באיחור של תשע שנים ועם חריגות של מיליארדים: שדה התעופה החדש של ברלין נפתח

כבר שמונה שנים שהוא עומד שם, בנוי לחלוטין מבחוץ אבל שומם מבפנים. המטוסים הממריאים משדה התעופה "שונפלד" הסמוך עברו לידו בדרכם להמריא או אחרי הנחיתה. ביום היה אפשר לראות מהם את העשב שהתפרץ מבין החרכים באספלט; בלילה, לתקופה מסוימת, היה אפשר לראות את הטרמינל מואר היטב מבפנים, אחרי שאף אחד לא הצליח לברר איך לנתק את החשמל. שדה התעופה החדש של ברלין, שהיה אמור להיות סמל של בירת גרמניה המאוחדת, הפך דווקא למבנה שמנציח כישלון גרמני. פתיחתו נדחתה שוב ושוב, פרשיות שחיתות התגלו סביבו והיו אף שהציעו להרוס אותו ולבנות מחדש. "שדה התעופה של הפדיחות", קראו לו בעיתונות המקומית.

אבל כנגד התחזיות, באיחור אופנתי של תשע שנים ובחריגת תקציב של יותר מארבעה וחצי מיליארד אירו, השדה - שנקרא על שם הקאנצלר לשעבר וילי ברנדט אבל כולם מכנים אותו "בה-אה-אר" על שם ראשי התיבות שלו (BER) - נפתח בסוף השבוע האחרון.

אחרי המתנה רבה כל כך, הטקס לפתיחתו היה אמור להיות רב-הדר. אך כמו בכל דבר הקשור לשדה החדש, הדברים לא בדיוק הלכו לפי התוכניות. הוא נחנך בעיצומו של המשבר החמור ביותר שידעה תעשיית התעופה העולמית, בימים שבהם חברות התעופה מפטרות עשרות אלפי עובדים וקיומן נמצא בסכנה אחרי שתנועת הנוסעים קרסה בגלל מגפת הקורונה. ואם זה לא מספיק, יומיים אחרי שנחנך הוטל איסור על תיירות-פנים בתוך גרמניה. תושבים מחוץ לאיחוד ממילא אינם יכולים להיכנס למדינה כבר ממרץ. השדה נולד היישר לתוך חובות של מאות מיליוני אירו, לקיצוצי כוח אדם ופועל במתכונת חירום מהרגע הראשון. מהשדה המפדח, הפך BER לשדה התעופה המקולל.

***

ברלין די ריקה בימים אלה. אין תיירים, וגם לפני הסגר שהוטל השבוע התושבים מיעטו לצאת מהבית, ובמיוחד להשתמש בתחבורה הציבורית. מי שיכול נוסע באופניים, אחרים מגלים מחדש את הרכב. תחנת הרכבת המרכזית באלכסנדרפלאץ הייתה שקטה ביום שלישי האחרון בצהריים כאילו היה מדובר ביום ראשון. עלינו שלושה אנשים לרכבת החדישה בת שתי הקומות שמחברת את שדה התעופה החדש למרכז העיר בנסיעה של 20-30 דקות. ככל שהתקדמנו דרומה ומזרחה, לכיוון השדה, מספר הנוסעים רק הלך ופחת.

הסיפור של BER מתחיל לפני שלושה עשורים, אחרי איחודה-מחדש של גרמניה והקביעה כי ברלין תהיה בירתה. שלושה שדות תעופה שונים פעלו אז בעיר, כל אחד עם המטען ההיסטורי שלו. הנאצים בנו בסגנון אופייני את מה שנחשב עד היום לאחד מהמבנים הגדולים ביותר באירופה - שדה התעופה טמפלהוף. הטרמינל העצום נבנה במהירות-שיא, כמו מבנים אחרים שהיו אמורים לשרוד הרבה מעבר לאלף השנים של הרייך. הוא היה אחד משדות התעופה הפעילים ביותר באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, בתקופה בה השדות היו ממוקמים בעיר עצמה, לפני מנועי הסילון והחופשות הזולות ומאות המראות ביום וסוגיות של רעש ובטיחות.

