שאלת מיליון הדולר בפרשת הגננות המתעללות

בימים אלו מתבררת פרשיית התעללות חמורה נוספת בגן ילדים, והפעם ברמלה. מובן שבעיני אזרח מן השורה מדובר במעשים מחרידים שהדעת האנושית אינה סובלת אותם. אולם, השאלה החשובה היא האם בסופו של יום גם הפרקליטות, אשר היא הגוף האמון על העמדת עבריינים לדין מטעם המדינה, וכמובן בית המשפט, יבחרו לשפוט מעשים אלו באותה אמת מידה מחמירה שבה הציבור שופט אותם.

החוק הפלילי מבחין בין עבירה תקיפה "רגילה" של ילד לבין תקיפה המסווגת כ"התעללות", המהווה עבירה חמורה יותר. ככלל, דינה של עבירת אלימות המתבצעת על ידי גננת בגן ילדים הוא שבע שנות מאסר, כאשר התיק מתברר בבית משפט השלום. יחד עם זאת, קיימים אירועי אלימות חמורים יותר המוגדרים על פי החוק כ"התעללות". כאשר מבוצעת עבירת התעללות על ידי גננת בגן ילדים דין העבירה הוא עד תשע שנות מאסר, והתיק מתברר בבית המשפט המחוזי, המוסמך לגזור עונשים הגבוהים משבע שנות מאסר ואף עונש של מאסר עולם.

קו הגבול בין אלימות להתעללות

השאלה המשפטית הרלוונטית ביותר בכל אירוע כזה היא קו הגבול בין שתי העבירות והאם פעולת האלימות שננקטה עולה כדי התעללות. פסיקות בתי המשפט קבעו בהקשר זה כי התעללות מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם, המצפון והרגש האנושי אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל אירועי תקיפה רגילים בלבד. במישור הקונקרטי, נקבע כי כאשר ההתנהגות טומנת בחובה אכזריות, הטלת אימה, הפחדה, השפלה, ביזוי או פוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה - הרי שיש לסווגה כפעולה של התעללות.

מקרה מבחן מעניין הוא ההשוואה בין עניינה של הגננת כרמל מעודה לבין הסייעת שלה, לירז נתן. מעודה הואשמה באלימות חמורה ומזעזעת במיוחד ועל כן מעשיה הוגדרו כהתעללות וכתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בלוד. לעומתה, כנגד נתן הוגש כתב האישום אל בית משפט השלום בפתח תקווה, בגין עבירת תקיפה רגילה בלבד. על אף שגם מעשיה של הסייעת נשאו אופי מחריד ומזעזע, ובחלקם אף גרמו לחבלות - בחרה הפרקליטות להקל עימה ולהגיש את כתב האישום, כאמור, אל בית משפט השלום.

בכל הנוגע לארבע מהסייעות בגן ברמלה - השבוע הפרקליטות אמרה את דברה ובחרה להגיש כנגדן לבית המשפט המחוזי בלוד כתבי האישום בגין עבירות של התעללות. בכל הנוגע למעורבים נוספים, ובכללם בעלי הגן, טרם נתקבלה ההכרעה ומטבע הדברים, מלבד הפן הראייתי תישקל גם השאלה המשפטית האם מדובר במעשים העולים כדי התעללות.

בתי המשפט בוחרים להטיל עונשים קלים 

חשוב להדגיש כי העונש הקבוע בחוק לכל עבירה הוא העונש המקסימלי בלבד ולא בהכרח העונש שייגזר על הנאשם בסופו של דבר. קיימים מספר משתנים נוספים המשפיעים על גזר הדין ובכללם - חיסכון בזמן שיפוטי ובהעדת עדים באמצעות בחירה בעסקת טיעון בשלב מוקדם, העדר עבר פלילי, לקיחת אחריות, הליך טיפולי ועוד. כל אלו נתונים המביאים את בתי המשפט בסופו של דבר לגזור עונש קל יותר מאשר העונש הקבוע בחוק.

כדוגמה למקרים דומים מן השנים האחרונות ניתן להביא את הגננות ספיר בוקשטיין ולאה פרץ, שהורשעו שתיהן באלימות כלפי ילדים בגן. על בוקשטיין גזר בית המשפט המחוזי עונש של 15 חודשי מאסר בלבד ואילו על פרץ נגזר עונש מקל עוד יותר - שישה חודשי עבודות שירות! אנו רואים כי למרות שהמחוקק קבע ענישה מחמירה, בפועל בוחרים בתי המשפט להטיל עונשים קלים בהרבה.

מעניין עד מאוד יהיה לעקוב האם ועד כמה הפרקליטות ובתי המשפט יבחרו להתחשב גם בהד הציבורי הנלווה לפרשיות מתוקשרות מסוג זה או שמא יתעלמו מכל רעשי הרקע ויכריעו באופן "ניטרלי" לחלוטין. לדעתי, על אף התיאוריה המסורתית לפיה בית המשפט הוא גורם מקצועי העומד מעל רחשי הציבור, הניסיון מלמד כי גם השופט הוא אזרח החי בקהילה ונתון להשפעה תרבותית. על כן, לא מן הנמנע שמלבד השפעת המחאה הציבורית, תילקח בחשבון גם העובדה שמדובר בתופעה מתמשכת המחייבת נקיטה באמצעים הרתעתיים משמעותיים בדמות ענישה מחמירה במיוחד. 

הכותב הוא מומחה למשפט פלילי, ראש מחלקת פשיעה חמורה במשרד עו"ד פריד-גבאי, לשעבר עו"ס קליני מוסמך ובכיר בתחום הטיפול והחינוך בשב"ס