דעה - אלי זהר: האיש שידע להסתכל על הצד השני

הבשורה העצובה על מותו של עורך דין אלי זהר, התגנבה לתוככי אולמו של שופט בימ"ש השלום בתל אביב, עלאא מסארווה, במהלך דיון בבקשה של "גלובס" וכלי תקשורת נוספים להסיר את צו איסור הפרסום מעל התכתובת הבעייתית בין ראש לשכת עוה"ד לשעבר, אפי נוה, לבין נשיא ביהמ"ש המחוזי בעיר, השופט איתן אורנשטיין.

כמו רוב המידע שעובר היום בין אנשים, וכמו אותה תכתובת, גם הידיעה על מותו של זהר הגיעה אלינו, אנשי התקשורת שנכחו בדיון, באמצעות הווטסאפ. בהתחלה כשמועה שרצה בתוך קבוצות ווטסאפ של עיתונאים, ואחר כך בהודעה רשמית שנשלחה ממשרד גולדפרב-זליגמן, שבראשו עמד זהר שנים רבות.

אפשר למצוא משהו סימבולי בעירוב האירועים הזה. פרשיות אפי נוה מסמלות שפל גדול במעמד עורכי הדין בארץ ולא רק בגלל נוה, אלא בשל קבוצה גדולה של עורכי דין שתמכו בנוה לאורך שנים, נהנו מהמנעמים שהרעיף עליהם, ועצמו עיניהם מלראות את הדרך הבעייתית לעתים שבה צעדו. אלי זהר לעומתם סימל את כל מה שטוב במקצוע עריכת הדין.

"האמירה שהתפיסה שאנחנו צודקים בכול היא לא התפיסה החברתית הראויה"

את העובדה שעריכת דין היא הרבה מעבר לכסף או לניצחון בתיק עבור לקוח. זהר סימל את הטוב גם בסגנון ובהתנהלות המכובדת. הוא היה איש תרבות וספר. בעולם של צעקות, הוא דיבר בשלווה וגם בעיצומן של דרמות משפטיות שבהן היה מעורב ידע לשמור על פאסון. בכלל, נראה היה שרוב הזמן זהר מסתכל על הדברים, על עצמו, גם מבחוץ, במעין מבט על ועם חצי חיוך שמכניס כל דבר לפרופורציה. אלי זהר ידע תמיד לראות את הדברים גם מהצד השני. וזאת תכונה חשובה מאין כמוה לעורך דין. ובעצם, לכל אדם.

כשהתבקש פעם על ידי עיתון "כלכליסט" לבחור שיר שהוא אוהב, בחר זהר ב"המקום שבו אנו צודקים", של יהודה עמיחי. "האמירה שהתפיסה שאנחנו צודקים בכול היא לא התפיסה החברתית הראויה. התפיסה החברתית הראויה היא זו שעוסקת בחמלה, ובאהבה ובאזור התחוח שיביא אותנו לחברה טובה יותר", הוא הסביר את הבחירה בשיר ואת תפיסת עולמו.

הלקוחות הבכירים של זהר ומשרדו היו חשובים לו מאוד, אבל גם כשהוא הרגיש שמערכת המשפט לא עושה עמם צדק או אפילו מתעמרת בהם, הוא נמנע מלפגוע בכבודה. מערכת המשפט והממלכתיות בכלל היו חשובות לו והוא היה קודם כול ישראלי, ציוני, דמוקרט. לאורך השנים הוא ייצג עובדי ציבור בתיקים ביטחוניים רגישים. אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בחברון בפברואר 1994, הכין זהר את ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, לעדות בפני ועדת שמגר הראשונה שחקרה את הטבח במערת המכפלה ובהמשך מונה ליועץ משפטי חיצוני קבוע לשב"כ. אחרי רצח יצחק רבין בנובמבר 1995, ייצג זהר את ראש השב"כ כרמי גילון בפני ועדת שמגר שחקרה את הרצח. הוא ייצג את עמירם לוין בפני ועדת הבדיקה של אסון צאלים ב’, את מפקד בסיס תל נוף באסון המסוקים, ואת ראש מודיעין חיל הים בוועדת החקירה לבדיקת אסון השייטת. רשימה חלקית.