אחרי תבוסת הנאצים וכיבוש ברלין הפך "טמפלהוף" לשדה התעופה של מערב ברלין. הוא נשאר פעיל עד 2008, ועד אז אפשר היה עדיין לדווש אליו בנסיעה קלה, לקשור את האופניים, ולתפוס טיסה לבריסל או ליעד פנים אירופי אחר. אולמות הנוסעים העניקו הרגשה של "קזבלנקה" פינת "אינדיאנה ג'ונס", וכמעט היה אפשר לטעון שהוא כיפר על העבר הנאצי שלו כשהפך לעורק החיים של תושבי מערב ברלין - אי מאחורי מסך הברזל - במהלך הסגר שניסו הסובייטים להטיל עליה בסוף שנות ה-40'.

השדה השני שפעל במערב ברלין, "טגל", נבנה בסקטור הצרפתי לשעבר של הבירה, ואיפשר למטוסים גדולים יותר לנחות במערב ברלין הצפופה, בין שכונות ובניינים. בסוף שנות ה-60' נבנה בניין הטרמינל של השדה, כמעין ספירלה המאפשרת גישה נוחה מהחניה ועד לשרוול. המבנה המודרני היה טעם נרכש, אבל בסופו של דבר חדר ללב הברלינאים - שלמדו להעריך את הפונקציונליות שלו ואת מיקומו המרכזי.

אם ל"טגל" היה את הקסם של מערב-גרמניה הקפיטליסטית ול"טמפלהוף" את השמחה-לאיד הכרוכה בהשתכשכות באמבטיה של היטלר, השדה השלישי, "שונפלד", שפעל במזרח, התאפיין בקסם שהזכיר בעיקר הגעה לקולחוז רוסי. תחנת רכבת נטושה ורציפים שבורים, מוכרי כובעי פרווה מזויפים או נקניקיות מטוגנות במעבר תת-קרקעי, מסדרונות עוקפים ומדרגות שטיפסו וירדו ללא הגיון רב - כל אלו קידמו את פניהם של רבים מהמבקרים בבירת גרמניה. ומכיוון שטגל - בגלל מיקומו ואורך המסלולים בו - כמעט ולא הותאם לטיסות ארוכות ובינלאומיות, "שונפלד" הרעוע - שהוקם ב-1960 והיה שדה התעופה העיקרי של הרפובליקה המזרח גרמנית (GDR) - הפך לשער הכניסה העיקרי לבירת גרמניה החדשה גם הרבה אחרי האיחוד.

זה היה המצב אותו רצו הרשויות לשנות, ומהר ככל האפשר אם ניתן. המטרה הייתה לבנות לברלין שדה תעופה "שיחבר אותה לעולם" וטרמינל מודרני, שישתלב בביסוס מעמדה כבירה של הכלכלה הגדולה באירופה. הוא גם היה אמור לשרת את פקידי הממשלה שעברה לאט-לאט לעיר מבון (בירת גרמניה המערבית), את התקשורת שהיגרה אליו מהמבורג ואת העסקים הפיננסיים מפרנקפורט שפתחו שלוחות. כך, בתחילת שנות ה-2000, התחיל באופן מעשי פרויקט הקמת טרמינל מודרני ונאה סמוך לשדה התעופה "שונפלד", שיחובר ברכבות מהירות למרכז העיר ויהיה "יאה לבירת גרמניה".

***

"אתה רואה את השלט הזה?", מצביע תומאס מורגנשטרן על אותיות ניאון גדולות וירוקות בחזית התחנה אליה מגיעה הרכבת. "אם אני מסתכל מסביב, זה בעצם הדבר האחרון שנשאר משונפלד המזרח-גרמני. אבל הם בטח יורידו אותן בקרוב". מורגנשטרן הוא כתב של "נויס דויטשלנד", גלגול של עיתון המפלגה הקומוניסטית ששלטה במזרח גרמניה, ושמגדיר את עצמו היום בגאווה כ"עיתון יומי סוציאליסטי".

 הטרמינל בשדה התעופה החדש של ברלין / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

גם הוא בא לסקר את פתיחת השדה, אבל זוכר את "שונפלד" עוד בימי מזרח גרמניה. "היו אז טיסות ל-35 יעדים", הוא מספר, "אבל בעיקר בבלוק המזרחי. בתור תושב מזרח גרמניה לא יכולת ממש לטוס באופן חופשי, היה בלתי אפשרי לקבל ויזה. אבל היו כאלה מהמערב שניצלו את המחירים הזולים מכאן. היה שאטל שהוביל אותם ממערב העיר ל'שונפלד'. לחלק מהיעדים המחירים היו זולים בחצי".

אנחנו מחכים לאוטובוס שיוביל אותנו לביקור מקדים בשדה התעופה, שכולל כעת את הטרמינל החדש ("טרמינל 1") - שעמד במרכז הסערה הציבורית בעשור האחרון - אבל גם שני מסלולים חדשים, ועוד טרמינל מהיר-הקמה ("טרמינל 2") שבנייתו כבר כמעט הושלמה. את "שונפלד" הזקן הפכו הרשויות ל"טרמינל 5" של BER החדש, וניצלו את הפתיחה כדי להעניק לו מתיחת פנים.

תחנת הרכבת המוכרת לתיירים הישראלים הרבים שביקרו בבירת גרמניה נצבעה בצבעי פסטל, הוקמה עמדה מאוישת של הרכבת העירונית, ובדיוק כשאנחנו מחכים התנועה נעצרת כי תולים שלטי כיוון חדשים על הכביש לשדה התעופה החדש. אחרי כל כך הרבה דחיות, הגרמנים חיכו לרגע האחרון ממש כדי להציב עובדות בשטח.

***

הבעיה עם היוזמה לבנות שדה חדש לברלין הייתה בביצוע. ממשלות מדינת העיר ברלין ומדינת המחוז ברנדנבורג המקיפה אותה (גרמניה מורכבת מ-16 מדינות מחוז), יחד עם הממשלה הפדרלית, חברו כדי להקים את הפרויקט בתחילת שנות ה-2000, והוציאו מכרז בנושא. הרעיון היה כי החברה הזוכה תבנה ותנהל את השדה במשך עשרות שנים. אבל אם יש "חטא קדמון" שהוביל לעיכובים ולחריגות, הרי שהוא ההחלטה ב-2003 - שקיבלו העיר ומדינת המחוז - לפסול את הזוכה במכרז, לשלם לה 50 מיליון אירו פיצוי על ההוצאות, ולקחת את הפרויקט על עצמן.

הבנייה בהתאם למודל הפעולה החדש החלה בספטמבר 2006. התכנון נעשה על ידי המשרד שתיכנן את תחנת הרכבת החדשה המרכזית של ברלין - שזכתה לשבחים - ושדות תעופה ברחבי העולם. בשש השנים הבאות, עד 2012, הברלינאים לא שמעו הרבה על שדה התעופה החדש שלהם. הבנייה התנהלה כרעש רקע, ללא סיקור נרחב. זו הייתה התקופה שבה ברלין התפוצצה - מחירי הנדל"ן זינקו, אנשים היגרו, האירופים והישראלים גילו את העיר - ובינתיים כל המבקרים עברו דרך אותו מעבר תת-קרקעי כדי לתפוס את הרכבת מ"שונפלד", או גילו שברלין אינה ממש מחוברת לעולם מבחינת תעופה. כדי לטוס למזרח או ליעדים רחוקים היה צריך לעצור בפרנקפורט או במינכן. הרשויות חיכו בקוצר רוח לפתיחת השדה.

האיתותים שמשהו אינו כשורה התחילו כחודשיים לפני מועד הפתיחה המתוכנן, באפריל 2012. החברה הממשלתית שהייתה אחראית לפרויקט הודיעה פתאום כי הפתיחה תידחה ב"כמה שבועות". הדבר התקבל בהבנה, אלא שמאז השבועות הפכו לחודשים, החודשים לשנים, ושדה התעופה הפך לבדיחה מתגלגלת על יכולתה של גרמניה לעמוד בפרויקט הנדסי מורכב.

 שדה התעופה החדש של ברלין / צילום: רויטרס - Stefan Zeitz

הסיבה העיקרית לעיכובים, התברר בדיעבד, הייתה כשלים רבים בבנייה. תכנון הטרמינל לא הותאם להתמודדות עם שריפה אפשרית. במקרה של דליקה, התברר בביקורות שהתקיימו לפני פתיחתו, שדה התעופה היה הופך למלכודת מוות לעשרות אלפי הנוסעים שהיו אמורים לעבור בו מדי שעה. בנוסף, החומרים שבהם השתמשו לבניית חלק גדול מהקירות לא אושרו, ומי שתכנן את התעלות שאליהן היה אמור עשן השריפה להתנקז כלל לא היה מהנדס, אלא עוזר-שרטט. גם הדרך שבה הרשויות התמודדו עם הבעיות רק החריפה אותן, הן סילקו בבת אחת את המהנדסים והקבלנים שעבדו במקום, שלקחו עמם במקרים רבים את תוכניות הבנייה והותירו אדמה חרוכה.

במקום לתפעל את שדה התעופה, החברה הממשלתית האחראית עליו החלה בתיקון 150 אלף הליקויים שנמצאו בו בשלבי ביקורת שונים. היא גם שילמה מיליונים לחברות שהבטיחו הבטחות סרק לתיקונים, ללא קבלות. השדה הפך לסקנדל תקשורתי. לא עזרה הצעת הרשויות שבמקום גלאי עשן, שלא הותקנו היטב, הן יפרשו 700 משגיחי שרפות באופן קבוע בטרמינל שילחצו על כפתור האזהרה ברגע שיריחו עשן. גם פרשיות שחיתות התגלו: בית המשפט קבע כי מנהל הביצוע בשטח דרש שוחד מחברות כדי לקבל חוזים. חברות גדולות אחרות שיחדו מנהלים כדי לזכות במכרזים.

לאט לאט החלה להתבהר התמונה המלאה. חלק מהחדרים הבנויים בשדה כלל אינם מופיעים בשרטוטים, מדרגות נעות נחסמו בתקרה, וכבלי תקשורת הונחו על ידי העובדים בתוך הקירות ללא כל תוכנית מסודרת. בנוסף, תוך כדי התיקונים הקדחתניים לא הותקנו מתגים שיאפשרו לכבות את האורות בשדה התעופה. לתקופה מסוימת, הם פשוט דלקו ללא הפסקה, יום ולילה, בעלות של מיליוני אירו. ארבעה מנהלים הוחלפו לחברה הממשלתית. שלושת הראשונים מסרו הבטחות כוזבות לגבי מועד פתיחתו שהלך ונדחה. התקציב הלך ותפח, והיו מי שהציעו להרוס את הטרמינל ולבנות אותו מחדש, כדי לחסוך כסף. חלק מנהגי המוניות של ברלין סבורים עד היום כי הכל היה הצגה, דרך של הממשלות המקומיות להעביר כסף לחברות מקומיות.

אבל המנהל הרביעי, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרטי עם רקע בתכנון ערים בשם אנגלברט לוטקה דאלדרופ, שהיה מעורב בפיקוח על הבנייה מחדש ועל תיחקור הכשלים, ביצע לבסוף את העבודה. תאריך היעד לפתיחת השדה - 31 באוקטובר 2020 - נקבע כבר מזמן ולא נדחה.

***

האוטובוס נוסע בכבישים בין-עירוניים במשך רבע שעה עד שהוא מגיע מהטרמינל הישן לטרמינל החדש. בפעם הראשונה אנחנו רואים את הטרמינל מהחזית - אולם גדול ממדים מזכוכית ומבטון, המחולק לשתי קומות עם גג גדול הנתמך בעמודים. הוא נראה מאוד ברלינאי, דומה לפרויקטים חדשים אחרים שהוקמו בעיר, מתחנת הרכבת ועד להרחבה של מוזיאון הפרגמון. הוא גם מזכיר שדות תעופה גרמנים אחרים, כמו זה בקלן. סמלים גדולים של מרצדס מוצבים ברציפי החנייה של האוטובוסים, ושלט גדול של "B-M-W" משתקף מבעד לחלונות הזכוכית. זוהי הגרמניה ששדה התעופה הזה תוכנן להציג.

אנחנו נכנסים לתוך הטרמינל. הוא חדש ונוצץ. הרצפה עשויה מאריחי אבן, רוב הקירות עשויים מזכוכית שדרכה משתקפים שמיים מעוננים של נובמבר, ובחלל הגדול ניצבים ביתני הצ'ק-אין הגדולים שמחופים בפורניר עץ אגוז. שלטים רבים מוצבים להכוונה, והצבעים הבולטים הם החום של הביתנים ושל הקיר דרכו עוברים את הבידוק הביטחוני והבורדו של השלטים. מעל הנכנסים מרחף מעין גל גדול ממתכת אדומה. בקריאה מאוחרת מסתבר שזו עבודה של אמנית אמריקאית שעושה שימוש באלומיניום כדי לסמל "שטיח קסמים".

"אתה רואה את החורים הקטנים האלה בכל הלוחות?", מצביע ברנד, אחד מהאחראים על השלב האחרון של הביקורת בשדה, "הם מיועדים לספוג את הרעש ולהפוך את החלל הגדול לשקט יותר". אכן, מאות חורים מנוקבים בכל אחד מאלפי לוחות העץ המכסים את הביתנים ואת קיר המעבר, קטנים מאוד, והחלל אכן שקט. אולי תורמת לכך העובדה שאנחנו 30 מבקרים לכל היותר.

ברנד מספר כי לקח חלק בהיערכות לפתיחה. 4,500 מתנדבים מהאזור ומברלין גויסו בחודשים האחרונים כדי לדמות את הפעילות. הם באו עם מזוודות ותיקי-יד, ועשו צ'ק-אין לטיסות שלא היו קיימות. הכל עבר חלק, הוא מוסר, "רק הבנו שאנחנו צריכים להגדיל את הפונט של פרטי הטיסות על המסך האלקטרוני, ואולי לשפר קצת את השילוט, הוא לא לגמרי ברור".

ארבעה ימים לפני פתיחתו, השדה אכן משדר אווירה של הכנות אחרונות. עובדים מצחצחים ידיות כרום, עוברים עם עגלות מנקים את השירותים הריקים. בחוץ משאיות פורקות ומעמיסות פריטים ועובדים עם סרבלים ותגים מקינים עמדות צ'ק-אין ומכינים את עמדות העבודה של דיילי הקרקע. "זה האתגר הכי גדול שלנו עכשיו", אומר ברנד, "דיילי הקרקע והעובדים כל כך רגילים לדרך שבה הדברים עובדים ב'טגל' שיש לו מבנה אחר לגמרי. יהיה להם קשה להסתגל". שורה של שוטרים, חלקם במדים וחלקם בלבוש אזרחי, מסתובבת גם היא בחלל בפנים חתומות. "גם הם צריכים להתרגל לשדה החדש", אומר ברנד.

מאולם הכניסה אנחנו עוברים למרפסת הצפייה. לכל שדה תעופה בגרמניה יש אחת. חובבי טיסות באים לכאן עם עדשות מיוחדות ומתעדים נחיתות והמראות של דגמים נדירים. בשדה זה יוכלו לנחות כמה דגמים גדולים במיוחד. צלמי טלוויזיה וצלמי סטילס נחפזים קדימה בראש החבורה כדי לתפוס פריימים ריקים מעיתונאים. הבעיה היא שבמקרה הזה הסטילס והווידיאו חד הם - רחבת האספלט האדירה שוממת. אף מטוס אינו זז. השרוולים ריקים. בערך 15 מטוסים של איזיג'ט חונים בה ומישהו מתחתינו מנקה את האספלט. זהו.

 שדה התעופה החדש של ברלין / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

***

ביום שבת האחרון נפתח שדה התעופה באופן רשמי. טיסת "איזיג'ט" שהגיעה מ"טגל" וטיסת "לופטהאנזה" שהגיעה ממינכן היו אמורות לנחות במקביל על שני המסלולים. בסוף, בגלל תנאי מזג האוויר, הן נחתו אחת אחרי השנייה בחוסר חגיגיות. המטוסים התייצבו ברחבה השוממת ושתי כבאיות התיזו עליהם מים משני כיוונים שונים במה שיצר "פוטו-אופ" קצת עצוב. ביום ראשון הקרוב ייסגר שדה התעופה "טגל" ו-BER יהפוך לשדה התעופה היחיד של הנוסעים מברלין ומהסביבה.

רק שכאמור אין הרבה נוסעים כאלה כעת. משבר הקורונה הפחית משמעותית את מספרי הטסים וצמצם אותם לכדי 5% מהתנועה הרגילה במרץ-אפריל. בקיץ נרשמה עלייה מסוימת והנוסעים היוו 25% מהתנועה הרגילה בעונה. גרמניה ואירופה נכנסות כעת לסגר חלקי, וכמות הטסים תהיה כמובן בהתאם.

בינתיים "איזיג'ט", שאמורה להפוך את השדה למרכז אזורי שלה, מפגינה מחויבות ושולחת עשרות טיסות ביום ליעדים אירופיים. חברות אחרות פחות. לוח הטיסות כבר מלא בביטולים. בניגוד להצהרות על חיבור ברלין לעולם, היעד הרחוק ביותר נכון לעכשיו הוא טיסה לדוחא, בירת קטאר. החברה הממשלתית האחראית על השדה, כבר הגישה, עוד לפני פתיחתו הרשמית, בקשה לחילוץ ולתמיכה במאות מיליוני אירו.

הפתיחה בשבת גם לוותה בשלל הפגנות. פעילי איכות הסביבה המתנגדים לתעופה אווירית חסמו את תחנת הרכבת, במחאה על ההשקעה בתעופה במקום בפתרונות כמו רכבות הפועלות על חשמל, או הימנעות מנסיעות. שיירה של 700 נהגי מוניות, שמתלוננים כבר שנים על פתיחת השדה החדש, עברה בו בצפצופים. בגלל מיקומו המעשי בברנדנבורג, החוקים מאפשרים למכסה מסוימת מנהגי ברלין להסיע נוסעים אליו, אבל לא לקחת אותם ממנו, וזה הופך כל נסיעה שלהם לשדה לפחות כדאית.

גם בעבור הברלינאים מדובר בעלייה ביוקר הטיסה. מי שהיה רגיל לשלם 20 אירו כדי להגיע במונית ל"טגל" ישלם עכשיו 60 אירו ויותר כדי להגיע לשדה החדש. כלי התקשורת המקומיים הזכירו את ה"עצבות" שבנחיתה במישורים השוממים של ברנדנבורג.
אבל בניינים אדישים לאידיאולוגיה פוליטית, למגפות עולמיות ואפילו לטון מלגלג של עיתונאים. "טמפלהוף" שבנו הנאצים הפך לסמל למדיניות קבלת הפליטים של אנגלה מרקל וגרמניה בסתיו 2015 (הם שוכנו בו ובמקום הוקם כפר קונטיינרים על רחבת המטוסים לשעבר). "טגל" יהפוך אולי לקמפוס חינוכי, וחלק ממסלולי ההמראה שלו בוודאי יהפכו לפארקים לטובת התושבים. "שונפלד" הישן יוקצה לטיסות זולות במיוחד וטרמינל 1 החדש יהפוך לשער הכניסה שהכלכלה הגדולה באירופה רצתה. שמונה שנים הוא עמד שומם, הוא יכול לחכות עוד קצת עד שהעולם יתגבר על משבר הקורונה.