לפני כשנה וחצי, במרץ 2019, הסתגר איל וולדמן בדירתו בארה"ב במשך ארבעה ימים כדי לנהל משא ומתן על מכירת מלאנוקס, החברה אותה הקים 21 שנה קודם לכן בחדר קטן ביקנעם. הוא תימרן בטלפון בין כמה מהמנכ"לים המובילים בעולם כדי לשכנע אותם לשפר את הצעתם, וסיים את המשא ומתן עם העסקה השנייה בגודלה בתולדות ההייטק הישראלי - תג מחיר של 6.9 מיליארד דולר.
כעת ברור כי כבר במהלך ניהול המשא ומתן העיקש וולדמן ידע שהוא לא מחפש רק בית ראוי לחברה שהקים, אלא למעשה קובע מי תהיה הרוכשת שתפריד סופית בינו לבין החברה שבנה. שהצלחת המשא ומתן תסמל את סוף דרכו במלאנוקס. זה לא שבאנבידיה - הזוכה המאושרת - לא רצו שוולדמן יישאר בחברה, אבל לו, כך התברר השבוע, זה לא התאים. וולדמן החליט לחתוך באחת את הקשר בינו לבין החברה שהייתה חלק בלתי נפרד מחייו, וכבר מהשבוע הבא הוא לא יהיה עוד חלק ממנה באופן רשמי.
איל וולדמן / צילום: יונתן בלום
אנבידיה נחשבת לחברת השבבים המבטיחה בעולם. תחום חוות השרתים מתפוצץ. לא קורץ לך להישאר בחברה? זאת נראית כמו הזדמנות טובה.
"כבר בזמן שסגרנו את העסקה ידעתי שאני עוזב. אתה בונה את החברה במשך 21 שנה, מקבל את כל ההחלטות, ואתה לא רוצה להיות מספר שתיים", הוא אומר בראיון ראשון לאחר ההודעה הרשמית על עזיבתו. "אני לא חושב שזה עניין של אגו. המרחק בין סמנכ"ל למנכ"ל הוא יותר גדול ממה שחושבים. זה גם לא שינוי קל להיות פתאום חלק מחברה גדולה. אחרי הרבה שנים של עבודה מאוד אינטנסיבית ולחוצה, הגיע הזמן לעשות דברים אחרים. אבל לא עזבתי בגלל הקושי - אם החברה הייתה נשארת עצמאית הייתי ממשיך לתקופה מסוימת. עצוב לי לעזוב את החברים והחברה, ונשארתי יותר משנה כדי לוודא שהמעבר מתבצע כמו שצריך".
על השלב הבא בקריירה שלו הוא לא מספק יותר מדי פרטים. "אני לא הולך להקים חברה נוספת. די, מספיק, זה היה מאוד קשה", הוא אומר כבר בתחילת הראיון. אחר כך, בסופו, הוא כבר מסייג מעט: "אסור לי להגיד לא. כרגע אני לא חושב שאקים חברה חדשה". בינתיים הוא מתעסק בעיקר בניהול ההון האישי שלו, יחד עם צוות אנשים ("אני משקיע בסטארט-אפים, בנדל"ן, בפרייבט אקוויטי, בחוב פרטי, בסחורות").
וולדמן אמנם לא רוצה לנהל כסף של אחרים, אבל מאמין כי אם היו מקשיבים לו בעלי המניות של מלאנוקס היו מרוויחים יותר (כמנכ"ל וכדירקטור הייתה לו אמנם יכולת השפעה, אך ההחלטה הסופית היא בידי הדירקטוריון שמייצג את בעלי המניות). "הייתה פנייה מחברה שרצתה לרכוש את מלאנוקס והיינו חייבים להביא אותה לדיון בדירקטוריון. היא זאת שהניעה את כל התהליך. אני חושב שמלאנוקס הייתה שווה היום הרבה יותר כסף, ושהעסקה הזאת לא הייתה הדבר הכי טוב לבעלי המניות. תראו כמה החברה מכרה ברבעון הקודם - ביותר מ-500 מיליון דולר - זה קצב של 2 מיליארד דולר בשנה".
ומה חשבת באותה נקודת זמן?
"גם אז חשבתי ככה. הדירקטוריון חשב אחרת, היו חילוקי דעות. בסוף הצבעתי יחד עם הדירקטוריון. אצלנו כמעט תמיד דנים קודם כל ואז מחליטים ומצביעים פה אחד. היו מעט מאוד פעמים שלא הסכמנו".
ובדיעבד כואב לך שלא הצלחת לשכנע?
"חשבתי שהחברה שווה יותר ולכן אפשר להמשיך בתור חברה עצמאית ואולי לקבל בהמשך הצעה גבוהה יותר. אבל היו באותה תקופה כל מיני סיכונים כמו חשש ממיתון או השפעה של סין, ולכן הבנתי למה מהפרספקטיבה הזאת מדובר בעסקה טובה, והתיישרתי לעמדת הדירקטוריון". זאת לא הפעם הראשונה שאתם מקבלים הצעות לרכישת החברה.
מתי הבנת שזהו, שזה נגמר, שהפעם לא תישארו עצמאיים?
"לקראת הסוף. לאורך הדרך עוד חשבתי שנישאר עצמאיים. יש לך רגשות מעורבים. מצד אחד אתה מתוסכל שאתה לא יכול להמשיך בצורה עצמאית עם העובדים שלך והחברה שלך, ומצד שני זה הישג אדיר".
"עדיין מפחד מקושי כלכלי"
וולדמן (60) נחשב לאחד מהקולות הבולטים במגזר העסקי, ולא מהסס להביע את דעותיו הפוליטיות ("היו שיקולים לא מקצועיים בטיפול בקורונה; זה לא נכון שיהיה ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום", הוא אומר לנו) ואת דעותיו המדיניות ("הבעיה הכי גדולה שלנו זה שאין שלום עם הפלסטינים, אבל הפוליטיקאים חוששים שאם יגידו את זה, זה יבריח בוחרים"). הוא כבר הספיק לדחות הצעות להצטרף לפוליטיקה (ראו מסגרת), אך מביע אמון ביכולת של נבחרי הציבור והמגזר הציבורי לשנות. "אנשי עסקים יביאו למומנטום, לאווירה מאוד טובה, אבל מי שעושה את השינויים אלה פוליטיקאים ומדינאים", אומר וולדמן, שאחת מהיוזמות שהוא מקדם כיום באינטנסיביות היא העסקת עובדים פלסטינים על ידי חברות הייטק.
מלאנוקס, אותה הקים ב-1999 יחד עם כמה שותפים, מפתחת מוצרים המאפשרים תקשורת מהירה יותר בין שרתים. אלו כוללים שבבים, כבלים, מתגים וכדומה, והם נמכרים לחוות שרתים, וכן למחשבי-על שמשמשים אוניברסיטאות וגופים כמו נאס"א. החברה צמחה במהלך השנים לכ-3,300 עובדים, מתוכם סביב 2,500 עובדים בישראל.
איל וולדמן / צילום: יונתן בלום
וולדמן מגיע מרקע טכנולוגי ("זה הכי טוב. אתה רואה מה קורה לאינטל שהמנכ"ל שלה היה סמנכ"ל כספים"), והוא בעל שני תארים מהטכניון, במדעי המחשב ובהנדסת חשמל. לאחר הלימודים עבד באלביט ובאינטל, ואז הצטרף לאביגדור וילנץ להקמת גלילאו, שם גרף את ההון המשמעותי הראשון שלו. הוא עזב את החברה לאחר חילוקי דעות עם וילנץ, שכיום נחשב לאחד המשקיעים והיזמים המובילים בישראל, ובשנים האחרונות מכר חברות לאינטל ולאמזון. "אני לא מרגיש שאנחנו בשני צדי המתרס. כל אחד מאיתנו עושה דברים מדהימים. אנחנו נפגשים באירועים ומדברים מדי פעם", אומר וולדמן.
יש לו שלושה ילדים בגילאי ה-20 וה-30, ומאם ילדיו נפרד לפני שנים ארוכות, לאחר 20 שנות זוגיות. "הייתי כל הזמן בעבודה, בטיסות, בלחץ. כשאני מסתכל אחורה, הכי חסר לי זה הזמן עם הילדים, אבל מאוד קשה להיות מנכ"ל ועדיין להצליח לא לפספס את הילדות שלהם. מערכת הלחצים השפיעה גם על הזוגיות", הוא מספר. לאחר מכן ניהל מערכת יחסים עם אשת ההייטק שלומית פן, שהסתיימה בפרידה מכוערת ומתוקשרת, שכללה גם תביעות הדדיות וטענות קשות.
