ניגודי עניינים של שופטים? רוב המהומה על לא מאומה

ההצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא ניגודי עניינים של שופטים הפכה לסלע מחלוקת פוליטי בקואליציה, ולמשבר בין הסיעות השונות. המעניין בפרשה זו הוא שדווקא תחום ניגודי עניינים של שופטים, שמצוי בטיפול ופיקוח הודק ביותר בהשוואה לשאר רשויות השלטון, הוא זה אשר גרם לרעידת אדמה כה משמעותית בקואליציה. בעיה במשקל נוצה שכמעט מובילה לבחירות מחייבת הבנה של נושא ניגודי העניינים של שופטים, ועד כמה מדובר על רוב המהומה על לא מאומה.

הכלל בדבר איסור ניגוד עניינים קובע כי עובד ציבור אסור לו להימצא במצב שבו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים בין האינטרס הקשור בביצוע סמכותו וכוחו, לבין אינטרס אחר כלשהו שאף עמו הוא קשור.

כך למשל, לבוחן נהיגה אסור לבצע טסט ברכב לבתו, מפני החשש שהוא לא יקבל החלטה על בסיס שיקול מקצועי, אלא על בסיס האינטרס האישי שלו, ויטיב עם בתו. בדומה, אסור לשר התקשורת לקבל החלטות רגולטוריות שעשויות להיטיב עם חבר קרוב שלו שהוא בעלים של חברת תקשורת גדולה.

כמובן שכללי יסוד אלה חלים גם על שופטים, אף ביתר שאת. כל שופט מצהיר בפני נשיא המדינה כי הוא מתחייב "לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". ואכן, הסוגיה של חשש בדבר ניגודי עניינים ומשוא פנים של שופטים מטופלת באופן הדוק ומצויה בפיקוח קפדני יותר מכל רשות אחרת.

ראשית, קיים הסדר חוקי ומפורט הנוגע לפסילת שופט בשל חשש לניגוד עיניים. סעיף 77א לחוק בתי המשפט קובע כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בנוסף נקבע כי אסור לשופט לשבת בדין בתיקים הקשורים לבני משפחתו או בתיקים בהם היה מעורב טרם המינוי. הסדר חוקי ומפורט כזה לא קיים ביחס לכל שאר עובדי ונבחרי הציבור, וההסדרים לגביהם קיימים בעיקר בהנחיות והחלטות ממשלה.

שנית, במקרה ובו בעל דין מבקש לפסול שופט והשופט מסרב לבקשה, רשאי בעל הדין לערער ישירות לנשיאת בית המשפט העליון, שתבחן את הבקשה. הליך שכזה כמובן שאינו קיים ביחס לממשלה ולכנסת ולציבור אין בכלל זכות להתערב ו"לפקח" על ניגודי העניינים של נבחרי הציבור שלנו.

שלישית, הדיונים בבית המשפט הם שקופים, מתועדים ופומביים. כל אחד יכול "לפקח" ולבדוק באילו תיקים יושב שופט מסוים, ואילו ניגודי עניינים יכולים להיות לו. זאת בניגוד גמור, למשל, לממשלה שבה הדיונים סגורים, אין פרוטוקולים פומביים, ואין כל "פיקוח" חיצוני מתמיד על הפגישות המתקיימות בחדרי חדרים.

רביעית, ההחלטה השיפוטית היא כתובה, פומבית ומנומקת. אם מתעורר חשש ששופט הכריע על בסיס שיקול זר בנקל ניתן לבחון את פסיקתו ונימוקיו, ומי שנפגע יכול לערער. החלטות פומביות ומנומקת ככלל לא קיימת ברשות המבצעת. כך למשל, כאשר רגולטור מחליט החלטה מסוימת המיטיבה עם חברה עסקית מפוקחת, אין כל חובה שהחלטה זו תהיה פומבית ומנומקת.

חמישית, שופטים פעמים רבות יושבים בהרכבים של מספר שופטים, כך שהסיכוי של שופט להטות דין משיקולים זרים הוא קלוש. אין זה המצב בממשלה שבה לרוב בעל הסמכות בנושא מסוימים הוא אדם אחד המקבל את ההחלטה.

שישית, ישנם מנגנוני פיקוח ובקרה נוספים על שופטים כגון נציב תלונות הציבור ובית דין למשמעת לשופטים.

כמו כן, חשוב לציין כי בכל התחקירים שפורסמו בעת האחרונה בנושא זה, לא נטען ולו פעם אחת ששופט הטה בפועל דין בשל שיקול זר הנובע מניגוד עניינים.

לעומת שלל מנגנוני הפיקוח והבקרה על ניגודי עניינים של שופטים, תחום ניגודי העניינים של שר או רה"מ, למשל, מבוסס ברובו על רצונו הטוב של חבר הממשלה שצריך להצהיר על הזיקות האישיות שיש לו, ועל סמך ההצהרה נערך הסדר ניגוד עניינים על ידי היועץ המשפטי לממשלה. במציאות זו יכול להיווצר מקרה, כפי שעלה בדוח מבקר המדינה בשנת 2017, שבו נמצא כי רה"מ בנימין נתניהו היה למעלה משנה ללא הסדר ניגוד עניינים כשר תקשורת אל מול ידידו שמואל אלוביץ' שהחזיק בבזק.

אכן, רוב מהומה על לא מאומה, ונראה שרצון לנגח את מערכת המשפט ולא דחיפות והצורך לטיפול בנושא ניגוני עניינים של שופטים היו ברקע ההצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא. 

הכותב הוא דוקטור למשפטים ומומחה למשפט חוקתי ומינהלי; מוסמך תואר שני מאוניברסיטת הרווארד; מרצה מן החוץ במרכז הבינתחומי הרצליה; בעבר שימש כעוזר משפטי בבית המשפט העליון ועוזר לנשיא (בדימוס) אהרן ברק.