מה הליברלים היו עושים בלי השקרים של הנשיא שלהם?

"הגזמות וסילופים בוטים של המציאות מאפיינים את הפוליטיקה מאז ומעולם. אבל השקרנות של טראמפ מרחפת בספירה אחרת", נכתב במאמר המערכת של הגרדיאן על הנאום שבו נעל נשיא ארה"ב את ועידת המפלגה הרפובליקאית, בסוף אוגוסט. "הסירוב להתקרב לאמת מצטייר כטירוף בעיני אלה שבזים לו".

כמעט כל נשיא התפרסם בשקר גס, כותב גלן קסלר, עורך מדור בדיקת העובדות של וושינגטון פוסט, "אבל טראמפ הוא סיפור אחר: זה הנשיא השקרן ביותר בתולדות ארה"ב. הוא לא מזוהה עם שקר גדול - רק שטף בלתי פוסק של טענות כוזבות, מוגזמות, בדויות, יהירות, שנועדו להכעיס, לעשות דווקא, בלי עקביות ובלי אמינות".

בספר שפרסם לאחרונה עם צוות הבודקים שלו, "דונלד טראמפ ומלחמתו באמת" (Trump and his Assault on Truth) קסלר ממש מתענג על הספק הכזבים של הנשיא: יותר מ-20 אלף טענות שקריות או מטעות נספרו מאז קמפיין הבחירות של טראמפ ב-2016 ועד קיץ 2020. 6 ליום ממוצע ב-2017; 16 ב-2018; 22 ב-2019. ב-5 בנובמבר 2018 הוא שיקר או הטעה 139 פעמים, לא כולל טענות שחזרו על עצמן באותו אירוע.

מדד השקרים המקיף שוושינגטון פוסט מקדיש לנשיא, אשר מתיימר לכסות כל התבטאות פומבית מצדו, ממחיש את המקום החריג שתופס היחס לאמת בסיקור הקדנציה הראשונה של טראמפ. כל הסופרלטיבים בנושא כבר נלעסו, אבל נראה שלא נמאסו. וזה דורש הסבר.

מחוץ למעגל התומכים של טראמפ, נעיצת סיכות מילוליות בהרגלי השקר שלו הפכה למעין טקס גירוש שדים. ואכן, למחנה המתנגדים יש חיבה מוזרה לבובות וודו אמיתיות בדמותו של טראמפ, ממחזיקי מפתחות מגוחכים ועד לצפלין הצהוב שקידם את פני הנשיא בביקורו בלונדון.

גם בדיקת הטענות של טראמפ מקבלת מעמד טקסי: היא הסיכה שנועצים ברוח הבלהות של הפופוליזם האנטי ממסדי. קריאה במדור של קסלר היא סיכה אחת, מנוי לניו יורק טיימס הוא סיכה אחרת. צפייה במונולוג סאטירי שחושף את הבליו, כמו אלה של סטיבן קולבר או ג'ון אוליבר, היא סיכה שלישית.

מצעד הכזבים האהובים

מה מאפשר לטראמפ לגלם את "השקרן האולטימטיבי" בעיני יריביו? אפשר להתחיל באפיזודה קצרה שקרתה השבוע: בליץ של ציוצים בחשבון הטוויטר שלו בבוקר יום שני, כשאושפז בבית חולים אחרי שנדבק בקורונה.

כל ציוץ נחתם ב"לכו להצביע!", וכלל כמה מילים לקוניות: "נגן על מצב רפואי קודם", "ביטוח בריאות טוב וזול יותר", "צמצום אדיר ברגולציה", "שיעורי התמיכה הגבוהים בהיסטוריה, 91%", "k) 401)", "חיל חלל", "הפחתת המסים הגדולה בהיסטוריה", "הצבא החזק אי פעם" וגם "שיאים בבורסה". לאוזן זרה הציוצים האלה נשמעים כמו כתב חידה, אבל כולם מתייחסים לטענות שטראמפ מציג בעצרות שלו. כמעט כולן שגויות, וכמעט כולן תוקנו יותר מפעם אחת. לטראמפ כאילו התחשק להגיש לתומכיו סיכום של הקדנציה, בדמות מצעד הכזבים האהובים.