הוא גדל בירושלים לאמא שהייתה דוקטור לביוכימיה ואבא כלכלן. הוריו התגרשו כשהיה בן ארבע, והוא ואחיו התאום נשארו לגור עם אמו, ושמרו על קשר רופף עם האב. בין השאר הם חיו שנה וחצי בסקוטלנד, שם אמו עשתה פוסט-דוקטורט. "אמא שלי חשבה שאני לא מוצלח כי לא עשיתי דוקטורט. כשקיבלתי דוקטור לשם כבוד מהטכניון זה פיצה קצת. היא חינכה אותנו למצוינות, להיות בני אדם ולהקשיב לאנשים". לפני כשנתיים היא נפטרה.
וולדמן מתאר את עצמו כמי שבא מרקע צנוע, של מעמד בינוני-נמוך. "אמא הייתה מפרנסת יחידה. לאחי ולי היה זוג אופניים אחד, לא נסענו לחו"ל ולא היו לנו מותגים. אבל לא הרגשנו חוסר". היום הוא כבר נמצא בסטטוס אחר לגמרי, כאחד האנשים העשירים בישראל, עובדה שאי אפשר לפספס כשנכנסים לדירתו המפוארת בקומה ה-36 של מגדל מאייר, שמשקיפה מלמעלה על צומת הרחובות רוטשילד ואלנבי.
עלות שכרו של וולדמן הסתכמה בעשור שלפני העסקה (2009-2018) בכ-40 מיליון דולר, אבל זה עוד הכסף הקטן: במסגרת המיזוג עם אנבידיה, מכר וולדמן את אחזקותיו בחברה תמורת 240 מיליון דולר. חשבונות האינסטגרם והפייסבוק שלו נראים כמו ערוץ החיים הטובים - יאכטות, סקי מים, אוכל טוב וטיולים בחו"ל - והוא ובת הזוג שלו, הדוגמנית ז'אן בן אהרון, מופיעים לא פעם במדורי הרכילות, בעיקר באירועים נוצצים.
אתה לפעמים תוהה בינך לבינך על השינוי שעברת? על הבן אדם המוחצן שהפכת להיות?
"אני נהנה מההצלחות, ממה שעשיתי, יש לי הרבה יותר אמצעים ואני לא מתבייש בזה. בישראל יש עניין של אל תספר שאתה עושה את זה או את זה. אני לא מבין למה זה ככה. אני לא חושב שבגלל שיש לי כסף אני צריך להתחבא ולהסתתר. לא לקחתי ולא גנבתי מאף אחד, הכל עשיתי בעשר אצבעות. עבדתי מאוד מאוד קשה, הרבה יותר קשה מהרבה אנשים שמקטרים", הוא אומר. "יש לי חברים שלא יכולים להרשות לעצמם כלום וזה לא מפריע לי בכלל. אני מסתכל בגובה העיניים על כולם, גם על מנקה הרחובות, אומר לו תודה כשאני עובר לידו. סבא אחד שלי היה עגלון ולסבא השני היה מינימרקט, ואני ראיתי בהם תמיד את האנשים הכי חזקים סביבי".
מה שכן, הוא מפתיע, "למרות שאני פחות לחוץ מבחינה כלכלית, אני עדיין מפחד להתעורר בוקר אחד ולהיות בבעיות כלכליות".
איך זה יכול להיות? מה כבר יכול לקרות לכל הכסף שלך?
"זה כפי הנראה טבע, זה לא יוצא ממני עדיין. אני מקווה שיום אחד זה יעלם. זה משהו שמגיע מבפנים ובאיזשהו מקום מטריד. מרבה נכסים מרבה דאגות. שלא תחשבו שהכסף עושה אותך מאושר. אני רואה הרבה אנשים מאוד עשירים שהם מאוד אומללים וממורמרים".
תחושת הפחד של וולדמן חוזרת כמה פעמים בראיון. למעשה, כשאנחנו שואלים אותו מה מניע אותו בחיים ומה הוביל אותו להצלחה, התשובה היא הפחד להיכשל. לא כי חשש ממה יגידו ("זה לא מעניין אותי"), אלא כי פשוט לא הרשה לעצמו להיכשל. "הפחד הזה הביא אותי לבדוק כל הזמן 360 מעלות. פחדתי מדברים שאנשים לא מפחדים מהם, ולכן החברה עברה מכשולים שחברות אחרות לא היו עוברות. אין דבר שלא פחדתי ממנו - תחרות, ספקים, אסונות, אנשים, דירקטוריון, משקיעים. אתה כל הזמן חושב מאיפה זה יכול לבוא, מה לא סגרת. אתה חושב בטיסות, במקלחת, בשינה. אבל זה לא פחד משתק, אחרת אתה לא יכול להנהיג. אני לא חושב שיש מנהיג שלא מפחד, אולי אחרים מדברים על זה פחות".
מאיפה מגיע החינוך של לא להיכשל?
"אין לזה תשובה אחת. זה בטוח בא מהצבא, זה בא מהרבה מקומות. האופציה של כישלון לא עמדה אף פעם בראש".
"ישנתי שעתיים-שלוש בלילה"
ואכן, לא צריך הרבה זמן עם וולדמן כדי להבחין בהשפעה של הצבא עליו. למעשה, לעיתים יש תחושה שהוא עדיין קצין צעיר בגולני. הוא חלק ממשפחה קרבית - אביו נפצע במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור; דודו נהרג בהתשה; אחיו התאום שירת כטייס קרב; וילדיו שירתו ביחידות קרביות. הוא עצמו נלחם במלחמת לבנון הראשונה, וכמה מחבריו נהרגו ("אני לא חושב שאף מלחמה הייתה מיותרת. אנחנו נמצאים בשכונה לא כל כך נעימה וצריך להפעיל שרירים מדי פעם").
לפני כמה חודשים אף השתתף וולדמן בסרטון שמקדם מודעות להתמודדות עם הפרעות פוסט-טראומטיות, למרות שלדבריו הוא עצמו לא סובל כיום מהפרעה כזו. "כשהלכתי בטכניון וראיתי שיחים, הייתי פוחד ללכת לידם אז עשיתי עיקוף. חברה שלי אז אמרה שהייתי מדבר ונותן הוראות תוך כדי שינה. אתה עובר כל מיני דברים, אבל אצלי זה נעלם עם הזמן. אני חושב שאנחנו צריכים לטפל הרבה יותר טוב באנשים שמתמודדים עם זה. עם החברים מהצבא אנחנו לא מדברים על זה, רוב האנשים מנסים לא לחזור אחורה".
איל וולדמן עם בת הזוג ז'אן בן אהרון / צילום: אביב חופי
אבל את הז'רגון הצבאי ובעיקר את דרכי החשיבה הוא לא זנח. "קורס קצינים זה אחד הקורסים הכי טובים שאפשר לעבור. הוא מלמד על החשיבות של עבודת צוות ושהגורל של כולם תלוי אחד בשני, ועל כך שצריך לחשוב על אלטרנטיבות ועל דפוסי פעולה של האויב. אתה כל הזמן במלחמה. לפעמים האמריקאיים פחות מבינים את האמירות האלו - דפ"אות (דרכי פעולה אפשריות), 'שים לב שלא מרתקים אותך פה ולא תוכל להתקדם', 'תוודא שיש לך מספיק עתודות' ועוד".
אתה לא חושב שיש אלמנטים שליליים בכך שהניהול בישראל מושפע מהצבא?
"אני חושב שמי שלא מנהל בצורה כזאת, יהיה לו קשה להצליח. לתת דוגמה אישית, לבנות את הארגון הנכון, להיות תובעני, לבדוק את עצמך כל הזמן, להיות מוכן לכל מצב, להיות פרנואיד".
אתה באמת נחשב למנהל תובעני. אתה חושב שאנשים פוחדים לעבוד איתך?
"אני לא חושב שיש מה לפחד ממני ולא חושב שפחדו, אבל אולי העובדים יגידו שכן. אני לא חושב שמישהו רוצה מנהל קל, וזה נכון שלא קל לעבוד בשבילי כי אני דורש מאחרים מה שאני דורש מעצמי. מי שלא עמד בקצב שלי מצא את עצמו בחוץ. זה לא מנע מעובדים להיות עצמאים, כי צריך להתוות כיוון ויעדים ולתת להם גיבוי והמון חופש פעולה. אתה כן רוצה לנהל אנשים שהם הכי פראיים והכי קשים לניהול. אם כולם 'יסמנים' אתה לא במצב טוב, כפי שניתן לראות אצל הרבה אנשים שנכנסו לכלא. אני לא חושב שהתובענות הזאת גובה מחיר. אני חושב שכולם מרוצים - תראה את התוצאות".
ועדיין, זאת צורת ניהול שנותנת פחות מקום לרגשות, לרגישות ולהבעת חולשה.
"אני לא חושב שזה פוגע ברגישות של המנהל. אפשר להיות מאוד רגיש, לשים לב לכל ניואנס, שכל בן אדם יהיה חשוב לך. מה שכן, מנהל לא יכול להראות שהוא מפחד. אסור. ברגע שהעובדים רואים שאתה לא מסוגל לתת פתרונות לכל בעיה, הם מתחילים לשאול את עצמם מה הם צריכים לעשות ולאן הם הולכים. כשאתה קם להסתער אתה צריך שהם יקומו איתך. כשחושבים על זה, עדיף להישאר מאחורי הסלע ולא לקום כי בהסתברות מסוימת אתה הולך להיהרג. ניהול זה לגרום לאנשים לעשות דברים שלא בטוח שהם היו רוצים לעשות לבד. בשנים הראשונות זה היה יותר קשה, עד שהתחלנו להצליח".
ואתה שאלת את עצמך במהלך השנים האם אתה הבן האדם המתאים להוביל את החברה?
"לא כל הזמן, אבל בהחלט היו פעמים שכן. הייתה שנה אחת שלא צמחנו, ב-2017, וזאת כמעט הפעם היחידה שחשבתי שאולי צריך מנכ"ל שישחק יותר גולף ויעשה שם עסקים. חשבתי שאם אהיה יותר בארה"ב, יותר מקובל בחוגים החברתיים שם - החברה תגדל מהר יותר. ואז הגעתי למסקנה שזה לא נכון.
"הייתה גם תקופה שהדירקטוריון הביא מישהו להחליף אותי, ב-2002-2003. היה אז משבר מאוד גדול ולא הייתי מוכן לפטר 30%-50% מהעובדים. זאת הייתה ישיבת הדירקטוריון היחידה שהיו לי דמעות בעיניים. אלו היו משקיעים אמריקאים שחשבו שהם יכולים לעשות הכל, אבל הבהרתי להם שיש לנו רוב של בעלי מניות. אותו אדם הלך להוביל חברה אחרת שנכשלה".
לפני שנתיים היה סיפור דומה עם סטארבורד, קרן השקעות אקטיביסטית שרצתה להכניס נציגים לדירקטוריון.
"נכון, המלחמה עם סטארבורד הייתה מאוד קשה אבל כשניצחנו ואף אחד מהם לא נכנס לדירקטוריון - זאת הייתה הרגשה מאוד טובה. בכל התקופה הזו ישנתי לדעתי שעתיים-שלוש בלילה. הייתי במצב של מלחמה, לא נהניתי מזה. זה לא רק הלחץ שלך אלא גם של אנשים אחרים. כל הדירקטוריון בלחץ, מתים מפחד. אתה נמצא באי ודאות, ואתה לבד לגמרי - אתה רוצה שהחברה תמשיך להתקדם אז אתה מבודד אותם. בסוף הוכחנו שהם לא צדקו, ולא עשינו שום דבר ממה שהם רצו".
"הפער בחברה לא מדאיג אותי"
הניסיון וההצלחה האישית שלו, מובילים את וולדמן לדבוק - אולי באופן קצת מקומם - בתזה שלפיה לכולם יש הזדמנות שווה להצליח, אם הם רק יתאמצו מספיק ולא יקטרו. אותה גישה עולה גם כאשר הוא מדבר על מיעוט הנשים בתעשיית ההייטק ("אין כזה דבר תקרת זכוכית. אני רואה נשים רבות שהן סמנכ"ליות ומנכ"ליות") וגם כאשר הוא מתייחס לפערים הכלכליים בתוך החברה הישראלית ("זה לא מדאיג אותי").
יש תחושה גוברת שנוצרו בישראל שתי מדינות, מדינת ההייטק המבוססת ומדינת כל השאר. כעת זה מחריף עוד יותר על רקע הקורונה שפוגעת בכל השאר ופחות בהייטק.
"אומרים שארה"ב היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אבל גם ישראל היא כזו. אני רואה ילדים שגדלו במשפחות קשות יום והפכו לעשירים מאוד, כמו טדי שגיא ואחרים. זה נכון באותה מידה לילד ערבי שגר בכפר בצפון: אם הוא יעשה את הדברים הנכונים גם הוא יצליח בגדול. אני חושב שאין פה שום דבר מגביל, לא מאיזה משפחה באת, לא מאיזו עדה ולא מאיזה מין. יו"ר בנק לאומי למשל הוא מהחברה הערבית".
למרות עמדתו של וולדמן, נתוני הניידות החברתית בישראל אינם מזהירים (מקום 33 מתוך 82 מדינות, לפני נתוני הפורום הכלכלי העולמי). ומדד ג'יני, שבוחן אי שוויון, מלמד שישראל מדורגת כיום במקום ה-28 מבין 35 מדינות ה-OECD. ארה"ב, אגב, נמצאת אפילו במקום נמוך יותר - 32. מי שמצליח להיכנס להייטק אכן משפר לרוב את מצבו, אך גם כאן מדובר בתעשייה שנשלטת על ידי גברים לא-חרדים (64% מהעובדים, נכון ל-2018). נשים לא-חרדיות מהוות 31% נוספים מהתעשייה, שהחרדים והערבים מהווים ממנה יחד 5% בלבד (3% חרדים, 2% ערבים). במילים אחרות, גם אם המצב משתפר בשנים האחרונות, עדיין לצעירים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל קשה יותר להשתלב בתעשייה.
בארה"ב הפערים הכלכליים מאוד גדולים. לא בטוח שזה המודל שאנחנו שואפים אליו.
"השאלה הגדולה היא האם זה טוב למנוע את הפערים האלה. במדינה קומוניסטית כולם שווים אבל אין מוטיבציה לעשות דברים שישנו את העולם. אז אתה כן רוצה שיהיה קפיטליזם כל עוד רמת החיים הממוצעת גבוהה. בישראל יש הרבה שמקטרים, אבל אני חושב שרמת החיים סבירה, כשמסתכלים על הנסיעות לחו"ל וקניית מכוניות.
"ההייטק הוא קטר מוביל של הכלכלה והייתי שמח שיותר אנשים יצטרפו לתעשייה. במקום לפתוח פעילויות בחו"ל נוכל להעסיק יותר אנשים פה. צריך לעשות יותר ייצור פה בישראל, כי אז מעלים את הלואו-טק לרמה יותר גבוהה. במלאנוקס מייצרים ביותר מ-100 מיליון דולר בישראל, אז גם דאגנו לשכבות החלשות, ואני מאמין שאנבידיה תשאיר את הייצור בארץ, לפחות בינתיים".
אתה לא חושש שנוצרות כאן שתי כלכלות נפרדות?
"אתה לא יכול להוריד את השכר של ההייטק, כי אנשים ילכו לעבוד בחו"ל. מצד שני אתה לא יכול להעלות את השכר של עובדים אחרים כי אז לא יהיה משתלם לייצר בארץ. אז זה המצב שאתה נמצא בו. אני ממליץ לכל האנשים ללכת ללמוד את המקצועות הנכונים ולהצטרף להייטק".
בכל זאת, ההייטק הישראלי הוא עדיין מועדון של גברים יהודיים עם 35% נשים. גם אצלכם במלאנוקס היו רק שלוש נשים מתוך 13 אנשי הנהלה. אין לך מחשבות על איפה טעינו?
"אני לא חושב שטעינו. אני חושב שאנחנו מחנכים את הבנים והבנות בצורה אחרת. יש סרטון שמראה ילדות בנות 4-5 שמספרות שהן הכי מהירות בכיתה, ואוהבות לשחק עם כדור. בגיל 13-14 הן מדברות אחרת. אין לי תשובות למה זה קורה. אני מאמין שהחינוך משתנה ושעוד 10-15 שנה נחיה במדינה יותר שוויונית. גם היום המצב לא כל כך גרוע".
אי אפשר להסיר את האחריות מהחברות. יש דברים שניתן לעשות, למשל שנשים ישתתפו בראיונות העבודה של נשים אחרות.
"באוכלוסיה הערבית בהתחלה היינו דואגים שיהיו ערבים בראיון. לגבי נשים, אולי היינו צריכים לעשות את זה יותר, אבל אני לא רואה בזה בעיה. אנחנו בוחנים נשים וגברים אותו דבר. אצלנו נשים עובדות במעבדות, במשימות הכי קשות. נשלח אותן ללקוחות. אסור אצלנו להעיר הערות סקסיסטיות והנושא של הטרדות מיניות מטופל בכל רמה בצורה מאוד מאוד יסודית. אין אצלנו אפליה בין נשים לגברים נקודה. אני לא חושב שיש דברים לא בסדר בהייטק בתחום הזה".
ומה עם עובדים מהחברה הערבית? נכון שאתם מעסיקים עובדים ערבים רבים, אבל האם הם מקודמים לתפקידים בכירים?
"יש לא מעט ערבים שמנהלים פעילות בדרג ביניים. לצערי, אין מישהו בצוות שלי. אני לא רואה את זה ככישלון, ולא חושב שיש משהו שהיינו צריכים לעשות אחרת, אלא שעוד כמה שנים הם יצברו ניסיון וכן יגיעו לשם. אני כן חושב שצריך להעסיק הרבה יותר ערבים ולשלב אותם בהייטק. אצלנו אין חסמים, ואנחנו מאוד נהנים מזה שחבר מביא חבר מהמגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי. לאט לאט חברות מתחילות להבין את זה".
"נתניהו עשה גם דברים טובים, אבל הוא צריך ללכת הביתה"
הראיון שלנו עם וולדמן מתקיים למחרת שובו מנסיעה עסקית לדובאי. על אף הביקור, וולדמן חושב כי להסכמי השלום הטריים תהיה השפעה מוגבלת מאוד על ההייטק והכלכלה הישראלית. "באמירויות יש אנשים חכמים שיודעים מה הם עושים. גם קודם הם צרכו טכנולוגיה ישראלית כשרצו, וגם עכשיו הם יקנו מה שנכון להם", אומר וולדמן. "אני חושב שהאמירויות ישקיעו בישראל ויהיה מסחר פתוח איתם ותיירות, אבל לא הייתי מצפה שיישפכו פה מיליארדים, כמו שאנשים מסוימים חושבים".
במהלך הביקור שיתף וולדמן באינסטגרם תמונה שלו בבגד ים על חוף ימה של דובאי. התמונה הזו התגלגלה לטוויטר של בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו. "שונאים את זה שבזכותו הם עשירים", הוא כתב, ובהמשך השרשור הציג נתניהו את וולדמן בתור "אחד המממנים של האנרכיסטים", שמבלה בזכות נתניהו.
"זה לא רלוונטי ולא משמעותי", מגיב וולדמן. "הייתי שמח לבלות בזכות נתניהו ולהגיש לו את החשבונית, כי זה עלה לי לא מעט, אבל בפועל מי שמימן את הנסיעה זה אני. אני גם לא חושב שהצלחנו בזכותו או שמלאנוקס הצליחה בזכות הממשלה, הצלחנו בזכות מה שעשינו, הממשלה לא הפריעה לנו".
מימנת את ההפגנות נגד נתניהו?
"אני לא מימנתי את ההפגנות. אני חושב שהן ממומנות על ידי גיוס המונים ואני תרמתי כמו כולם, במספרים קטנים מאוד. לא מימנתי ואני לא יודע מי הם 'האנרכיסטים'. אני מעריך את נתניהו וחלק מהדברים שהוא עושה טובים, אבל חושב שהוא צריך ללכת הביתה. הוא צריך להתמודד עם החשדות נגדו, לנקות את עצמו ואז לחזור. כשמישהו נמצא בעמדה כל כך חשופה, כדאי לו גם ברמה האישית לפתור את הבעיות ואז להמשיך הלאה".
ומה לגבי כניסה שלך לפוליטיקה? אתה חושב על זה?
"אני מקבל הרבה בקשות כאלה, גם מאנשים שלא מכירים אותי. קיבלתי גם הצעות קונקרטיות, אבל בכניסה לפוליטיקה יש מחיר אישי מאוד גבוה כי אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה, כמו לקחת שלושה חודשים לטייל בעולם. צריך לוותר על הרבה חופש. חוץ מזה שההחלטות בפוליטיקה קשות. כשאתה מנכ"ל אתה מת מפחד, אז לנהל מדינה זה עוד יותר קשה וגדול".
כתבות
ני"ע
