לא תעשה לך פסל: מלחמת האזרחים האמריקאית, מערכה שנייה

המלחמה על הפסלים באמריקה מזכירה קצת את המלחמה על הפסלים בימיה האחרונים של ברית המועצות, מבלי להתחייב כמובן על התוצאות.

במחסנים בשכונות מרוחקות של מוסקבה התחילו להצטבר יקירי המשטר המתמוטט, בדרך כלל חצובים באבן, לפעמים בנחושת ובארד. זו הייתה הגרסה הסובייטית של שקיעת האלים. במייסד המדינה הסובייטית, לנין, נטו לא לפגוע ברוסיה עצמה. אבל לנין הושלך מכנו כמעט בכל אחת מן הרפובליקות האחרות של ברית המועצות.

אל הפלת הפסלים התלווה שינוי סיטוני של שמות גיאוגרפיים. שמות בני מאה שנה הושבו על כנם, או שמות חדשים הומצאו. קדושי המהפכה התפזרו לכל רוח. "קדושים" ניתן כאן כפשוטו. ניתוץ הפסלים היה מאורע דתי, גם אם הדת המנותצת לא הכירה באלוהים בתור שכזה.

"לא יזיזו אותנו"

ברחובות אמריקה מתנהל זה שנים אחדות מאבק נגד סמליהן של מדינות הדרום המורדות ("הקונפדרציה"), במלחמת האזרחים של אמצע המאה ה־19. גל קודם של המאבק היה מכוון נגד הנפת דגל הקונפדרציה בבנייני ציבור דרומיים. הוא קיבל תנופה מיוחדת לאחר טבח בכנסיה שחורה בדרום קרוליינה ב־2015. הרוצח החזיק דגל דרומי בחדר השינה שלו.

יוזמה להרחקת פסליהם של מנהיגים דרומיים מאדמות ציבור במדינת וירג׳יניה עוררה ניאו־נאצים להפגין בחוצות שרלוטסוויל, עיר אוניברסיטה קטנה לא הרחק מוושינגטון הבירה, בקיץ 2017. בין השאר הם צעדו בסך בחזית בית כנסת, כשלפידים בידיהם, וקראו, "היהודים לא יזיזו אותנו" (שהיה אפשר גם לתרגם, "לא יחליפו אותנו"). הנשיא טראמפ נמנע במפגיע מלגנות את הניאו־נאצים, וחולל שערורייה כאשר הכריז ש"היו אנשים טובים בשני הצדדים".

הפסלים, על פני כל מדינות הדרום, הגיעו לשם הרבה לאחר מלחמת האזרחים. כל העמדת פנים שהם היו רק מזכרות סנטימנטליות לעבר רחוק אינה עומדת במבחן המציאות. הפסלים הוצבו מלכתחילה כביטוי של התנגדות לרפורמות פוליטיות ועמידה על זכותן של מדינות הדרום להוסיף ולעגן אפליה גזעית בחוקיהן.

"מלחמת התוקפנות הצפונית"

אל אוצר המלים הדרומי נכנסו ביטויי ערגה לימים הטובים ההם. המפורסם בהם הוא The Lost Cause. תרגומו המילולי, "המטרה האבודה", אינו משקף את מלוא עוצמתו. כאן הוא משמש בהוראת אידיאל רם, שהובס מתוקף "מלחמת התוקפנות הצפונית". הדרומיים שטבעו את הביטויים האלה לא התכוונו רק לשימור מוסד העבדות. הם חשבו שהצפון מוטט הרמוניה חברתית ופוליטית.

במשך קצת פחות מעשר שנים, הצפון המנצח עשה ניסיון ממשי לתקן את דרכי הדרום המובס. זה זמן הידוע בהיסטוריה האמריקאית כ"תקופת הבנייה־מחדש" (רקונסטרוקציה). במהלכה שחורים הורשו לבחור ולהיבחר, כולל לכהונות בכירות מאוד. צרכים פוליטיים הביאו את התקופה ההיא אל קיצה ב־1877. נפתח עידן של אפליה גזעית, של השפלת שחורים, של שלילת זכויותיהם האזרחיות, ושל אלימות נגדם. הפרדה גזעית התקיימה אפילו בצבא האמריקאי שנשלח לאירופה להרוס את היטלר. עברו כמעט 80 שנה לפני שהתחיל פירוק ההפרדה הגזעית, בסדרה של פסיקות בבית המשפט העליון ("אקטיבי מדיי", התלוננו הדרומיים) ושל חקיקה בקונגרס.

מדינות הדרום לא הסתפקו בהצבת פסלים של גיבורי הקונפדרציה בתחומיהן: הן שלחו פסלים כאלה לגבעת הקפיטול בוושינגטון. כל אחת מ־50 המדינות מוזמנת להציב שני פסלים על פי בחירתה מתחת לכיפת הקפיטול. חלק ממדינות הדרום שלחו פסלים של גנרלים דרומיים.

כמו פילדמרשל רומל

גם לאחר שיווי זכויות האזרח של השחורים, לפני 55 שנה, הפסלים נשארו סמל של תרעומת דרומית ושל התנגדות. רוב האמריקאים הוסיפו למשוך בכתפיהם. אנשים המתגוררים בפרוורי וושינגטון הבירה בדרך כלל לא התפנו לתהות מדוע הם נוהגים בדרך מרכזית, הקרויה על שם ג׳פרסון דייוויס, נשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום; או כדרך הקרויה על שמו של רוברט אי. לי, המצביא המפורסם ביותר של הקונפדרציה. כיוצא בזה, פסלים של גנרלים דרומיים הוסיפו לעמוד בבסיסי צבא.

אני זוכר ביקור באקדמיה ידועה, הנקראת ׳המכון הצבאי של וירג׳יניה׳ (VMI), בעיר הנטינגטון. נדהמתי למצוא שם פסל גדול של תומס "סטונוול" ג׳קסון, אחד הגנרלים הידועים ביותר של צבאות הדרום. בעיניי זה היה שווה ערך להצבת פסל של, נניח, פילדמרשל ארווין רומל, גיבור מלחמת העולם השניה, באקדמיה צבאית גרמנית בת ימינו.

אפשר להגיד גם על רומל שהוא היה רק איש צבא, לא פושע מלחמה. אבל הוא ניהל מלחמה שבה הוא קיווה לנצח. אילו ניצח, פשעי מלחמה בהיקף בלתי משוער היו מתרחשים. הקורא מוזמן לשער מה היה קורה אילו רומל הוביל את הטנקים שלו לירושלים, כפי שהיה נדמה לזמן קצר. כיוצא בזה, אילו הגנרלים הדרומיים, המצוינים כשלעצמם, היו מובילים את הדרום לניצחון, ארה"ב היתה מתמוטטת, והעבדות היתה הופכת לחלק קבוע של חיי העולם המערבי.

אדישות, בורות וזדון

לא קל להשיב על השאלה מדוע כל זה הורשה להתקיים לאורך כל כך הרבה זמן, לא רק ברחובות הערים אלא גם במוסדות השייכים לממשלה הפדרלית של ארה"ב. זו היתה תערובת של אדישות, של בורות, של חוסר רגישות, של פוליטיקה וכמובן גם של זדון.

קשה מאוד להבין, למשל, מדוע הבסיס הצבאי הגדול ביותר עלי אדמות, במדינת צפון קרוליינה, צריך להיקרא על שמו של גנרל דרומי מורד (Fort Bragg). בסך הכול, עשרה בסיסי צבא קרויים על שם גנרלים, שמרדו בארה"ב, והרימו נשק נגדה. הם התכוונו להרוס אותה, ולהוסיף ולשעבד מיליונים מתושביה. האם היא צריכה לכבד את זכרם?

הנשיא טראמפ דוחה את הקריאה לשנות את שמותיהם של הבסיסים. אבל ועדת הסנאט לעניינים צבאיים הצביעה בשבוע שעבר לחייב את משרד ההגנה לשנות את השמות בתוך שלוש שנים ולהסיר את כל סמלי הקונפדרציה ממתקניו. בסנאט יש רוב רפובליקאי, וזה אפוא מהלך נדיר של אי־הסכמה פומבית עם הנשיא.

שלוש מדינות של ארה"ב, כולן כמובן בדרום, מקיימות יום שבתון שנתי לזכר חללי הקונפדרציה. אלבמה חוגגת ארבעה ימי זיכרון בשנה, הקשורים בקונפדרציה, כולל ימי התייחדות עם זכרם של נשיא הקונפדרציה דייוויס ובכיר מצביאיה גנרל לי. למרבה העניין, או החלחלה, יום הזיכרון של לי מצוין באותו היום שבו האמריקאים מציינים את יום הזיכרון לד"ר מרטין לותר קינג, המנהיג המהולל של התנועה לזכויות האזרח.

איך לפרש את ההיסטוריה

המאבק על פירושי ההיסטוריה האמריקאית ניטש זה עשרות שנים, ונוגע לכל מיני היבטים שלה: מן העבדות השחורה עד רדיפת העמים הילידים ("אינדיאנים"); מאפליה נגד קתולים, עד מעצרים המוניים של אמריקאים ממוצא יפני, ועד הגבלת כניסתם של יהודים לאוניברסיטאות. אבל רק לעתים רחוקות מאבק על פרשנות היסטורית מקבל נופך כה אקטואלי, והופך למאבק על ההווה ועל העתיד.

עד עכשיו המלחמה על הפסלים התקבלה בהבנה, אם גם לא תמיד באהדה. כרוך בה ונדליזם, היא חד־צדדית ושרירותית, והיא מסכנת את הסדר הציבורי. אבל היא מבטאת תחושת תסכול וכעס, שהסקרים מראים כי רוב גדול של האמריקאים סומכים עליה את ידיהם.

השאלה בעניינים כאלה היא אם יש סכנה שהמלחמה בפסלים תצא מכלל שליטה. התרגשות הרחוב, בייחוד בנסיבות הפוליטיות הקיימות, תמיד מועדת להתלקחות.

מלחמותיה הפנימיות של ארה"ב מעניקות עכשיו השראה למאורעות מקבילים באירופה. בבריטניה הותקפו תחילה פסלים של סוחרי עבדים, אבל עד מהרה, ובאופן צפוי לחלוטין, גיבורים היסטוריים הועמדו על הכוונת. פסלו של צ׳רצ׳יל בווסטמינסטר הוכתם בכתובות שטנה; אוניברסיטה אחת מחקה את שמו של ויליאם גלדסטון, ראש הממשלה המפורסם של המאה ה־19, מאחד מבנייניה. שניהם הוכרזו "גזענים".

 פסל של סוחר העבדים אדוורד קולסטון, מגולגל לנהר בבריסטול בבריטניה, בשבוע שעבר. מחאת הפסלים סחפה גם את אירופה / צילום: J. Scott Applewhite, Associated Press

איננו יודעים עדיין אם המסע נגד הפסלים באמריקה יחקה את המופת הבריטי, ויגלוש מעבר להתנערות מן הקונפדרציה; ואם כל דמות ציבורית בעלת רקורד מסופק בענייני גזע תהפוך למטרה. או אז אפשר להעלות על הדעת את האבות המייסדים של ארה"ב, מג׳ורג׳ וושינגטון עד תומס ג׳פרסון וג׳יימס מדיסון, כולם בעלי עבדים, מושבים על ספסל הנאשמים, ודרישה נשמעת למחיקת שמותיהם. לא ברור כלל מה יקרה לארץ הנקרעת והולכת לגזרים בסדרה ארוכה של משברים פנימיים וחיצוניים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב"גלובס"  https://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny