אגמון-גונן היא המועמדת הנדרשת לתפקיד פרקליט המדינה

אין מחלוקת שפרקליטות המדינה נמצאת בשעתה הקשה ביותר מאז כינונה. מסע הדה-לגיטימציה המסוכן והשקרי שמנהלים נגדה גורמים תומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו, משעה שהוחלט להגיש כתבי אישום נגדו, בצירוף התנהלות כוחנית ויהירה של צמרת הפרקליטות בעידן פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, נתנו את פריים המורעל והמר. אמון הציבור במערכת הגיע לשפל שלא ידענו מעולם.

אפילו בהתכנסויות של חברי וחברות הקהילייה המשפטית בישראל, שאמורים להיות חיל המשמר של הפרקליטות, רבים המקטרגים על המגנים. אלה בגלל תחושת האכיפה הבררנית בנוגע לנתניהו ואלה בגלל פרשות רות דוד, לשעבר פרקליטת מחוז תל אביב (המואשמת בשיבוש הליכי משפט בפרשת עו"ד רונאל פישר) ודומותיהן. פרשות שבהן התנהלה צמרת הפרקליטות לא בתבונה, צופפה שורות מאחורי חבריה שכשלו בגדול ושידרה שהפרקליטות היא נחלתה הבלעדית (ואיך העזו בכירי הפרקליטות, אורלי בן-ארי ודן אלדד, להפר את סדר הירושה שנקבע מראש על-ידי בורא עולם המשפט?).

על רקע זה בחירת פרקליט מדינה חדש חשובה כפל-כפליים מאשר בימים רגילים. זו הזדמנות כמעט אחרונה לעצור את הסחף המסוכן הזה ולהשיב את האמון שבלעדיו אין לבית ברחוב צלאח א-דין. לכן, אם בימים רגילים הכף נוטה לכיוון מינויים פנימיים מסיבות רבות (היכרות עם המערכת, תמריץ לעובדיה המסורים במשך שנים ועוד ועוד), הרי שהפעם נדמה כי למרות שיש מועמדים מעולים מתוך המערכת, דרושה הצנחת מועמד חיצוני שיבריא את המערכת, בעיקר כלפי חוץ.

היתרון של אגמון-גונן

עיון ברשימת המועמדים שנסגרה השבוע מלמד שיש לא מעט כאלה. ביניהם בולטת מועמדותה של שופטת בית המשפט המחוזי מיכל אגמון-גונן כמי שיכולה לעמוד במטלה לא פשוטה זו. יותר מ-20 שנות שיפוטה מלמדות לא רק על מומחיותה בתחומי משפט רבים ומגוונים (מה שגם משתקף בכתיבתה האקדמית הפורה) אלא גם על שתי תכונות נוספות שדרושות עד מאוד לפרקליטת המדינה הבאה: רגישות חברתית ובעיקר אומץ-לב לצאת נגד קבוצת ההתייחסות שלה כשהיא סברה שהצדק מחייב זאת.

כך קרה כשהיא העזה למתוח ביקורת פומבית על האופן בו לוחצת המערכת על השופטים להאיץ את הדיונים ואת מתן פסקי הדין. שופטים רבים סברו כמותה כי מולך היעילות שהוכנס למערכת כאילו מדובר בבית חרושת לייצור פסיקות פוגע ביכולתם לעשות צדק, בעיקר מול מתדיינים לא מיומנים. אבל רק אגמון-גונן אמרה זאת בפומבי ואל מול ראשי המערכת ההמומים.

כך גם היה כשהיא מתחה ביקורת על בית המשפט המחוזי בירושלים ששימש ערכאת ערעור עליה כשופטת שלום במספר עניינים; וכך אירע כשהעזה לפסוק נגד גורמי הכוח ואדוני השיטה. למשל, כשקבעה כי תושבי גבעת עמל המוחלשים מתל אביב זכאים לפיצוי מטעם המדינה; כשפסלה מכרז לאשפוז סיעודי בשל העובדה שהתעריף ששילמה המדינה לא באמת מאפשר לקשיש קיום מינימלי בכבוד; כשהורתה לרשות המסים לחשוף הטבות מס שקיבלו חברות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון והוסתרו מעיני הציבור; וכשקבעה את זכויות הציבור בחופי הים (גם ביישובי "יוקרה" שהשתלטו עליהם).

אלה רק דוגמאות מעטות לפסיקות שנתנה נגד בעלי הכוח ונציגיהם רבי-העוצמה במערכת המשפט. אני זוכר עד היום כיצד באחד הדיונים שצפיתי בו באולמה יחד עם סטודנטים מהאוניברסיטה העברית יצאו פרקליטי הממון, שהיו רגילים שבית המשפט הוא "שלהם", חפויי-ראש.

גם רגישות חברתית

לאומץ וליושרה של אגמון-גונן נלווים גם רגישות חברתית שהיא נדירה למרבה הצער במחוזותינו, כמו גם יכולות ניהול שבאו לידי ביטוי בעת שהייתה אחראית על מהפכת המחשוב בבית המשפט העליון כרשמת. גם העובדה שהיא אישה, ראויה לשקלול. במערכת שמרבית עובדותיה הן נשים, יש לכך חשיבות - בוודאי אחרי ששלושת הפרקליטים האחרונים היו גברים.

כעת המבחן עובר אל היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ושאר חברי ועדת האיתור הבוחרת את פרקליט המדינה. עתה הזמן שלהם לגלות יושרה ואומץ ולצאת נגד קבוצות ההתייחסות שלהם שמבקשות להמשיך בתוואי המסע שתוכנן מתוך אמונה שהקרחון שמולנו ייעלם מאליו. הוא לא.

פרופ' יובל אלבשן, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו