דעה: כשמנדלבליט אומר "מניעה משפטית", למה הוא מתכוון?

הכותרות דיווחו אמש (ד') על שינוי בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה ומתן אישור מצדו למנות את עו"ד דן אלדד לכהונת ממלא-מקום פרקליט המדינה. אלא ששום דבר מזה לא היה נכון. מנדלבליט לא אישר אמש דבר, ולמעשה גם לא נכון היה לתארו כמי שקיבל החלטה. הוא מעולם לא החזיק בסמכות לאשר או לקבל החלטה כלשהי ביחס למינוי המדובר. מה שקרה אמש היה דבר אחר לחלוטין: הפנמה של הפסד צורב ובלתי נמנע.

זה קרה באיחור רב. וחייבים לומר שבדרך לא מאוד ג'נטלמנית. מנדלבליט, שרגע לפני מינויו לכהונת היועץ משפטי לממשלה חטף מנת בוץ מהיועץ המשפטי שלפניו יהודה ויינשטיין, נהג באופן דומה באלדד, רגע לפני מינויו שלו לכהונת פרקליט המדינה. במכתב שהוציא אתמול ציין מנדלבליט ביחס לאלדד כי מדובר באדם ש"אינו מתאים לתפקיד ממלא-מקום פרקליט המדינה, ואשר אף על-פי כן הסכים לקבל את על עצמו את המינוי".

"אני סבור", ציין היועץ המשפטי לממשלה, "כי עו"ד אלדד שגה בכך שהסכים בנסיבות הקיימות לקבל על עצמו את התפקיד. צר לי כי בחר לפעול כפי שפעל".

זה היה מקרה נוסף של קורבן אלימות שלא מצליח לשבור את המעגל ומקרבן את סביבתו. ההתנהלות הזו הייתה מיותרת, לא אופיינית לאיש, וספק אם עלתה בקנה אחד עם הערכים הבית"ריים מן הסיפורים הידועים על הבית בו גדל.

טיעון חלש - הגבר קולך

הסמכות למנות את ממלא-מקום פרקליט המדינה כלל לא הייתה נתונה למנדלבליט. אני מאמין בכל לבי שאפילו הוא ידע זאת. אלא שבמשך שבועות ארוכים מדי הוא סירב להפנים זאת. קיקרו יכול היה להיות גאה מאוד בתלמידו הישראלי. את הטיעון החלש כל-כך מבחינה משפטית צעק מנדלבליט בראש כל חוצות. לא רק שטען כי חייבים לערב אותו בהליך המינוי, וזאת בניגוד גמור לאמור בחוק - הוא גם ביקש לכפות את דעתו על שר המשפטים, הגורם היחיד שהחוק כן הסמיכו לקבוע את זהות הממונה.

בחוות-דעתו הראשונה, אותה מסר בתחילת חודש דצמבר לשר המשפטים אמיר אוחנה, קבע היועץ המשפטי לממשלה כי יש למנות את עו"ד שלמה (מומי) למברגר לכהונת ממלא-מקום פרקליט המדינה. הוא ציין כי כל סטייה מעמדתו מחויבת בטעם מיוחד, וטען כי הדרישה הזו מופיעה בפסיקה. לשר המשפטים נותר, על-פי התזה של מנדלבליט, מרחב שיקול-דעת, אלא שזה לא היה רחב מדי. אוחנה רשאי היה לבחור בכל מועמד שירצה, ובלבד ששמו הפרטי יהיה מומי ושם משפחתו יהיה למברגר. כל אחד מהמועמדים הפוטנציאליים האלה שאוחנה עשוי היה לאתר היה נכנס למתחם הסבירות הצר שיצר מנדבליט.

ביחס לכל השאר קבע היועץ המשפטי כי קיימת "מניעה משפטית" למנותם. הם היו מועמדים לא סבירים. אלא שהמניעה וחוסר הסבירות התרככו להם לאחר כשבועיים. בחוות-הדעת החדשה שהוציא היועץ המשפטי לממשלה, וזאת בעקבות ביקורת ציבורית נוקבת, שופץ מתחם הסבירות. כעת, משהורחב והונגש, המרחב כלל מספר מועמדים נוספים אותם הציע היועץ המשפטי. הרשימה הזו הלכה ותפחה בהדרגה, עד שהכילה שבעה מועמדים אפשריים. מינויו של כל אדם אחר, וזאת בניגוד לעצתו של היועץ, זכה מראש לכותרת "חוסר סבירות קיצוני". מי שברשימה היה סביר ולגיטימי, ומי שמחוצה לה הוגלה למדבר "המניעות המשפטיות".

הלהקה מתארגנת להתקפה

הניסיון למנות את עו"ד אורלי בן ארי נתפס בעיני רבים "מן המקפצה". הסמכות הייתה ללא כל צל של ספק בידיו של שר המשפטים, אך חוסר הניסיון הניהולי של בן ארי היה מובהק. מינויה נתפס כעניין שלא משרת דבר מלבד אצבע בעינה של המערכת. חוסר הנימוס הזה הספיק מבחינת רוב כתבי המשפט כדי להתעלם מן החוק ולצדד בחדווה ובאופן מוחלט בעמדתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. בלי להקשות. בלי לשאול שאלות על מקור סמכותו. בלי לבקר את חוות-הדעת המופרכת.

הלהקה שזיהתה מישהי לא משלהם, ולא מהליגה העליונה ביותר, עלתה להתקפה. מיד צצו חשדות, שמועות וסיפורים. ברצח ארלוזורוב לא האשימו אותה, אבל בכל עניין אחר בהחלט כן. זה לקח לא יותר מיומיים ושלל מגרעותיה ידועות היו לציבור כולו.

בן ארי, פרקליטה טובה, מקצועית ומוערכת ,הפכה בן רגע לאויבת המערכת. למי שחובה לסכל את מינויה. היא הבינה את הרעיון וויתרה על התפקיד, ומבחינתה בצדק גמור. ניתן רק להניח כי גם את מבחן בג"ץ היא לא הייתה עוברת. ברוב הרכביו היה בית המשפט מתעלם מן החוק ומראה לה את הדרך החוצה, לא לפני שהיה מגלגל אותה בזפת ונוצות. לרגע זה היה נראה שניתן לסובב מדינה שלמה באמצעות חוות-דעת קיצונית שאין בה אפילו קורטוב של אמת משפטית.

אלא שאז הגיעה ההחלטה למנות את עו"ד דן אלדד. וזה כבר היה כבר סיפור אחר לחלוטין.

בא לשכונה בחור חדש

עם פרסום ההודעה ביום ראשון האחרון לפיה השר אמיר אוחנה מתכוון למנות את מנהל הפרקליטות הכלכלית דן אלדד לממלא-מקום מקום פרקליט המדינה, החלו אנשיו של מנדלבליט לתדרך עיתונאים. "בכוונת היועץ להתנגד למינוי", בישרו כלי התקשורת השונים, וכולם הבינו מפי מי נפוצה השמועה.

אלא שבניגוד לסיבוב הקודם, הפעם העניין הזה לא עבד. אלדד, מינוי מוצלח לכל הדעות (חוץ מזו שמופיעה במכתבו של מנדלבליט), הוא מבכירי הפרקליטות. בשר מבשרה מזה 27 שנים. משרת ציבור מוצלח ונאמן. הסוגיה הפרסונלית במקרה שלו הייתה נון-אישיו, וכל שנותר ליועץ המשפטי להסתמך עליו היה חוות-דעת משפטית חלשה ומוזרה, ולפיה כל מינוי שאינו על דעת היועץ מהווה "מניעה משפטית".

אלא שהפעם איש לא קנה זאת. לא כתבי המשפט. לא הפוליטיקאים. אפילו לא העמותות החוץ-פרלמנטריות. מנדלבליט נותר בודד לחלוטין. הפעם זה היה רק הוא וחוות-הדעת מטעמו.

