דעה: המרפאות בעיסוק נאבקות על היכולת להתפרנס מהמקצוע

השנה 1991, יום ראשון ללימודיי לתואר ראשון בריפוי בעיסוק. המרצה אומרת לנו: "ברוכות הבאות, בחרתן מקצוע נפלא, אבל כדי להתפרנס, חשוב שתבחרו בן זוג נכון שאולי עובד בהייטק, או רואה חשבון".

מדלגת בזמן ל-2020, כמרצה ותיקה, שמקשיבה לשיחה אקראית בין סטודנטיות צעירות. הן מציעות אחת לשנייה את מה שהציעה לנו אותה מרצה לפני שלושים שנה. אז איפה טעינו בדרך? מה אפשר לעשות כדי לשנות את מעמד המקצוע? עם השאלות הללו, חברנו שני האיגודים (החברה הישראלית לריפוי בעיסוק והארגון הישראלי של קלינאי תקשורת), כמכפיל כוח, להיאבק על זכותנו להתפרנס בכבוד, תוך נכונות של ראשות העמותות לשים הכול בצד ולשלם מחיר כבד על הובלת המאבק.

מדובר במקצועות נשיים וטיפוליים, המצריכים המון מסירות ורצון לסייע לכמחצית מילדי ישראל, שיפגשו לפחות אחת מאיתנו במסעם להתבגרות ומיצוי עצמי. ועוד לא דברנו על מבוגרים נפגעי מחלות או תאונות, על קשישים ועל משתקמים. לצד הסיפוק המקצועי העצום, קיימת תחושה של אי נוחות מהתגמול המבזה ומההשלמה הכנועה שלנו עם המצב.

בבדיקת התעריפים שמציעות קופות החולים לחוזי פרילנס למרפאות בעיסוק וקלינאיות תקשורת במסגרת הרפורמה בהתפתחות הילד, מסתבר שלאחר קיזוז מיסוי והוצאות הכרחיות, רבות מאיתנו ירוויחו 7 עד 27 שקל נטו לשעת עבודה.

האם זה טוב למטופלים? לא. ממש לא. המטופלים זקוקים למרפאה או קלינאית, שלא תחשוב על המקרר הריק בזמן שהיא מטפלת בהם, ושאינה מחפשת "בעל עשיר" כדי להתפנות לעסוק במקצוע החיוני והחשוב הזה כתחביב לא רווחי. מגיע להם יותר, מגיע לנו יותר.

הרפורמה בהתפתחות הילד הייתה אמורה להחזיר את כל הילדים המטופלים היום מחוץ לקופות בשיטת ההחזרים, לטיפול בתוך הקופה ובפיקוחה. לכאורה - נשמע טוב. מפרסומים שונים עולה כי הקופות נדרשות להקצות אלפי שעות טיפול נוספות במתקנים מותאמים של הקופות. במציאות אין לקופות די מתקנים כדי להכיל את כל הזקוקים לטיפול, או תקנים לקלוט לשורותיהן אלפי מטפלות. לכן בכוונתן להתקשר בחוזי פרילנס זולים עם מרפאות וקלינאיות, שיתנו מענה בקליניקות שלהן ולא במתקני הקופות. הידע שצברנו על מה שמוצע לנשות המקצוע, מאפשר לראשונה הסתכלות רחבה על העובדות וניהול משא-ומתן מושכל.

במקצועות שלנו, הציבור מרגיש את החוסר רק בשעת מצוקה אמיתית. אנחנו מאפשרות חזרה לפעילות באמצעות טיפול באדם: בין אם זה ילד או מבוגר שנזקקים לתמיכה וטיפול על מנת לחזור ולתפקד. משום מה נוצר בקופות החולים הרושם, כאילו שניתן לרכוש מאיתנו את השירות החיוני הזה בחוזים מבזים ומשפילים, שמשאירים אותנו קרוב מאוד לקו העוני, אלא אם באמת התחתנו עם מהנדס, כפי שהציעה לנו בזמנו אותה מרצה. שינוי יקרה אם נפסיק כולנו לפחד ממנו, ונשאל את עצמנו מה ביכולתנו לשנות, מה הם הכלים שאנחנו זקוקות להם ונתחיל בצעדים קטנים ואקטיביים לנפץ את תקרת הזכוכית הנמוכה כל כך שאנחנו ורק אנחנו שמנו לעצמנו.

לא משנים תפיסות ועמדות ברגע. אנו פועלות בו זמנית לביסוס האמונה העצמית של העוסקות במקצועות הללו, ביכולתן לשאת ולתת על תנאיהן, לצד עמידה איתנה מול לחצים קשים מהמערכות - שרוצות לתת הרבה פחות. שינוי דורש למידה של כללים ושפה חדשה, הוא מפחיד ומעורר מגוון קולות, אך ברור לנו היום שהגיע הזמן להפסיק עם הקבלה וההשלמה הזו עם מציאות מקפחת.

נכון לעכשיו, המרפאות והקלינאיות לא חותמות על החוזים המבזים הללו, וזה לכשעצמו כבר יוצר לחץ על תורים בהתפתחות הילד. נוודא שהקופות לא יקבלו 80 מיליון שקל על הגב של הילדים ושל נשות המקצוע. 

הכותבת היא יו"ר משותף של החברה הישראלית לריפוי בעיסוק, ראש תחום בריאות הנפש - החוג לריפוי בעיסוק הקריה האקדמית אונו