"כולנו במצב של טראומה מתמשכת": הסבר פסיכיאטרי למה שקורה לנו בקורונה

"אנחנו חיים במצב של אפוקליפסה בהילוך איטי", אומר ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה והיועץ הפסיכיאטרי הראשי בחטיבת הקהילה של שירותי בריאות כללית. "יש מונח, או מצב נפשי, שנקרא Impending Doom, 'תחושת האבדון הממשמש ובא'. כולנו חיים בתחושה שאוטוטו זה מגיע".

שם יפה לתחושה קשה.
"זה דבר שקשה מאוד להכיל אותו. זה אומר שגם מי שלא נפגע בריאותית או כלכלית, נפגע. זה אירוע לא נגמר שדומה יותר למה שאנחנו קוראים Complex PTSD, מצב של טראומה מתמשכת; נופל עליך משהו, ועוד אחד, ועוד אחד, וזה לא נגמר. אפילו אלה שיש להם יכולות הדחקה ועמידות נפשית מרגישים את זה חזק; יש גבול להדחקה. מרגישים את זה בחלומות, בימים - תחושה של אי נוחות, כל הזמן. צריך להכיר בזה: קשה לכולם".

ואחד הדברים הכי קשים במצב הזה, לפי לוינסקי, הוא הניסיון להסתיר את הקושי: "אנשים מתנהלים כאילו הפאסון זה הכי חשוב, אבל מבחינת בריאות הנפש זה הדבר האחרון שחשוב. כדי להתמודד ולהתגבר על מכשול אתה צריך להכיר בזה שעובר עליך משהו. ככל שאתה מכחיש יותר את המשבר, הנפילה תהיה יותר חזקה. איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי הזהיר כבר בתחילת המגיפה שצריך להיערך למשבר נפשי. ועכשיו זה קורה".

אז לדבר עם הילדים או להסתיר?
"הילדים רואים הכל. אם אתה חושב שאתה מצליח להעלים מהילדים את המצוקה, הראשון שאתה משקר לו זה עצמך. אם אתה לא מספר, הם לוקחים על עצמם אשמה. צריך לספר לילדים, בהתאם לגילם. הם חלק מהאירוע. הסתרה רק מחמירה את המצב".

איך זה בא לידי ביטוי?
"אנחנו מכירים הרבה מחקרים מתקופת הסארס או אחרי אסון התאומים, שבהם רואים שאחוזי הדיכאון והחרדה עלו בחדות. זה מייצר תחלואה נפשית משמעותית. בתחילת הקורונה כולם היו עסוקים בהישרדות, אבל כעת, אחרי כמה חודשים רואים עלייה משמעותית בכמות הפניות. הקליניקה מתפוצצת. חוזרים אנשים שלא היו בקשר כבר שנים. אנשים יוצאים מאיזון גם אם לא קרה להם כלום. המצב נוגע בנו בהרבה מאוד צורות".

מה אפשר לעשות?
"להתמקד במה שאתה יכול לעשות ויש לך שליטה עליו: סדר היום, תפעול הבית והמשפחה, דברים שיהפכו אותך אטרקטיבי גם בשוק העבודה הזה. צריך להכיר בזה שאתה במשבר ולהיעזר בסביבה. יש גם הרבה מסגרות של עזרה ותמיכה, והמדינה צריכה לשים כסף ולהקצות משאבים. בהרבה פחות כסף מ-500 שקל לילד היו יכולים לעזור להמון אנשים".

יש אנשים עמידים יותר מאחרים?
"עמידות זו היכולת להתנתק לרגע מהחוויה המיידית ולחשוב קדימה, מה אתה יכול לעשות ואיך להתנהל כדי שהחווייה המיידית לא תשתק אותך. אפשר לדמות את זה לחמשת שלבי האבל. בהתחלה אתה מכחיש, אחר כך כועס ומאשים, מדוכא, ומשותק, רק בסוף מגיע להבנה. יש אנשים שעושים את זה מהר, אלה העמידים, יש כאלה שזה לוקח להם זמן".

"חלק גדול מתחושת המועקה", אומר לוינסקי, "היא בגלל שאין במה להיאחז, כולל במנהיגות. בשביל לצאת ממשבר אתה צריך להיאחז בדברים ולאט לאט לבסס חוויית שליטה. הגופים שמנהלים אותנו רק מעצימים את תחושת חוסר הוודאות. תראה את המדינות שמתמודדות יפה עם הנגיף. העוצמה הגדולה שלהן היא שיש תוכנית ועקביות. פה רבים אחד עם השני ומייצרים כאוס. היום מה שמאחד את כולנו זה רק חוסר הוודאות".

ומה צריכים לעשות אלה שלא נפגעו עדיין?
"לא לשקוע בלהג האינסופי ברשתות ובטלוויזיה, אלא לעסוק בקונקרטי, להיות זמין רגשית ולהכיר בעובדה שכולם במצוקה. זה שאתה במצוקה לא אומר שאתה חלש, זה אומר שאתה בנאדם".