לתנועה לאיכות השלטון שעתרה נגד מינויה של אורלי בן ארי, לקח דקות כדי להודיע כי היא מברכת על מינויו הראוי של אלדד. לא "אינה מתנגדת" - תומכת. גם שופרותיו הרגילים של מנדלבליט דממו הפעם. ויותר גרוע - חלקם הצטרפו לברכות. למעשה, לא היה גוף אחד שמכבד את עצמו שהתכוון לעתור כנגד המינוי. זה לקח שלושה ימים, ו"המניעה המשפטית" חלפה מן העולם, ואיתה יחד נגנזה גם חוות-הדעת שהכתימה את מוסד היועץ המשפטי לממשלה.

הצגה קבועה בתאטרון המשפטי

בניגוד לאמור במכתבו של מנדלבליט מליל אמש, החלטתו לגנוז את התנגדותו לא קשורה בשום צורה שהיא ל"תחושת אחריות" או לניסיון להימנע מהפיכת מינויו של ממלא-מקום פרקליט המדינה "לזירת עימות". אני מאמין שאלה היו מנת חלקו כבר בשלב הראשון, ובכל זאת הם לא מנעו ממנו להחליט לצאת להתקפה על אוחנה. זה קשור לעניין אחר. להבנה פוליטית שאיש לא ילך איתו הפעם. שנגמרו לו החיילים. שלא נותר עוד קונה אחד ל"לוקש" הזה של "מניעה משפטית", שהייתה כנראה פרי דמיונו של מי שכתב עבור מנדלבליט את חוות-הדעת המוזרה הזו.

והאמת היא שאחרי שאלדד ימונה, והפארסה המיותרת שסביב ההליך הזה תסתיים, ניוותר עם טעם רע מאוד בפה. כי אלדד, או בן ארי, ואפילו אוחנה או מנדלבליט, הם כלל לא הסיפור האמיתי כאן. הסיפור האמיתי הוא השימוש הזול שעושה מוסד היועץ המשפטי לממשלה בכלים שנתפסים כמקצועיים, וזאת כדי לקדם סדר יום, הכשלת מינויים, עיכוב תוכניות או דחיפתן.

"מניעה משפטית" אינה עניין שיכול להתהפך בן-רגע על בסיס הערכת מצב מחודשת. היא לא קשורה לשאלה של מי איתנו ומי נגדנו. היא לא קשורה לביקורת ציבורית. היא מושג משפטי מופשט ולא פוליטי. כך לפחות מצופה היה מאיתנו להאמין עד ליל אמש. עד למכתבו האחרון של מנדלבליט בו קיפל כל התנגדות למה שעד לפני רגע לא ניתן היה לתמוך בו מבחינה משפטית.

אם היועץ המשפטי מבקש שנשוב ונאמין לו בפעם הבאה שיעשה שימוש במושג הזה, שנקבל את עמדתו המקצועית שלפיה אין ברירה אלא להכריז על "מניעה משפטית", הוא חייב לספק הסברים לגבי מה שקרה כאן. למה התכוון מלכתחילה כשאמר שיש "מניעה משפטית", ומה קרה כעת שזו התפוגגה?

מה שהציבור נחשף לו הפעם היא הגמישות הבלתי מתקבלת על הדעת של עמדה משפטית מקצועית לכאורה. זו הייתה טעימה חד-פעמית מההצגה הקבועה העולה על במות התאטרון המשפטי. השחקנים בהצגה הזו מבקשים שנאמין להם שהם מנותקים משאלות פוליטיות, אך בפועל נכנסים אליהן יותר ויותר. הם מתערבים בשיקול-דעת השרים ועושים זאת לא פעם ללא כל סמכות. 

המחזה הזה משוחק על הבמות המשפטיות יום-יום ולילה-לילה. הדבר היחיד שליל אמש התייחד בו הוא שזכינו כולנו להרמת מסך מושלמת. כעת כולם מבינים מה עומד לא פעם מאחורי הביטוי "מניעה משפטית": התנגדות פוליטית בכסות משפטית. פעמים רבות זה עובד. הפעם זה נכשל.

הכותב שימש כיועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. כן שימש כמרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית