מגפת הקורונה צריכה ללמד אותנו גם שיעור בצניעות

נניח שיצאתם לערוך קניות לקראת הפסח בסופרמרקט. אתם בוודאי מחכים בסבלנות בחוץ, במרחק בטוח משאר הממתינים, שומרים על ההוראות. כהרף עין אתם משחקים בסלולרי, ומתעדכנים מה התחדש בסוגיה המבלבלת של חבישת מסכות. גוגל יציג לכם מסגרת עם כותרת אדומה, "התרעות קורונה", ובה תקראו את הטקסט הנחרץ הבא: "אם אתם בריאים, אין צורך להשתמש במסכה אלא בעת טיפול באדם חולה. מומלץ לחבוש מסכה רק אם אתם משתעלים או מתעטשים".

ההנחיות הללו לקוחות היישר מההמלצות הרשמיות של ארגון הבריאות העולמי. אף על-פי כן, כשאתם מרימים את העיניים מהמסך, כמעט כל הפרצופים סביבכם עוטים מסכות - פשוטות, משוכללות, קנויות או תוצרת בית. סביר להניח שגם אתם מצוידים בכיסוי כלשהו לאף ולפה. הסיבה היא שכבר זמן מה משרד הבריאות בישראל מעביר מסר שונה: "המסיכה מצמצמת את הסיכוי להידבק ולהדביק", נאמר באתר המשרד. "חובה לחבוש מסיכת פה ואף במרחב הציבורי ובעבודה (אין צורך לחבוש בבית)".

פרשת המסכות ממחישה את הבלבול שכופה עלינו המשבר הנוכחי: אנחנו רוצים להיאחז בתשובות ודאיות, אבל כשפורצת מגפה חדשה, לעתים קרובות אין מידע חד-משמעי. הנתונים נאספים בהדרגה, אבל האירועים מקדימים אותם. גופים רשמיים נאלצים להסתפק במה שיש, כי חייבים לספק לציבור הנחיות כלשהן. אבל הטענות העובדתיות שהם מציגים, מטבע הדברים, עלולות להיות רק "אמת לשעתה".

מסכה ביתית: מ"לא להעביר", להמלצה רשמית

עיתונאים, ובפרט ארגוני בדיקת עובדות כמונו, מתקשים לפעמים להתמודד במגרש כזה. אנחנו רגילים להילחם בכזבים מובהקים, להפריך שמועות שווא ולתת להן ציונים ברורים. בודקי העובדות המצוינים של סוכנות AFP, וגם שני ארגונים ספרדיים, קבעו שהטענה "מסכות תוצרת בית מונעות את התפשטות הקורונה" היא שקר, חד וחלק. הטקסטים שליוו את הקביעות האלה אמנם הבהירו ש"אין ראיות חזקות", "קיימת מחלוקת", ש"הטענה דורשת הקשר". אבל המדיום הוא המסר, והחותמת האדומה "שקר" העמידה את הקביעה הזאת לצד הפייק ניוז המוכר כמו "בצל הורג את הקורונה" ו"כוס תה חם היא תרופה למגפה".

נימה בוטחת כזאת לא תמיד הולמת ימים שהספקנות יאה להם. לבודקי עובדות היה נוח להישען על מסמך שהכינו אנשי ארגון הבריאות העולמי, שכותרתו "ניפוץ מיתוסים"; אבל בינתיים המדיניות באירופה ובארצות-הברית השתנתה. באוסטריה חובה לחבוש מסיכה בחנויות מזון. בסלובקיה ובצ'כיה החבישה היא חובה בכל יציאה מהבית. המרכזים לבקרה ולמניעת מחלות של ארה"ב (CDC) ממליצים על חבישת מסכה ביתית. משרד הבריאות הישראלי הציג בשבוע שעבר סרטון הדרכה ליצירת מסכה מחתיכת בד מקופלת ושתי גומיות - דומה לסרטונים ויראליים שלפני חודש-חודשיים אולי היינו ממליצים לא להפיץ.

בינתיים מדווחים שארגון הבריאות העולמי שוקל בעצמו לעדכן את ההמלצות. אחת הסיבות היא מחקר שנערך לא מזמן בהונג קונג בהשתתפות הארגון, ורמז שבכל זאת יש במסכות תועלת גם לציבור הרחב. אבל גם לעדכון כזה לא צריך להתייחס כתשובה סופית ומוחלטת. האמת היא שאנחנו לא יודעים מספיק.

ד"ר ארז גרטי, ראש תחום תקשורת המדע במכון דוידסון, טוען ששינוי בעמדה ככל שמצטבר חומר לא מעיד על מחדל. "ככה השיטה המדעית עובדת", הוא אומר. אבל בינתיים הרשויות צריכות לתת לציבור הנחיות כלשהן.

