פרשנות: היריקה בפרצוף של בג"ץ - איך זה שיו"ר אחד מעז?

ההחלטה השערורייתית של יו"ר הכנסת המתפטר, יולי אדלשטיין, להפר את פסק הדין של בג"ץ שדרש ממנו לנהל בחירה של יו"ר קבוע לכנסת, לא קשורה למשבר הקורונה. היא גם לא הייתה מתקבלת לפני עשר שנים או לפני חמש שנים. עזות-המצח שהפגין אדלשטיין, היריקה שירק בפרצופו של בית המשפט ובפרצופה של הדמוקרטיה, התאפשרו "בזכות" מסע הדה-לגיטימציה שנעשה לבג"ץ ולמערכת המשפט בכלל בחודשים ובשנים האחרונות.

במציאות שבה שרי משפטים תוקפים את בית המשפט ואת הפרקליטות חדשות לבקרים, במציאות שבה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, טוען כי מערכת אכיפת החוק "תופרת תיקים", בעולם שבו מצביעי ימין רבים בזים לבג"ץ ורואים בשופטים כ"כנופייה שמנסה להשתלט על השלטון", בעולם שבו הדברים משוללי היסוד הללו כבר לא נלחשים בחדרי-חדרים אלא נאמרים בריש-גלי על-ידי בכירי הפוליטיקאים ועיתונאים לא מעטים - יו"ר הכנסת יכול להרשות לעצמו להפר פסק דין של בית משפט במדינת ישראל.

יולי אדלשטיין הוא איש רב-זכויות, פטריוט, ציוני. בשל היותו ציוני ויהודי, הוא ריצה באומץ מאסר עם עבודות פרך בגולאג ליד ימת בייקל. במהלך מאסרו הוא נפצע ונותר נכה. הוא עלה לארץ והפך לחבר כנסת מצטיין ואף ליו"ר הכנסת. לאדם שעד היום ייצג כמעט תמיד ממלכתיות ושיקול-דעת. איך יכול להיות שאיש כזה מרשה לעצמו להפוך לעבריין - ועוד בגלל עניין פרסונלי ובתירוץ שהוא מגן על תקנון הכנסת?

אדלשטיין הרשה לעצמו להפר את פסק הדין מסיבה אחת בלבד: הוא יודע שהוא לא ישלם על ההחלטה הזאת מחיר. להפך - הוא רק יעשה ממנה הון פוליטי. אז נכון שכל מיני מרדכי קרמניצרים ואהרן ברקים ונדב וייסמנים ואני, הקטן, נמתח עליו ביקורת נוקבת ונביע זעזוע ממעשה של הפרת הדין מצד ראש הפרלמנט. אבל האנשים הנחשבים באמת עבורו - רבים מהליכודניקים (ויודגש: לא כולם), שר המשפטים בוחריו - רק מוחאים לו כפיים. וכמובן, הוא זוכה גם לתמיכה של ראש הממשלה המואשם בשוחד ובמרמה והפרת אמונים. למעשה, ההחלטה של אדלשטיין לסרב לצו בג"ץ רק קידמה את סיכוייו לרשת יום אחד את בנימין נתניהו. עצוב - אבל זו המציאות.

אסיר ציון לשעבר שהעדיף את צו מצפונו על קיום החוק

אחד משיאי השפל בהתנהלות של אדלשטיין היה בתשובה שנתן אתמול (ד') לבקשות ביזיון בית שהוגשו נגדו. אדלשטיין - אסיר ציון בעברו, שכיבד את החלטות בג"ץ לאורך כל השנים גם כשעמדו בניגוד מוחלט לעמדותיו, למשל הפסיקות בעניין מתקן חולות למהגרי העבודה מאריתריאה וסודן - החליט פתאום להעדיף את צו מצפונו על קיום החוק. "אני מצר על כך שבית המשפט החליט את אשר החליט ובחר באופן תקדימי להתערב בעבודתה של הכנסת ובשיקול-דעתי, אך צו מצפוני לא מאפשר לי לקיים את פסק דינו. בשל כך הודעתי על התפטרותי", כתב אדלשטיין והוסיף: "אני מקווה שבית המשפט 'הנכבד' יכבד לכל הפחות את שיקול-דעתי הפעם לגבי עצמי ולגבי החלטתי זו. איני מעוניין לבזות את בית המשפט הנכבד, אך לנוכח פסק דינו אני חש שנקלעתי למצב בלתי אפשרי". בית המשפט "הנכבד", נו באמת.

אם יש בכל זאת קשר כלשהו בין ההתנהלות של אדלשטיין לבין משבר הקורונה, הרי שהקשר הוא מתן דוגמה אישית של מנהיג בשעה קשה או ליתר דיוק, אי מתן דוגמה אישית. צדקו שופטי בג"ץ כשכתבו כי אדלשטיין גרם בהתנהגותו לפגיעה קשה באינטרס הציבורי בהבטחת שלטון החוק ובקיום פסקי דין וצווי בית משפט. "אם כך נוהג בעל השררה, מדוע ינהג אחרת האזרח מן השורה? ושאלה זו מהדהדת במלוא העוצמה בייחוד בימים הקשים הללו, אשר בהם אנו מתמודדים עם התפרצות מגפת נגיף הקורונה, והאזרחים נדרשים לציית להוראות ולמגבלות חסרות תקדים המוטלות עליהם, בין היתר, מכוח תקנות שעת חירום".

אין לקנא בשופטים אסתר חיות, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, חנן מלצר ויצחק עמית, שנאלצו לראשונה בקריירה שלהם להתמודד עם מצב שבו אחד מבכירי נבחרי הציבור מסרב למלא אחר צו שיפוטי שהוציאו תחת ידם. חוסר האונים שלהם נוכח ההתנהלות של יו"ר הכנסת המתפטר ניכר בפסק הדין שנתנו בבקשת ביזיון בית המשפט נגד אדלשטיין. פסק דין שנראה יותר כמו סיכום שיעור בלימודי בגרות באזרחות לתלמידי כיתה ח', מאשר החלטה שיפוטית בעניינו של יו"ר הפרלמנט.

 השופטת אסתר חיות בהצהרת האמונים במליאת הכנסת בצל הקורונה. אין לקנא בשופטי העליון / צילום: גדעון שרון, דוברות הכנסת

"כיבוד שלטון החוק הוא יסוד המסד בכל משטר דמוקרטי, והוא נבחן, בין היתר, בציות להחלטות וצווים שיפוטיים. חובת ציות זו מוטלת על הציבור כולו, ורשויות השלטון אף הן אינן פטורות ממנה", כתבו השופטים והוסיפו: "אדרבא, על רשויות אלה מוטלת חובה כפולה ומכופלת לציית להחלטות ולצווים שיפוטיים והמשפט הישראלי, על מכלול ההסדרים הקבועים בו בהקשר זה, אימץ את הגישה הרווחת במשפט המקובל המייחסת חזקת הגינות לרשויות השלטון. ההנחה שביסוד חזקה זו היא כי פסק דין שניתן נגד המדינה יקוים כדבעי". כבר אמרנו, שיעור בסיסי באזרחות.

"מי שעסוק כרגע בפוליטיקה ובמלחמות גנץ-ביבי-אדלשטיין-לפיד-בג"ץ, פשוט לא מבין מה עומד בפנינו. לא מבין את הימים האלה ואת משמעותם. גם לא מבין את מה שצפוי להתרגש על כולנו בשנה הקרובה ובזו שאחריה. כולנו נושפע מהדבר הזה. הרבה הרבה הרבה יותר מזהות ראש הממשלה או יושב-ראש הכנסת.

אני מבין את הלהט והתשוקה - וגם שבאופן משונה, יש בזה היבט של הדחקה ואפילו אסקפיזם - אבל אותי זה פשוט לא מעניין. אני מבין גם שהתרגלנו להתקוטט ולריב ולשנוא ולראות אויב מבית בכל מי שלא חושב כמונו. אבל הגיע הזמן להחליף קונספציה. ובגדול". כך כתב אתמול עמיתי המלומד מ"גלובס", שי גולדן, בפייסבוק.

וגולדן צודק. הצלחה או כישלון במאבק בקורונה ישפיעו עלינו בטווח המיידי וגם הרחוק הרבה יותר מאשר הזהות של יו"ר הכנסת. המאבק בקורונה הוא אכן הדבר הכי חשוב. ובאמת, מאוד לא פשוט לעסוק בימים כאלה של אימה משתקת ושל איום ממשי שרואה ואינו נראה, ב"ענייני דיומא" של אי ציות לחוק על-ידי ראש הפרלמנט או ביזיון בית המשפט.

אבל האסקפיזם הוא דווקא של מי שמתעלם מאותם עניינים. כי יום אחד אנחנו ננצח את הקורונה. כפי שהדֶבֶר והאבעבועות והפוליו ושאר מרעין בישין נעלמו מהאנושות, והאנושות נשארה והלכה קדימה - כך תיעלם גם הקורונה. יש לקוות שהיום הזה לא רחוק, יש לקוות ולהתפלל שלא רבים ימותו או ייפגעו מהמגפה.

וביום שבו הקורונה תשכב מדממת למוות על הקרשים, ואנחנו נקום מנצחים, ביום הזה עדיין יהיו כאן פרלמנט, וממשלה, וכנסת וזכויות אזרח, ורוב ומיעוט, וחופש ביטוי, וזכות לפרטיות ולכבוד. אלא אם נפקיר את כל אלה בגלל המגפה. עכשיו, לא פחות מתמיד, צריך לשמור על כל אלה מכל משמר.