טראמפ מתפאר כבר שנים שהוא שומר על זכותם של אמריקאים לקנות ביטוח רפואי גם אם הם סובלים מבעיות בריאות קודמות. אלא שהחוק הזה נחקק בימי אובמה, וטראמפ ניסה להחליש אותו. הוא גם מדבר על הוזלת הביטוח הרפואי אף שארה"ב היא שיאנית ה-OECD בהוצאה על טיפולים רפואיים, והמצב הזה לא השתנה בתקופתו.

הוא מתעקש ששיעורי התמיכה בו במפלגה הרפובליקאית היו גבוהים יותר משל כל קודמיו, אף שבפועל חמישה מקודמיו עברו אותו. הוא מציג את עצמו כשיאן הפחתות המסים, אף שהתוכנית שגיבש היא רק השמינית במונחי תמ"ג. הוא לא באמת הביא את תקציב הצבא לשיא, והוא נוטה להפריח מספרים מופרכים על מספר ימי השיא בבורסה.

הביטוי k) 401) הוא צופן שדורש הסבר: טראמפ רגיל לומר שחסכונות הפנסיה במסלול שנקרא כך גדלו בתקופתו ב-80% ואף 90% בממוצע. הגידול בפועל היה כאחוז בשנה.

מה שנכון: טראמפ באמת מימש את היוזמה להקים "חיל חלל" נפרד במקום יחידה בחיל האוויר; והוא באמת קידם תוכניות להפחתת רגולציה, אם כי הצלחתן שנויה במחלוקת.

לשקרים אין השלכות

יש הבדל חשוב אחד בין טראמפ לשקרנים פוליטיים אחרים: לא אכפת לו לחזור על שקרים שהופרכו. "אם הוא חושב שטענה שקרית היא טיעון מנצח, הוא חוזר עליה עד זרא", כותב קסלר, ומספק אומדן כמותי: בתחילת 2020 זיהו במדור שלו יותר מ-400 טענות כוזבות שטראמפ השמיע לפחות שלוש פעמים, ויותר מ-30 שהוא חזר עליהן מעל 20 פעמים. הטענה על "מצב רפואי קודם", מהציוץ ההוא מבית החולים, הגיעה למעמד לפני ארבעה חודשים.

טראמפ הופיע לכל אורך הקדנציה בעצרות פומביות, שבהן המטיר על הקהל מבול של עובדות: על הגירה ופשיעה, על הרקורד האישי שלו, על מצב הכלכלה הארצית והמקומית, על יריביו ועל הפרשות שהסתבך בהן. מה שהלהיב את הקהל, חזר בגרסאות שונות גם בעצרות הבאות.

רבים קשרו את השקרנות האגבית הזאת לכך שטראמפ צמח בעולם הנדל"ן, שבו שימוש בגוזמאות עם גרעין של אמת הוא דרך חיים. טראמפ התרגל במשך עשורים לא רק לשווק את הפרויקטים שלו במילים מסולסלות, אלא גם למכור את עצמו. הוא שיקר לגבי הסכומים שקיבל מאביו, לגבי המחיר ששילם על מבנים שקנה, אפילו לגבי המוצא שלו. יזם נפגש בכל פעם עם פראיירים אחרים. פוליטיקאי יכול לשקר, אבל צריך לשמור על רקורד ציבורי.

מכאן צמחה עוד תכונה ייחודית ואבסורדית של טראמפ: דווקא משום שהוא מזוהה עם שקרים יותר מפוליטיקאים אחרים, לשקרים שלו כמעט שאין השלכות. כשהתברר שג'ורג' בוש הבן לא אמר אמת כשטען ב-2003, בנאום מצב האומה, כי הבריטים זיהו מכירת אורניום מאפריקה לעיראק של סדאם חוסיין, התגובה הציבורית הייתה קשה.

טראמפ עושה אותו הדבר מדי שנה, כמה פעמים, בלי לשלם מחיר: אולי כי כבר לא מצפים ממנו, ואולי כי זה בדיוק מה שמצפים ממנו. המחנה שמתנגד לפופוליזם של טרמאפ רוצה שהוא ימשיך לגלם את הארכי-שקרן במין מחזה מוסר, שמלמד עד כמה חשוב לדבוק בערכים הדמוקרטיים הישנים והטובים.

הציון: 4 פינוקיו

סיפור עלייתו ושלטונו של טראמפ רצוף דוגמאות כאלה. כבר בהתמודדות נגד הילארי קלינטון בסתיו 2016 הוא חשף נטייה שפוליטיקאים מסורתיים יותר נמנעים ממנה - ניצול תיאוריות קשר שעלו מהשטח.

אינספור עובדים ופעילים במסע הבחירות שלו סייעו להפיץ סיפור על רשת פדופיליה שטנית שקלינטון מנהלת מפיצרייה בעיר וושינגטון. קצרה היריעה מלתאר את גלגולי העלילה המופרכת הזאת, אבל היא ניבאה דפוס התנהגות שילווה את טראמפ בהמשך: הנחלת הנכונות להפריח שקרים וגוזמאות גם לכל המנגנון שמקיף אותו - יועצים, דוברים ואנשי מפלגה.

בכך הפך טראמפ את האדישות לעובדות מתכונה אישית, למאפיין של מחנה. הדפוס הזה חזר על עצמו לקראת הבחירות, כשהוא וסביבתו האשימו את הדמוקרטים בזיופים. "נתקלנו בטענות על הונאה בבחירות גם לפניו, אבל טראמפ הוא ללא ספק נבחר הציבור הבכיר ביותר שמעלה אותן", סיפרה למשרוקית אנג'י דרובניק הולן, בודקת עובדות בארגון פוליטיפקט, שעקב אחרי הקמפיין.

"פעם היינו רואים טענות כאלה באתרי תיאוריות קונספירציה באינטרנט, או אצל נבחרי ציבור בדרגים הנמוכים. בחירות 2016 היו הפעם הראשונה שבה ראינו דמות פוליטית בכירה - ועוד הנשיא - מעלה אותן".

לא היו שום ראיות לטענה שקלינטון קיבלה קולות מאנשים חסרי זכות הצבעה, ובכל זאת טראמפ דבק בתיאוריה גם אחרי הבחירות. "הטענות היו מאוד חריגות, בין השאר כי הוא ניצח ואף אחד לא ערער על כך", אומרת דרובניק הולן. ההסבר לאנומליה, היא משערת, טמון ברוח התקופה. "האמון במוסדות דמוקרטיים רבים מתערער, כולל תהליך הבחירות. השיטה האמריקאית באמת לא מושלמת, התהליך מאוד מבוזר. בזירה הפוליטית יש שחקנים רעים שמנסים לחבר בין חוסר היעילות לבין החשד להונאה".

לפי המעקב של הוושינגטון פוסט, שני שלישים מהטענות העובדתיות שטראמפ השמיע בקמפיין היו כזבים גמורים ("ארבעה פינוקיו", בשיטת הניקוד שפיתחו). הרקורד החלוצי הזה היה הקדמה לכהונה עצמה. רן דגוני סיפק ב"גלובס" לפני שנה עדות ממקור ראשון על נאום ההשבעה שלו בגבעת הקפיטול. "אלמלא הקור העז, היה אפשר לפרוס שמיכה ולעשות פיקניק", הוא תיאר את הנוכחות הדלילה, אבל למחרת שמע את דובר הבית הלבן, שון ספייסר, מכריז שהקהל בטקס "היה הגדול ביותר אי פעם, נקודה".

בעקבות הוויכוח על טקס ההשבעה טבעה קליאן קונווי, יועצת הנשיא, את הביטוי "עובדות אלטרנטיביות". הערעור על העובדות "של התקשורת הממסדית" הפך למעין מצע אידיאולוגי מצד המחנה של טראמפ.

 קליאן קונווי. טבעה את הביטוי "עובדות אלטרנטיביות" / צילום: Sipa Pictures, רויטרס

להיות ההפך מטראמפ

בבחירות 2020, טראמפ ואנשיו כאילו משדרים שידור חוזר של הסיבוב שהעלה אותו לנשיאות. את תפקיד "פיצה גייט" ממלאת עכשיו תיאוריית קשר פדופילי בשם QAnon, שבה טראמפ עצמו מגלם את הגיבור הטוב. את משבצת זיופי הבחירות תופסות הטענות על סכנת ההצבעה בדואר, שטראמפ ונאמניו בממשל ובמפלגה הרפובליקאית הקפידו לטפח מאז מרץ 2020 ועד העימות האחרון מול ג'ו ביידן.

ארגוני בדיקת עובדות נולדו כעשור לפני בחירתו של טראמפ, אבל בארבע השנים האחרונות מספרם צמח ממאה בערך עד 298 היום, 70 מהם בצפון אמריקה, לפי המעקב של מעבדת הכתבים (Reporter's Lab) באוניברסיטת דיוק. גם בזה אפשר לראות עדות להפיכת המחויבות לעובדות לעניין פוליטי, סממן חברתי של מחנה אידיאולוגי. מי שקורא בדיקות עובדות - או מטמיע אותן בעיתון שלו - כאילו מכריז על עצמו שהוא "ההפך מטראמפ" ומהגל האנטי-ממסדי שהוא מייצג.

אבל יש כאן פרדוקס: העיסוק המשתאה בכזבים של טראמפ גם מסייע להפיץ אותם. חוקרים במרכז ברקמן-קליין לאינטרנט ולחברה באוניברסיטת הרווארד, ובראשם פרופ' יוחאי בנקלר הישראלי-אמריקאי, פרסמו לפני שבוע ניתוח מקיף של הקמפיין הטראמפי נגד זיופים בדואר. הם הגיעו למסקנה שלרשתות החברתיות הייתה תרומה שולית להנעת הקמפיין.

את עיקר העבודה עשו גורמים מקרב האליטות - מסרים ישירים של טראמפ, מסיבות עיתונאים וראיונות, העיתונים החשובים ותחנות הטלוויזיה בכבלים. הנטייה של העיתונות המקצועית להעניק כיסוי רחב למוסדות השלטון החשובים, לרדוף אחרי כותרות, ולהשתדל להציג תמונה "מאוזנת" של הצדדים בוויכוח - כל אלה שיחקו לטובתו. התרופה לדיסאינפורמציה שלו, הם מסכמים, היא לאו דווקא בדיקת עובדות בפייסבוק, אלא סינון של התכנים בדיווחים העיתונאיים עצמם. 

לקריאה נוספת:

"אמת פשוטה מבעד לשקרים" - מאמר המערכת של "גרדיאן", 28.8.2020
"דונלד טראמפ ומלחמתו באמת" - בודקי העובדות של וושינגטון פוסט
"בחלוף שלוש שנות טראמפ אנו חייבים להזכיר לעצמנו: זו אינה נשיאות נורמלית" - רן דגוני, "גלובס", 18.1.2020
"הונאות בהצבעה בדואר: אנטומיה של קמפיין דיסאינפורמציה" - מרכז ברקמן קליין לאינטרנט ולחברה בהרווארד
"כמעט 300 יוזמות לבדיקת עובדות ברחבי העולם" - המפקד השנתי של מעבדת הכתבים באוניברסיטת דיוק, 2020