השמאל מציג: האגדה על מות הכנסת

בשבוע שעבר הוכרז, על פי המנהג שהשתרש במחוזותינו, מותה של הכנסת. המנוחה המדומה כבר התרגלה למודעות האבל הענקיות הצצות בעיתונים אחת לכמה ימים ונראה שהפסיקה להתרגש מהן. בכל פעם מחדש היא מגלה בהן את שמה ואת סיבת מותה. הפעם פורסמה מודעת הפטירה בעקבות אישור חוק הקורונה, הקובע כי בזמן המגיפה רשאית הממשלה לפרסם תקנות חירום בעלות תוקף מיידי, והכנסת, במשך שבוע רשאית, בדיעבד, לאשר או לבטל את התקנות.

העובדה שהליך אישור התקנות נקבע בחוק הקורונה ככזה המתבצע בדיעבד, ולא לכתחילה, הספיקה לח"כ ניצן הורביץ כדי להודיע שהממשלה "נטרלה" את הכנסת. סתיו שפיר הלכה צעד נוסף והבהירה במאמר בעיתון "הארץ" שהממשלה "חיסלה" את בית המחוקקים. אך שניהם היו עדינים לעומת הפרשן המשפטי של ערוץ 13, ברוך קרא, שתיאר באופן פלסטי את שאירע והודיע שהכנסת "לקחה חפץ חד וסירסה את עצמה סופית", ולא נח עד שסיכם - "הריבון כבל את עצמו".

התזה הזו נפוצה בשבוע שעבר כמעט בכל כלי התקשורת והמסר היה חד וברור לכל: הכנסת הפכה לחותמת גומי של הממשלה. כל תקנה שהממשלה תפרסם-תאושר על ידי הכנסת, בוודאות ואוטומטית.

זה לקח לא יותר מכמה ימים והתזה הזו התרסקה. ניסוי הכלים הראשון בו נוסתה התזה היה התקנות שפרסמה הממשלה בדבר סגירת הבריכות וחדרי הכושר. ועדת הקורונה בראשות ח"כ יפעת שאשא ביטון התכנסה השבוע, שמעה את הצדדים השונים, דנה בנושא ולא השתכנעה שהצדק עם הממשלה. תוצאת הדיון הייתה, כמתבקש, ביטול התקנות על ידי הוועדה הפרלמנטרית שדנה בהן. לא עזר הלחץ מצד הממשלה ולא הועילו התדרוכים כנגד יו"ר הוועדה. הממשלה ביקשה והכנסת דחתה. אם נקבל את התזה, כנראה שזו הפעם הראשונה המתועדת בה גוף מת מצליח להביס אורגניזם חי.

כחלון עלול לתקוע

אלא שהתופעה המעניינת בכל הסיפור הזה היא שרבים מאלה שראו בכנסת אסקופה נדרסת וקבעו בשבוע שעבר נחרצות שהכנסת לא תוכל להתנגד לממשלה, לא שינו את טעמם. גם לא בשעה שתזת "חותמת הגומי" קרסה עם יציאתה מהניילונים לנסיעת מבחן ראשונה על הכביש. במקום להתמקד בהוכחה האולטימטיבית לכך שהכנסת אינה "עובדת" אצל הממשלה, להביט נכוחה ולגלות שברצותה מאשרת הכנסת את התקנות וברצותה מבטלת אותן, מתמקדים מפיצי התזה באיומים הנשמעים מצד ח"כ מיקי זוהר, כנגד שאשא ביטון. במקום להתמקד בכישלון המפואר של הממשלה להעביר את התקנות על אוטומט, עסוקים הם בניתוח מעמיק של תוכניות המגירה של יו"ר הקואליציה לאיוש שונה של ועדות הכנסת וחלוקת הסמכויות ביניהן מחדש.

מעבר לכך שזוהר מתגלה שוב כפאשלונר פוליטי שאינו מסוגל לספק את הסחורה עליה הוא מתחייב, גם אם הפעם במקרה יצליח לממש את הבטחתו לפגוע בסמכויותיה של שאשא ביטון (ואני לא מאמין שכך יקרה, אבל גם שעון מקולקל וכו’), שום דבר עקרוני לא ישתנה. הכנסת עדיין תחזיק על פי חוק בסמכות לבטל את התקנות. כל מה שצריך, ושאשא ביטון הוכיחה זאת השבוע, הוא מעט אומץ פוליטי. כי בסוף זו תמיד שאלה של המחיר הפוליטי.

 מיקי זהר / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

לפני שלוש שנים, ביום שבו פורסם פסק הדין של בית המשפט העליון שפסל את חוק מיסוי דירה שלישית, נקלעתי לשיחה של מספר חברי כנסת. אחד מחברי הכנסת הבולטים בוועדת הכספים, שהכינה את החוק להצבעה בכנסת, התבטא בזכות פסיקתו של השופט נעם סולברג שהוביל את פסילת החוק. סולברג נימק את פסילתו בין השאר בכך שלמעשה הוא מסייע לכנסת שנכפתה על ידי הממשלה לחוקק חוק בהוראה מגבוה, מבלי שקיבלה הזדמנות לדון בו כנדרש ולקבל החלטה מושכלת.

שאלתי את חבר הכנסת שצידד בסולברג האם כשהצביע בעד החוק בוועדת הכספים הבין את משמעות החוק והאם הייתה לו אפשרות אמיתית להתנגד לו. הוא ענה לי במילים אלה: "הבנתי בדיוק מה החוק אומר ויכולתי להתנגד. ואם הייתי רוצה החוק היה נופל, אבל הייתי משלם על זה מחיר פוליטי בעניינים שהיה חשוב לי לקדם והשר כחלון היה עלול לתקוע לי אותם. הצבעתי בעד החוק, אבל בתוך תוכי קיוויתי שהעליון יפסול אותו". השיטה אפשרה לו להתנגד, אבל פוליטית לא התחשק לו לשלם את המחיר.

חוק היועמ"שים כמשל

אין שום דבר במנגנון של הכנסת שלא מאפשר לה להתגבר על הממשלה. להיפך. זו הממשלה שזקוקה, כמה פעמים בכל יום, לאישורי הכנסת על מנת שתוכל להוציא לפועל את תוכניותיה. זו הממשלה שנאלצת לומר "כן" על אלפי שינויים ותיקונים מהותיים שמבוצעים בהצעות החוק הממשלתיות המבקשות מהכנסת את אישורה. כל מי שאומר אחרת, פשוט לא מבין איך עובד המנגנון.

והנה דוגמה. שתי הצעות החוק שנדמה לי שרבים יסכימו איתי שהיו הכי שנויות במחלוקת בכנסת הקודמת, היו חוק ההתגברות וחוק היועמ"שים. שתיהן עברו ברעש גדול ובתמיכה עצומה בוועדת השרים לחקיקה והתנפצו להן על חופי הכנסת שלא הסכימה לתמוך בהן. לא עזרו הלחצים, ולא עזרו העסקאות שהוצעו - ההצעות, שהיו המזוהות ביותר עם ה"אני מאמין" של ממשלת הימין מהקדנציה הקודמת, לא הצליחו לעבור כי הכנסת אמרה להן "לא". אבל התזה שקובעת שהכנסת היא אסקופה נדרסת של הממשלה, לא עומדת להיעלם רק בגלל שהמציאות מוכיחה שהיא שגויה.

גם לא יועילו ההשוואות למדינות אחרות. לא יועיל להראות שהכנסת היא הפרלמנט שמעביר הכי הרבה חוקים שהיוזמה להם מקורה בפרלמנט ולא בממשלה (50% מכלל החוקים במדינת ישראל). לא יועיל להראות שהמגבלות הקיימות ברוב הפרלמנטים בעולם, ביחס לקידום הצעות חוק פרטיות מטעם חברי הפרלמנט, לא קיימות בישראל.
גם לא יועיל להראות שפעם זה היה אחרת. שבעשורים הראשונים למדינת ישראל רק אחוזים בודדים מהחקיקה נוצרו ביוזמת הכנסת וכל השאר היה ביוזמת הממשלה, כפי שאגב מקובל עד היום במרבית מדינות העולם. בוודאי לא יועיל לטעון שהכנסת מורכבת מבית אחד, ולא משניים, מה שמחזק מאוד את החברים בה. כל אלה נתונים "לא רלוונטיים" לדיון שאותו מנהלים המחזיקים בתזת "הכנסת היא חותמת הגומי של הממשלה". מדוע?

את מה משרתת התזה?

התזה בדבר חולשתה של הכנסת ותלותה בממשלה תשרוד כל מהמורה כי היא מועילה לצד הפוליטי שנוהג להפסיד את הבחירות בישראל. התזה הזו חשובה לו, כי היא מקור כוחו. היא ההצדקה שלו לפנות לייעוץ המשפטי ולבית המשפט העליון ולבקש מהם להתערב בתוצרי הכנסת, הגוף המבטא בצורה הטובה ביותר את הבחירה הציבורית של אזרחי ישראל.

אם הכנסת מבטאת באופן אותנטי את רצון חבריה ואלה את רצון המצביעים, קשה מאוד למי שדעת הקהל דוחה את מרכולתו הפוליטית להתמודד עם הטיעון הדמוקרטי. אבל אם "הריבון כבל את עצמו" והכנסת מצוירת פעם אחר פעם כמריונטה של הממשלה, מדוע לא "נציל" אותה? מדוע לא נחבל בתוצריה בטענה שאלה כלל לא תוצריה?

מכאן קצרה, כמובן, הדרך לפיתוחן של תיאוריות מוזרות בדבר "שומרי סף" וצידוד מוחלט ואוטומטי ביחס לכל קביעה, גם אם תהיה זו המוזרה ביותר, היוצאת משערי בית המשפט. בתמונה המעוותת שיוצרת תזת חותמת הגומי, הממשלה היא הנבל והעליון הוא המבצר האחרון של הדמוקרטיה הישראלית. שדה המערכה בו מתקיים הקרב הוא משכן הכנסת.
והכנסת עצמה? היא סוג של אשליה. אין הרבה משמעות למילים אותן היא מביעה ולחוקים אותם היא מעבירה. היא תמיד בצורת נפעל. אף פעם לא פועלת. הממשלה רומסת אותה, העליון מציל אותה, ורק היא - נטולת הבנה, רצון או כוח. היא שקופית המוטלת על הבניין המתנשא לו בגבעת רם, בין העליון לממשלה. גילום של תודעה כוזבת.

נ.ב. ממי צריך להגן?

היה די משעשע בשבוע שעבר לשמוע את סוג הטיעונים נגד חוק הקורונה. מופע מצחיק שכזה, וחסר מודעות עצמית, באמת שלא עלה פה הרבה זמן. ועוד אומרים שתעשיית הבידור בצרות. מן היקב ומן הגורן עלו הטענות בדבר החשיבות הגדולה בכך שההסדרים הראשונים הקובעים כיצד תנוהל המדינה ייקבעו על פי חוקי הכנסת, מתוך דיון רחב, שמיעת כלל הציבור ודיונים ארוכים ושקופים. לרגע היה נדמה לי שנקלעתי להרצאה של השר אמיר אוחנה כנגד פסילת חוקי הכנסת על ידי העליון.

אישור של הכנסת להתגבר על תקנות הממשלה בתוך שבעה ימים, הוא דגם לא מספיק דמוקרטי בעיני מפיצי תזת חותמת הגומי, וצריך לדעתם לחזק את הכנסת עוד, אבל אותם אנשים יעמדו כחומה בצורה כנגד האפשרות של הכנסת להתגבר על פסקי דין מטעם העליון הפוסלים את חוקיה. איך הטיפוסים האלה לא מוטרדים מהסתירה הפנימית שמתקיימת אצלם? הכנסת היא מוסד שצריך להגן עליו. אבל רק מפני הממשלה? אף פעם לא מפניו של בית המשפט? באיזה יקום זה הגיוני? 

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד