אין צורך בפסקת התגברות, דרושים שופטים עם עמדה פוליטית ברורה

בימים האחרונים, שוב עולים נסיונות להחזיר לכנסת את "זכות המילה האחרונה". הפעם זו 'פסקת ההתגברות', שמצטרפת לרפורמות נוספות לחיזוק משילות הפרלמנט כמו שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים או קידום חקיקה המתירה ביטול חוק על ידי בית המשפט העליון באמצעות הרכב מורחב של תשעה שופטים לפחות ועוד.

שינויים אלו, המבקשים לשכלל את הדיאלוג הפוליטי, מהווים פתרון זמני אשר אינו מרפא את שורש הבעיה העקרונית ולעיתים אף מעמיק את 'שיח החרשים' בין רשויות השלטון, משום שאינם מתמודדים עם 'הפיל שבחדר' - קיומה (והסוואתה) של עמדה פוליטית אצל היושבים בדין. בנוסף, גם אם יש סיכוי כלשהו כי ההצעות יעלו יפה, קיימת סכנה כי דחיית הישגי העבר בכינון המוסד השיפוטי ישפכו את התינוק עם המים. מתוך כך ראוי לבחון מחדש את מקומה של הפוליטיקה במשפט הישראלי, כאמצעי להפגת המתח הקיים סביב הרשות השופטת, מבלי להידרש לשינויים מוסדיים מרחיקי לכת.

אחת הביקורות המרכזיות היא שבמסגרת מחלוקות פוליטיות מקדמת הרשות השופטת תפיסת עולם מסוימת, על פני תפיסות אחרות לגיטימיות, במסווה של פסיקה אובייקטיבית. לטענת המבקרים, האמצעי המרכזי שעושה בית המשפט לקידום סט עמדות מסוים הוא באמצעות רטוריקה פסיקתית הנחזית כאובייקטיבית, כמו שימוש בביטויים אמורפיים, כגון 'האדם הסביר', 'תכלית אובייקטיבית', 'נורמה חברתית', 'הציבור הנאור', 'סבירות', 'מידתיות' ועוד - המשמשים לביסוס פסקי הדין מבלי להידרש כמעט לתוכן ה פוליטי הכלול בהם.

לא בכדי עושה הרשות השופטת שימוש ברטוריקה אובייקטיבית. הגדרת המקצועיות השיפוטית, כפי שעדיין מנוסחת בממסד השיפוטי ונתפסת בחלקים נרחבים בציבור, נשזרת עם יכולות השופט לבחון באופן ניטרלי ואובייקטיבי את המחלוקת שלפניו ועם כישוריו לחלץ את האמת בכל סיטואציה משפטית הנקרית בדרכו. אולם, העמדה השלטת במדעי הרוח והחברה היא כי בני אדם הם מה שהם חושבים, ממשים מתאווים ומשתוקקים. בני אדם, החיים במציאות, מושפעים ממסגרת חייהם הקונקרטית, מן התרבות אותה הם צרכו. הדבר נכון, מה לעשות, גם ביחס לשופטים.

אין ישועה ברפורמות מוסדיות ללא שינוי תודעתי ביחס לתפקידה של הרשות השופטת. יש לזנוח את השימוש ברטוריקה של אובייקטיביות בהגדרת התפקיד השיפוטי ולהכיר כי גם שופט הוא 'שחקן פוליטי'. יותר מכך, ראוי כי במדינה דמוקרטית יביע השופט את עמדתו פוליטית במערך השיפוטי - לא כרע במיעוטו אלא כאידיאל. הבעת עמדה פוליטית אינה המלצה למפלגה מסוימת או עידוד להשתתפות בפעילות פוליטית כלשהי. קריאה כזו מצד השופט יש בה לפגום בעצמאותו השיפוטית החיונית לעבודתו המקצועית, משום שכובל עצמו, גם מבלי לשים לב, למסגרת פוליטית מסוימת במקום להיות בן חורין לפיתוח ערכי המשפט כפי שתפקידו השיפוטי דורש ממנו. ההצעה הפרקטית היא כי ראוי ששופט יפרט וינמק את עמדתו הפוליטית בעבודתו השיפוטית, וימעט את השימוש בביטויים ערטילאיים ומופשטים, משל הוא דובר של השכינה הפוליטית. כמו כן, נראה כי הביקורת הציבורית מתייחסת לגופו של דיין במקום להתמקד בגופו של דין, מתוך החשש כי הוא מטשטש את עמדותיו הפוליטיות כדי לקדמן על חשבון עמדותיו של הציבור. דווקא שקיפות השופטים ביחס לעמדות הערכיות בבסיס מסקנתם השיפוטית עשויה להגביר את אמון הציבור בהם - אף אם אין הסכמה ציבורית לתוכן ההכרעות - וכך כל הצדדים מרוויחים.

בסופו של דבר, הפנמת התפיסה כי במסגרת הדיאלוג הפוליטי, השופט משמש גם בתור שחקן פוליטי - עשויה להוביל ממילא לתהליך בו הכרעת השופט היא שלב ביניים בגיבוש העמדה הפוליטית ולא התוצר הסופי. לא פחות מכך, ניסוח פסיקה בהתאם לתפיסת עולם מגובשת דווקא מעידה על בגרות שלטונית, שכן הרשות השופטת היא חלק מן המערכת השלטונית - ולכן אינה נהנית מבלעדיות או מזכות המלה האחרונה, ועם זאת השפעתה על התוצר הפוליטי הסופי הוא דרמטי.

כמובן, הצלחת הדיאלוג הפוליטי תלויה בהתגייסות הצדדים לנהל אותו באופן הגון. הביקורת הציבורית נדרשת להיעשות באופן ענייני ומכבד את כללי הדיון והשיח הפוליטי ולהימנע מהשתלחות חסרת רסן או חסרת כבוד בחברי המערכת השיפוטית - אשר תמנע מהם להבא להביע בגלוי את עמדתם הערכית. במקביל, על השופט המכריע בסוגיה הפוליטית להכיר כי בכוחו לקבל החלטות המשפיעות על אורחות-חיים במדינה, ולכן, במסגרת נטילת אחריות פוליטית ומתן דין וחשבון בפני הכוח האלקטורלי, עליו להיערך לאפשרות של ביקורת ציבורית כחלק אינטגרלי מהדרישות המקצועיות של תפקידו השיפוטי. רק כך יפיק בית המשפט הכרעה המשקפת את "ערכי החברה" או את "עקרונות היסוד של השיטה" במובן האמפירי ולא כביטוי עמום המסווה את התפיסה האינדיבידואלית של השופט. 

הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס ברחובות