בנק ישראל מעניק כיסוי לטעויות שביצעו הגופים המוסדיים בתמחור החוב הקונצרני

החלטתו של בנק ישראל  להתערב בשוק החוב הקונצרני , עליה הוכרז אתמול, מגיעה כשלושה חודשים לאחר מהלך דומה שביצע הפדרל ריזרב (פד) בארה"ב. אותו מהלך בלם אז את ההידרדרות במצבן הפיננסי של חברות רבות, והפחית דרמטית את הסיכון לבעלי מניותיהן.

בכך העניק הפד למעשה גם רוח גבית לשוק המניות, כי אלו הפכו מסוכנות פחות, וזאת למרות הירידה הצפויה בהכנסותיהן וברווחיהן כתוצאה ממשבר הקורונה. אותה רוח סייעה לשוק המניות האמריקאי לפתוח פער עצום אל מול מקבילו הישראלי. אם מדדי דאו ג'ונס ו-S&P 500 מציגים תשואה שלילית של 8% ו-2% בלבד מתחילת 2020, הרי שאצל מדדי ת"א-35 ות"א-125 מדובר בתשואות שליליות של 18% ו-16%, בהתאמה.

הפערים הללו הלכו והתעצמו בחודשים האחרונים, על רקע יציאת כספים מוסדיים מהשוק המקומי, לטובתם הרחבת ההשקעות בחו"ל. עניין זה משך כנראה גם את תשומת לבו של נגיד בנק ישראל ותרם להחלטה על ההתערבות הנוכחית בשוק החוב הקונצרני.

אלא שבמהלך הנוכחי מעניק בנק ישראל גם כיסוי לטעויות קשות שביצעו הגופים המוסדיים בשנים האחרונות בכל הקשור לתמחור החוב הקונצרני בת"א. טעויות אלו מתבטאות כיום במחירים הנמוכים של חלק מהאג"ח ומהתשואות הגבוהות לפדיון שהם משקפים.

בשנים האחרונות הונפקו בשוק אינסוף איגרות חוב כנגד שווי נכסים ולא כנגד התזרים הצפוי מהם. כך, שפירעון אותן איגרות חוב תלוי מראש ביכולת מיחזור החוב של אותן חברות ולא ביכולת ההחזר שלהן.

הפרקטיקה הזאת נתפסת כמקובלת וכסבירה בשוק ההון, אולם בפועל היא טובה לתקופות גאות בלבד, כלומר כל עוד "המוזיקה אינה נפסקת". ברגע שמגיע המשבר, כפי שאנו חווים כיום, אותן חברות אינן יכולות לגייס חוב חדש לטובת מיחזור חובותיהן הקיימים, ומי מהמשקיעים שנשאר אז עם אותן איגרות חוב סופג הפסדים כבדים.

כך, שקל מאוד לזעוק ולדרוש מבנק ישראל כי יסייע ברכישת אותן איגרות חוב, כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. אולם למהלך כזה, כפי שאכן ננקט כעת, יש גם סיכונים רבים, בדמות ניפוח מלאכותי של בועת נכסים חדשה בשוק המקומי.

מעבר לכך, אם המטרה של התהליך היא הורדה כפויה של התשואות באופן שיאפשר לחברות לחזור ולמחזר את חובותיהן כנגד אותם נכסים, ולא כנגד תזרים, הרי שמדובר במתן לגיטימציה למשקיעים המוסדיים לחזור ולעשות את אותן טעויות מחדש. שוק החוב חייב להתרגל למציאות חדשה, שלפיו הוא מתמחר טוב יותר את התזרים ואת האפשרות לירידה חדה בשווי הנכסים בעת משבר, וזאת כמובן באמצעות דרישה לריביות גבוהות יותר מהמנפיקים.