דעה: ראש הממשלה בני גנץ יגשים את חזון שלטון המשפטנים

ההכרזה של בני גנץ השבוע על כך שצריך להעניק למערכת המשפטית "עליונות על המערכת הפוליטית", גרמה לי להבין שאולי הגזמתי מעט בטור האחרון שלי. תיארתי בו, במסגרת חזון אימים דמיוני, כיצד ישראל של שנת 2048 הופכת למדינה בה הממשלה איבדה את כוחה, ומערכת המשפט מחליפה אותה בניהול המדינה. בדיסטופיה הזו, שמתרחשת בעוד שלושה עשורים, משרדי הממשלה מתפרקים, וסמכויותיהם מתחלקות בין שופטי בית המשפט העליון לבין פקידי נציבות האינטרס הציבורי.

אלא שכעת נראה לי שנסחפתי. לא ביחס לחזון חלילה. אחרי ההכרזה של גנץ, זה דווקא נראה ממשי מתמיד. טעיתי ביחס למועד הרחוק כל-כך בו טענתי שהוא עלול להתרחש. ממרחק של שבוע מסתבר כי לתפיסה שחשבתי לדמיונית, יש כבר בסיס תמיכה די רחב בישראל.

מפלגת כחול לבן בראשות בני גנץ היא ראש הגשר הפוליטי של חזון שלטון המשפטנים. אם גנץ ייבחר לראשות הממשלה, הוא עלול להביא לכך שחזון האימים שתיארתי בשבוע שעבר יתממש הרבה לפני שנת 2048. ולא, לא השתכנעתי מכנות התנצלותו המבולבלת שבאה אחרי יותר מדי זמן, ורק אחרי שחטף אש חזיתית על הדברים שאמר כמסיח לפי תומו. התפיסה המעוותת הזו של יחסי דרג נבחר ודרג מקצועי מעולם לא אפיינה מפלגה כה מרכזית בישראל. אלא שמשהו אצלנו משתנה בשנים האחרונות.

הנואם המפתיע שקרא לעצור את ההשתלטות

כבר כמה שנים כולנו עוברים תהליך איטי, שבו אומרים לנו שפוליטיקאים זה נחמד, אבל הם לא אנשים רציניים, ואסור לסמוך עליהם בעניינים רציניים. מדובר הרי באנשים שבכל פעם שנתנו להם לנהל משהו, זה נגמר באסון. אני לא כופר בתיאור המצב הזה. יש איתו רק בעיה אחת קטנה. כל האפשרויות האחרות הן התקפה ישירה על העולם הדמוקרטי. כן, יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, ויש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים. אבל מה לעשות, ככה עובדת הדמוקרטיה. אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו.

יש שני מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו בשנים האחרונות על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם: הם חבר’ה נחמדים, אבל למשול זה גדול עליהם. הם פוליטיים מדי, חפיפניקיים מדי, מושחתים מדי ועסוקים בפריימיריז הקרובים במקום בטובת האומה. שני הגופים הם בית המשפט העליון של אהרן ברק וממשיכיו מייסדי האקטיביזם השיפוטי; ואגף התקציבים באוצר. יש עשרות אם לא מאות דוגמאות לתהליך ההשתלטות, יש כאלה שיגידו "ההשתלטות העוינת", של שני הגופים האלה. תחילה על השיח הפוליטי - ואחריו על עולם קבלת ההחלטות.

אלה לא מילותיי.

זהו ציטוט מדויק. שתי הפסקאות האחרונות לקוחות מתוך טקסט כל-כך מוצלח, שהחלטתי להביא אותו בפניכם מילה במילה. הן חלק מתוך נאום שנשא, בשנת 2014, אחד מהפוליטיקאים הבולטים בישראל. הפוליטיקאי הזה הכריז בנאומו האמיץ ויוצא הדופן הזה על ההפך הגמור מהרעיון שגנץ דיבר בשמו השבוע. גנץ הסביר כי צריך "לרסן את המערכת הפוליטית", וטוב שמערכת המשפט תהיה "עליונה על המערכת הפוליטית". לעומתו, הנואם משנת 2014 הסביר כי מצב שבו המערכת המשפטית מתערבת בהחלטותיה של המערכת הפוליטית, הוא "התקפה ישירה על העולם הדמוקרטי".

בוודאי אתם סקרנים לדעת מיהו אותו נואם ימני קיצוני שביקש להחזיר את מערכת המשפט לגודלה הטבעי. האם זה אוחנה? אולי שקד? אולי בכלל בן גביר?

ובכן, במפתיע, או שלא, מי שאחראי על הטקסט הסופר-משילותי הזה הוא לא אחר מאשר יאיר לפיד, מספר 2 של בני-יש-לרסן-את-המערכת-הפוליטית-גנץ. הנאום הזה נחשב כיום לשריד של תקופה פרה-היסטורית. הוא חלק משכבה גיאולוגית כה קדומה שעדיין ניתן לאתר בה שרידים של דיון עקרוני ורציני על מערכת המשפט. באותו הזמן אפילו לפיד עוד הרשה לעצמו לומר משהו כן ואמיתי, גם כשהוא חרג מהתבנית הידועה: כן-ביבי-לא-ביבי.

