיות של העליה למצבם הפיננסי של אנשים החוסכים לצורך פרישה באמצעות מה שידוע באמריקה כ-401 (k). בארצות הברית, המעסיקים הם אלה שמנהלים בדרך כלל את חשבון החיסכון הזה. הם תורמים לו והם משקיעים את כספי עובדיהם בין השאר בבורסה.

למרבה העניין, סקר משותף לקרן פיטר פיטרסון ולפייננשל טיימס הראה בשבוע שעבר, כי 61% מבעלי זכות הבחירה בארה"ב אינם מפיקים כל תועלת מן הגאות בבורסה. רק 39% אמרו שהם נהנים ממנה. רק 40% אפילו ידעו שהיא עלתה.

הנשיא, עטור נצחון הסטטיסטיקה של יום ו', צייץ את מלכת הקלישאות, "זו הכלכלה, טמבל!"

לא קשה להניח שהוא מקווה, כי השיפור בחשבון הבנק של האמריקאי הממוצע ישכנע את הממוצע להתעלם מן ההסתייגויות שמעוררת אישיותו של טראמפ, ולהצביע לטובת הכלכלה המשגשגת. זה בהחלט יתכן. שום נשיא לא הפסיד בניסיון להיבחר לכהונה נוספת כאשר הכלכלה צמחה והאבטלה פחתה. זה היה מקור ניצחונו של אובמה ב-2012.

ג'ק וולץ', המנכ"ל האגדי של ג'נרל אלקטריק, רמז אז שאובמה ו"ילדי שיקאגו" זייפו את הסטטיסטיקה. זה היה הבל, כמובן, אבל זה ביטא את תחושת המצוקה של הרפובליקאים ותומכיהם לנוכח הסטטיסטיקה.

במרוצת השנתיים האחרונות, כולל בקיץ האחרון, התקשורת הייתה מלאה תחזיות משבר, בייחוד בקשר עם מלחמת הסחר נגד סין ועם ההאטה הכלכלית הבינלאומית. התחזיות לא התממשו. הסינים הם אלה המתדפקים כמעט בייאוש על דלתות ארה"ב. הנשיא טראמפ מחייך - ומושך בכתפיו. בהיעדר תזוזה בימים הבאים הוא עשוי להעלות את מכסי־העונשין על סין עוד החודש. הוא חושב שהכלכלה לצדו. בעלי בריתו מסכימים, והיו רוצים לייעץ לו שינמיך את הטון, ויניח למספרים לדבר בשמו.

מקץ שלוש שנים של טראמפ בבית הלבן אנחנו יודעים שמשאלות כאלה אפשר להפנות רק לאלאדין ולמנורת הקסמים. הוא יוסיף להיות האיום הגדול ביותר על יכולתו לנצל את הכלכלה לטובתו.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny