שתי דעות על הדילמה של אולפן שישי והסערה: האם ראיון עם רוצח ראוי לשידור?

זכות הציבור לא לדעת: לא כל מעשה צריך לקבל במה בפריים טיים/ אבישי גרינצייג

זכות הציבור לדעת היא זכות חוקתית בישראל, כחלק מחופש הביטוי וחופש העיתונות. אולם כפי שאמרה העיתונאית סיון רהב-מאיר, יש גם זכות לציבור לא לדעת. לא כל דעה ולא כל מעשה צריכים לקבל במה בפריים טיים של התקשורת הישראלית, ואפילו לא בשולי השוליים של התקשורת. אנחנו לא אמורים להדהד כל הבל ואף גרוע מכך, רק כי הדבר ייצור באזז.

אני מנסה להבין מה האינטרס הציבורי בשמיעת דברי בלע של רוצח שפל ואת הניתוח שלו להפגנות היום. מעשה הרצח הנורא אירע לפני 37 שנה. הרוצח השתחרר לפני 10 שנים מהכלא, ומאז צלל את תהום הנשייה. אני מנסה להבין מה ההצדקה בהחזרתו מהמצולות כדי לומר דברי הסתה שיעוררו סערה, ולא מוצא.

אפשר גם לראיין גם את רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר מתוך הכלא ולשאול אותו מה דעתו על ממשלת האחדות. אפשר לראיין את האנס הסדרתי בני סלע על הצעת החוק להחמיר בעונשם של עברייני מין. אפשר לראיין את מוחמד דף (או מה שנשאר ממנו) לכבוד אזכרת השלושים ליהודה וקסמן ז"ל.

השאלה היא למה. מה נרוויח מהפצת שנאה והסתה. אברושמי לא רלוונטי לאף אחד, ולא מעניין אף אחד. אף אחד לא עולה אליו לרגל, ולא נטען שיש לו השפעה על מישהו. אם רוצים להזהיר מרצח פוליטי, אפשר לעשות זאת גם בלי לתת לאדם עם דם על הידיים מיקרופון כדי להפיץ את משנתו, במיוחד אם על פי טענת עורך דינו, הוא איננו בקו הבריאות הנפשית. אין פה חשיפה של איזשהו גוף מחתרתי שפועל מתחת לרדאר, שמן הראוי לפרסם. אין פה תמרור אזהרה חדש שראוי להוקיע. מדובר באותו רוצח שפל, שביצע את מעשהו הנורא לפני כמעט 4 עשורים, ועכשיו בחדשות 12 החליטו לעשות לו 'הדרן', רק כדי זה מתכתב להם היטב עם ההפגנות בכיכר ציון וברחוב בלפור.

נקודה נוספת בכתבה של יגאל מוסקו שבעיניי הייתה מגוחכת בואכה שערורייתית, היא ההשוואה בין דברי אברושמי בחקירתו במשטרה על מפגיני שלום עכשיו לבין דברי נתניהו על המפגינים נגדו. מוסקו חיבר באופן מאולץ בין טענת נתניהו כי המפגינים מפיצים את מחלת הקורונה לבין דברי אברושמי שהמפגינים הם כמו חיידקים שצריכים להשמיד. מוסקו הציע את מרכולתו לאברושמי שהתלהב מההשוואה, אבל מדובר בהשוואה מופרכת ומטופשת. מפגיני בלפור אינם חיידקים ולא הושוו לחיידקים. הם אנשים כמוני וכמוכם שאם נתקהל באלפים וברבבות נדביק גם אנו את נגיף הקורונה. אפשר לאהוב את האמירה של נתניהו, ואפשר לסלוד ממנה, אבל מה בין זה לבין דבריו המחליאים של אברושמי? ליגאל מוסקו וחדשות 12 הפתרונים.

אבישי גרינצייג הוא כתב משפט ב"גלובס" 

 יונה אברושמי שרצח את המפגין בהפגנות שמול משרד ראש הממשלה ב-1983 / צילום: צילום מסך חדשות 12

למרות החשש להסתה, חובה לשדר את המציאות המטורללת/ דוד ורטהיים

גם אם יש משהו בטענות נגד שידור הריאיון המהפנט עם רוצח אמיל גרינצווייג יונה אברושמי, התועלת במבט למציאות כמו שהיא גדולה מהנזק הטמון בו

איך שלא מסתכלים על זה, הריאיון עם יונה אברושמי ששודר ב"אולפן שישי" במסגרת כתבה שצעדה לאחור לעבר ההפגנה בה נרצח פעיל השמאל אמיל גרינצוויג ועוררה את השאלה האם רצח פוליטי של מפגינים יכול להתרחש שוב - היה מסמך עיתונאי מכונן. הכתבה, כצפוי, זכתה ללא מעט טענות, בעיקר משמאל, תחת הנימוק העיקר שמדובר בהסתה וכי "אסור לתת לרוצח כזה במה". אחרים, הסבירו כי דווקא העובדה שאברושמי חזר בו מהחרטה שהביע בעבר והובילה לשחרורו המוקדם, תוך כדי אמירות הקוראות למפגינים "חיידקים" ורומזות לכוחות מימין "להמשיך את העבודה" הן אלו שהיו צריכות להדליק נורה אדומה בחדר העריכה, ולצנזר את הדברים, או לכל הפחות להציגן באור מוגבל.

המעניין הוא שהריאיון הביא גם להתנגדות מימין. לא מעט אנשי תקשורת ימניים הסבירו בטוויטר כי מדובר היה בצעד פופוליסטי מכוון - חלק מ"מסע תקשורתי מוכר" - שמטרתו ציור הימין כאלים.

כך או אחרת, גם אלו וגם אלו ככל הנראה אינם מפנימים את יסוד עבודתה של העיתונות. חשוב לומר באופן ברור: המבחן היחיד התקף במקרים מעין אלו צריך להיות הערך הציבורי שיש בשידור. האם בכוחו להביא לשינוי? האם ראוי להציב תמרור אזהרה משקף מציאות בפני הציבור, כדי שיוכל לראות האם קיימת סכנה? האם העלאת הנושא לסדר היום עשויה למנוע רצח נוסף מסוג זה? האם שיח ציבורי בנושא יכול להועיל בהבנת היסודות של האופן בו לאמירות של פוליטיקאים קיים תרגום מידי לפעולה בקרב חלקים בציבור? האם חשיפת מוגבלות "החרטה" שהביע יכולה להביא לחשיבה מחודשת בפעם הבאה שוועדת החנינה תקל עם רוצח מסוג זה?

כאן גם יש להבין את הקונטקסט, אך לפני כן - להפנים יסוד נוסף: ראיון עיתונאי אינו בונוס שניתן בתמורה להתנהגות טובה, ומניעתו איננה פעולת תגמול על פעולה רעה. הדבר נכון גם באשר לשודד מיליונים, אנס או רוצח ראש מממשלה. הבנת האופן שבו פועל עבריין היא אחת הדרכים היחידות המוכחות שיכולות לסכל אותו. השאלה כמובן, כיצד הוא מוצג. אם אברושמי היה רץ לפוליטיקה או פותח עסק חדש, ייתכן והיה מקום לשקול האם לפרנס אותו במסע יח"צ ומתן לגיטימציה בתמורה לטראפיק או רייטינג. במסגרת כתבה כמו זו שהייתה, לא ממש נראה שבכך מדובר.

ומה באשר להסתה או ללגיטימציה שעלולים גורמים מסוימים לקבל מדבריו של אברושמי? מובן שאין נוסחה סדורה או ברורה למניעתן. השאלה שצריכה להישאל היא האם אלו לא מתקיימות גם בלעדי כתבות מסוג זה. בשני המקרים, יש לאלו תשובה אחת: הדין הפלילי. עשרות התלונות שהגיעו לרשות השנייה לאחר שידור הריאיון לוקות באי הבנה של תפקיד התקשורת, אולם דווקא התלונות שהגיעו על אברושמי עצמו למשטרה - מתבקשות ונכונות מאין כמותן.

דוד ורטהיים הוא עורך מדור נתח שוק וצרכנות ב"גלובס"