העובדה שהרשויות נאלצות להעביר לציבור מסרים ברורים גם בתנאי אי ודאות היא סיבה נוספת לבחון בזהירות את הקביעות שלהן בזהירות. לגורמים מקצועיים אין חס וחלילה אינטרס להפיץ ידיעות כוזבות, כמו אלה שאנחנו מקבלים בוואטסאפ ממקורות לא מזוהים. אבל יכולים להיות להם שיקולים זרים אחרים.

במאמר ב"ניו יורק טיימס" טענה ד"ר זיינפ טופקצ'י, מומחית להשפעות החברתיות של טכנולוגיה, שארגון הבריאות העולמי "ירה לעצמו ברגל" כשדבק בטענה שמסכות לא יועילו לאנשים רגילים. לדבריה, הקביעה שמסכות הן חיוניות לאנשי רפואה ולחולים, אבל אין בהן שום תועלת לשאר בני האדם - לא הייתה אמינה. הלוא בכירי ארגון הבריאות העולמי עצמם חובשים מסכות במסיבות עיתונאים. מה שעמד מאחורי ההמלצה, היא טוענת, היה כנראה החשש שהמלצה לציבור לחבוש מסכות תגרום לעודף ביקוש, ובמחסור במסכות לעובדי מערכות הבריאות. אלא שההתפתלות בסוגיה הזאת פגעה בסופו של דבר באמינות הארגון.

טובעים במספרים: אשליית הוודאות של הנתונים

לא רק עמדות רשמיות מפתות אותנו לאמץ ודאות כוזבת. סטטיסטיקה רשמית נוטה להלך קסם על תחקירנים ועיתונאים. המוחלטות של המספרים נדמית כנקודת משען לטיעונים ביקורתיים. ניתוח מדוקדק של עקומות תחלואה ותמותה, השוואה בין מדינות, מדידת שיפועים וכיוצא באלה הפכו כמעט לספורט בחוגים מסוימים. אבל הוודאות של ניתוח לא עולה על הוודאות של חומרי הגלם שלו, וגם כאן אולי מוטב להודות שאנחנו עדיין לא יודעים מספיק.

נסתכל למשל בשיעור התמותה מקורונה, שתופס לעתים קרובות את כותרות עיתוני העולם. אינפוגרפיקה נאה שפורסמה אצלנו ב"גלובס" בסוף פברואר גרסה שבממוצע מתים 2.3% מהחולים שאובחנו. כוכבו של המספר הזה דרך לכמה שבועות בעיתונות העולמית, משום שהוא היה הנתון הטוב ביותר לשעתו - מחקר שערכו הרשויות בסין. אבל הממוצע הזה היה תוצאה של ממצאים שונים: התמותה שנמצאה במחוז הוביי הייתה 2.9%, ובשאר סין - 0.4%.

בינתיים התרבו החולים במדינות אחרות, וארגון הבריאות העולמי אמד את התמותה מקורונה ב-2%. ב-10 במרץ כתבנו ב"משרוקית", לפי מה שהיה ידוע באותה עת ש"ההערכות נעות בין חצי אחוז ל-3%, תלוי במדינה". במקביל, דווח על מחקר שבחן מחדש את החישובים מהמחקר הסיני, והגיע למסקנה שהשיעור בווהאן עצמה היה 1.4% בלבד; ואילו ארגון הבריאות העולמי עדכן את ההערכות, ונקב ב-3.4% אחוזי תמותה.

מאגר הנתונים של ארגון הבריאות העולמי איפשר לכל גולש, כבר משלב מוקדם של המגפה, לקבל בלחיצת כפתור את "מספר החולים" המדויק בכל מדינה. לכאורה אין טוב מזה לעידוד שיח עובדתי מושכל. אבל דווקא מראית העין הדייקנית עלולה להשכיח את הצורך בספקנות. בעוד שבאיטליה שיעור המתים שנמדד הגיע בשלב מסוים ל-10%, בגרמניה, לפי מכון רוברט קוך, הוא עמד על 0.5% בלבד. להבדל הזה הוצגו שלל הסברים נחרצים: איטליה מבוגרת יותר; חסרות בה מיטות; הרשויות הגיבו מאוחר. אחרים טענו שאיטלקים סופרים אחרת. מה האמת?

האמת היא שאפילו כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה, עוד אין תשובה סופית לשאלות האלה. לחדשות הכוזבות מומלץ לא להגיב בוודאות כוזבת, אלא בצניעות ובסבלנות.