אולמרט: מערכת יחסים חריגה 

הלקוח המפורסם ביותר של זהר היה אולמרט. כאן מדובר היה במערכת יחסים חריגה שבה זהר היה חברו הקרוב של הלקוח הבכיר שהסתבך קשות. ניכר היה על זהר שאת התיק הזה הוא לוקח באופן אישי מאוד. שבפעם הזו נעלמה ממנו לעתים היכולת הנדירה להיות עמוק בתוככי הדברים ובעת ובעונה אחת להביט עליהם גם מהצד. כשהשופט דוד רוזן החליט לשלוח את אולמרט לשש שנות מאסר, זהר לא ידע את נפשו מרוב כאב על גורל חברו הקרוב. כשבית המשפט העליון זיכה את אולמרט מאחד משני אישומי השוחד והמתיק את עונשו ל-18 חודשי מאסר, הרגיש זהר הקלה. "השמחה מהולה בעצב. היה נפלא אם אולמרט היה מזוכה בכול, והייתה לנו תקווה שהוא יזוכה בכול, אבל נותר הספיח הזה שמכביד וקשה. אנחנו נחיה איתו", הוא אמר אז.

בתקופה האחרונה ביקשתי מזהר להתראיין על תקופת הייצוג של אולמרט. אבל אלי העדיף לדבר על דברים אחרים. הכי רצה לדבר על תיאטרון גשר. זהר שימש במשך שנים כיו"ר התיאטרון ואהב אותו, דאג לו ושמר עליו כאילו היה ילדו הנוסף.

אחד מרגעי השיא של גאלת פתיחת העונה ה-24 של תיאטרון "גשר" התרחש כשזהר ביצע יחד עם המנהל האמנותי של התיאטרון, יבגני אריה, את שירו של ולדימיר אגטוב "לילה חשוך".

למוקיריו של זהר מומלץ להיכנס ליוטיוב ולצפות בסרטון המדובר. כי מי שלא ראה את אלי זהר, בבגדים שחורים מחויטים, בעמידה ה"קולית" שלו עם יד אחת בכיס והיד השנייה מחזיקה בדף עם מילות השיר - משל היה המפרי בוגרט - שר את "לילה חשוך", לא ראה חדווה מאופקת מימיו.

"לילה חשוך, את אינך ישנה בוודאי, התינוק לצדך, ואולי, את מוחה דמעותייך. אח כמה טוב, בעינייך לצלול בלי לחשוב. אח כמה טוב כשפתאום נצמדות שפתינו. לילה חשוך, לא מרשה שנהיה כה קרוב, ערבה אפלה וגדולה, הוא הניח בינינו". ערבה אפלה וגדולה שוררת עכשיו בין אלי זהר לבינינו. יהי זכרו ברוך.

ההתכתבות בין נוה לאורנשטיין אינה מעלה חשד לפלילים, אך היא לכל הפחות מביכה

סיקור הדיון בבקשה להסיר את צו איסור הפרסום מעל התכתובת בין השופט איתן אורנשטיין ובין אפי נוה, הפך מורכב בגלל הידיעה על מות אלי זהר שהגיעה במהלכו, אבל גם מסיבות נוספות. את בקשת הפרסום לא הגשנו בשמחה. התכתובת בין נוה לבין נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א חושפת אמנם התנהלות בעייתית של השניים, אבל הדרך שבה הופק המידע הוא בעייתי גם כן. בכלל, העיסוק העיתונאי בתכתובות שהופקו מהטלפונים של נוה דומה קצת להליכה לרופא שיניים: אתה חייב לעשות את זה, אבל די סובל.

הדיון היה חריג מעוד היבט: הבקשה הביאה לכך ששופט בית המשפט השלום בתל אביב, מסארווה, נדרש להכריע בגורלו של נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, אורנשטיין, שהוא מעליו בהיררכיה ובאותו מחוז ואחרי שידע את עמדתו בעניין.

לגופם של דברים, ההתכתבות בין נוה לאורנשטיין אינה מעלה חשד לפלילים, אך היא לכל הפחות מביכה עבור השופט הבכיר. נוה כתב לאורנשטיין כי יתמוך בו לתפקיד נשיא המחוזי בת"א אך הוסיף כי: "אתה תצטרך רק לקיים את ההתחייבות היחידה שסיכמנו..."; ואז נוה שלח הודעה נוספת: "לטובת ציבור הנזיקיסטים". אורנשטיין הסביר כי "מדובר בהתכתבות עניינית והניסיון ליחס לה ממד של התחייבות על בסיס אישי - אין לו שחר". אולי הוא צודק. אבל העובדה שהמשרד של נוה עסק בעיקר בדיני נזיקין, וכי מדובר היה בהצעה לשינוי ארגוני במחלקת הנזיקין, צריכה הייתה לגרום לאורנשטיין להיות זהיר יותר באופן שבו דיבר.