הרעיון לפתוח את אזורי הכשרות נשמע קוסם, אך יישומו מורכב, לא כלכלי ולא צודק

אחד הפתרונות המוצעים ליצירת תחרות במערכת הכשרות הוא "פתיחת אזורי כשרות", בדומה לתהליך שנעשה בתחום רישום הנישואין. לפי הצעה זו בית עסק המעוניין לקבל תעודת כשרות לא יחויב לפנות לרבנות המקומית כפי שקובע כיום החוק, אלא יוכל לקבל תעודת כשרות מרב מקומי אחר.

להצעה זו יש מודלים שונים, החל מפתיחה כלל ארצית שבה הרב של קריית שמונה יוכל לתת כשרות באילת, דרך הצעת החוק שיזמה תנועת נאמני תורה ועבודה לחלוקת הארץ לשלושה מחוזות בתחומם יוכלו כל רבני אותו מחוז לתת כשרות, ועד להצעה המצמצמת ביותר שנידונה בוועדת הרבנות הראשית ולפיו יוגדרו כ-10 אשכולות גאוגרפיים, בכל אשכול יוסמכו 2-3 רבנים מתוך האשכול להעניק כשרות גם ביישובים אחרים.

המצדדים בפתרון זה טוענים כי יישומו יבטל את המונופול של הרב המקומי והתחרות שתתפתח בין הרבנים והמועצות הדתיות תביא לטיוב של שירותי הכשרות, כפי שקרה בתחום רישום הנישואין - בבחינת קנאת סופרים תרבה חכמה. הפתרון נשמע קוסם והגיוני ואפילו היועץ המשפטי של הרבנות הראשית תומך בו. הבעיה עם ההצעה הזו כמו עם הצעות רבות לשינויים במערך הכשרות היא שהנייר סובל הכל, אבל הדרך ליישום רצופה בקשיים תפעולים ובעלויות יקרות שישלמו על ידי העסקים.

ההבדל בין שירות "רישום נישואין" שהסרת ההגבלה הגאוגרפית עשתה לו רק טוב, לשירות של מתן תעודת כשרות הוא כמו ההבדל בין חיבור הבית לתשתית טלפונית פיזית לבין שימוש בתשתית סלולארית. שירות השגחת הכשרות הוא ממושך ומתקיים למעשה 24/7 במשך 365 ימים בשנה, הוא דורש נוכחות פיזית בבית העסק, והוא מבוסס על פיקוח. המבנה הארגוני המינימאלי של מערך כשרות הוא רב נותן כשרות, משגיח שמבצע את ההשגחה בבית העסק, ומפקח שמהווה את החוליה המקשרת בין הרב נותן הכשרות לבית העסק ואחראי גם לוודא שהמשגיח עושה את עבודתו נאמנה ומגיע לבית העסק.

כדי להבין כמה הרעיון לפתיחת אזורי הכשרות מורכב יקר ובלתי אפשרי, נבחן מתווה אופטימלי ב"אשכול גוש דן" שבו עוד 14 רשויות שגם בהם יוסמך הרב של תל אביב לתת כשרות. אם בכל אחת מהרשויות האלו 5-10 עסקים יחליטו לקבל כשרות מהרב של תל אביב, עלויות התפעול יהיו גבוהות ממש כמו העלויות למתוח קו טלפון מתל אביב ל-5 דירות בכל אחת מהרשויות האחרות.

כדי שהרב יוכל ולחתום על תעודת הכשרות בלב שקט, צריך לפעול מטעמו לפחות משגיח אחד בכל אחת מהרשויות באשכול, המפקח צריך לבקר בכל רשות לפחות פעם בשבוע ולכן ידרשו לרב לפחות שני מפקחים עם רכב צמוד שיוכלו לנוע בקלות, במהירות ולפי הצורך מרמת גן להרצליה ומשם לתל אביב וחולון. עלויות השכר, עלויות הרכבים והדלק ועלויות המשרד הנוספות של רבנות תל אביב יכפילו לכל הפחות את עלות שעת השגחה לבית העסק ברשויות האחרות, ולא רק שרבנות תל אביב לא תרוויח מזה, אלא שהיא תממן מכספיה את עלות מתן הכשרות לעסקים ברשויות אחרות.

ככל שהמתווה יהיה רחב יותר ויאפשר ליותר רבנים לתת כשרות במספר גדול יותר של רשויות אחרות, כל רב ייתן כשרות לפחות עסקים, וככל שריחוקם הגאוגרפי של העסקים המושגחים יהיה גדול יותר זה מזה, יוכל כל משגיח להגיע לפחות עסקים, וזמן הפיקוח יגדל בהתאם . שינויים אלו ישפיעו באופן ישיר על עלויות ההשגחה, ולא לטובה.

כדי להבין כמה הרעיון הזה לא הגיוני, לא כלכלי ולא צודק דמיינו לעצמכם שכל "ועד בית" בגבעתיים, הרצליה, פתח תקווה או רעננה יוכל לבקש שאת הזבל שלו תפנה עירית תל אביב - מישהו חושב שעירית תל אביב תוכל להרוויח מזה? האם זה צודק שהארנונה שמשלמים תושבי תל אביב יממנו את פינוי האשפה של תושבים ברשויות אחרות? ואם לא, אז האם יש הגיון שתושב באחת מערי גוש דן ישלם יותר כדי שעירית תל אביב תפנה לו את הזבל? 

הכותב כיהן בעבר כמנהל תחום כשרות במשרד לשירותי דת וכמנהל מחלקת יבוא הבשר ברבנות הראשית. משמש כיום כעמית מחקר בפורום קהלת, מרצה ומעניק ייעוץ משפטי וארגוני בנושא מערכת הכשרות ושירותי הדת בישראל