לפיד האמין אז, ואין לי ספק שבתוך תוכו הוא מאמין בכך גם כיום, שמערכת המשפט ביצעה "השתלטות עוינת" על עולם קבלת ההחלטות בישראל. כשר אוצר בממשלה, לפיד האמין שבהתנגשות בין המערכת הפוליטית לזו המשפטית, המערכת הפוליטית היא שצריכה לגבור ולנהל את ענייני המדינה. "ככה עובדת דמוקרטיה", הוא הסביר. החזרת המשילות, או כמו שלפיד קרא לזה אז - "הריבונות", הייתה "מעיקרי המדיניות" של לפיד ומפלגת יש עתיד. "כל מה שאנחנו עושים חוזר למקום הזה", הוא הכריז.

אבל היום אנחנו חיים בתקופה אחרת. כל ביקורת לגיטימית על מערכת המשפט מושתקת כדי שלא תיתפס כיישור קו עם נתניהו. אולי חלילה אפילו כהסכמה איתו. מחנה רק-לא-ביבי לא יכול להרשות לעצמו עניין כזה. אז הוא שותק. אחרי זמן רב של הימנעות טקטית מלהעביר ביקורת על מערכת המשפט וצידוד כמעט עיוור בכל החלטה שמתקבלת בה, עשה השבוע ראש המחנה את הצעד הנוסף. כמי שמבקש להיבחר לראשות הממשלה, הודיע גנץ כי הוא מוותר מראש על כוחו. גם אם בטעות ייבחר.

המאחז הגדול של מערכת המשפט

מי שעשתה השבוע גם היא צעד נוסף בנושא הזה, אבל דווקא מהצד החיובי, היא ממשלת ישראל. אחרי שנים שבהן היה נראה כי הממשלה מקבלת על עצמה את התזה המוזרה הקובעת כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה מחייבת אותה, הודיעה השבוע הממשלה כי היא כופרת בכך. זה קרה במסגרת העתירה שהוגשה נגד החלטת הממשלה על הקמת ועדת הבדיקה בנושא מח"ש. היועץ המשפטי לממשלה סבר כי לא ניתן להקים ועדה שכזו בזמן בחירות. הממשלה דנה בעמדתו, דחתה אותה והחליטה להקים את הוועדה.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט החליט, באופן שהפך אצלנו לטבעי ביותר, לטעון בבית המשפט נגד הלקוחה שלו. הוא התייצב לצד העותרים נגד הממשלה וטען כי פעולה בניגוד לחוות-דעתו היא בניגוד לדין. הממשלה שכרה את שירותיהם של פרופ' רון שפירא וד"ר אביעד בקשי והודיעה כי היועץ המשפטי אינו יכול לכפות על הממשלה לפעול בדרך כזו או אחרת. בבריטניה, בגרמניה, בארה"ב ובקנדה התובנה הזו כל-כך פשוטה, אבל בישראל עצם הטענה הזו נחשבת לחידוש. אוונגרד של ממש.

כשמנסים להבין כיצד הגענו לאותה השתלטות עוינת של מערכת המשפט על המערכת הפוליטית, כדברי לפיד גרסת 2014, כדאי לזכור שזה קרה לא רק הודות לתאוות הכוח של המערכת המשפטית. זה קרה קודם כל בגלל חולשתה של המערכת הפוליטית. העובדה שעד השבוע הממשלה מעולם לא טענה אחרת, היא חרפה של ממש.

וזה לא שלא היה לה קייס מוצלח. כל ועדה שישבה אי-פעם בנושא הסדרת יחסי העבודה שבין הממשלה לעורך דינה - היועץ המשפטי לממשלה - קבעה את אותו העיקרון. ועדת אגרנט בשנת 1962 קבעה כי הממשלה רשאית לסטות מעמדת היועץ המשפטי לממשלה "לפי שיקול-דעתה שלה". גם ועדת שמגר בסוף שנות ה-90 חזרה על אותן המסקנות של אגרנט וציינה כי לא ראתה כל סיבה לחלוק על הקביעה הפשוטה הזו, הנשענת "על הגדרתה של האחריות הממלכתית הכוללת אשר בה נושאת הממשלה".

אלא שכמו תמיד, גם הפעם בתי המשפט והיועצים המשפטיים כרסמו פעם אחר פעם בעיקרון הפשוט הזה. פסיקה אחרי פסיקה, הנחיה אחרי הנחיה, הביאו למחיקתה בפועל של עצמאות הממשלה אל מול היועץ המשפטי. בתי המשפט חיזקו את כוחו של היועץ, וזה יישר קו בהנחיותיו עם תוצרי הפסיקה. יד רחצה יד, ועצמאות הממשלה הלכה והתפוגגה. עד שהגענו למצב הבלתי נתפס שבשנת 2020 מבקשת הממשלה לראשונה לאחוז את השור בקרניו ולייחד דיון בבג"ץ בשאלה העקרונית - האם היא עצמאית אל מול חוות-דעתו של היועמ"ש.

שלא יובן אחרת - עמדת המדינה שהוגשה על-ידי עורכי הדין החיצוניים מצוינת, אבל אין לה שום סיכוי להתקבל. הקייס אומנם מצוין, והעמדה של מנדלבליט במקרה זה חלשה מאוד, אלא שאין לכך כל רלוונטיות.

בכל יום, ובכל תיק שיבוא לפניו, הרכב מהונדס של שופטי העליון יכריע שהממשלה חייבת לקבל על עצמה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. זה המאחז הכי חשוב של מערכת המשפט, והיא תגן עליו בכל מחיר. בעזרת גנץ או בלעדיו. הם הרי לא באמת זקוקים לו. 

הכותב שימש בארבע השנים האחרונות יועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש מרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית