דמוקרטים מתלוננים על מייק פומפיאו שהוא "פוליטי" מדי. הם חרקו שיניים, כאשר מזכיר המדינה נשא נאום מירושלים בוועידה הווירטואלית של המפלגה הרפובליקאית, באוגוסט שעבר. הם מצאו טעם חמור לפגם בערבוב המפלגתי והמדיני.
בשבוע שעבר, פומפיאו חזר ונשמע פוליטי מדי, כאשר התחכם במהלך תידרוך לעיתונאים. הוא נשאל אם מחלקת המדינה מתכוננת לקראת המעבר לממשל חדש. הוא השיב, בצחקוק קל, שאמנם יהיה "מעבר חלק לתקופת הכהונה השנייה של הנשיא טראמפ".
לא הכול חשבו שזה משעשע, בהתחשב בביקורת הנמתחת על הימנעותו של ממשל טראמפ מכל מגע עם מטהו של הנשיא המיועד ג'ו ביידן. אחדים טוענים שמן ההימנעות הזו נובעת סכנה לביטחונה הלאומי של ארה"ב. אבל בעיקרה, ההימנעות היא קטנונית ואגואיסטית.
אשר לעודף הפוליטיות של פומפיאו, הביקורת אינה עומדת במבחן היסטורי. כהונת מזכיר המדינה הייתה בדרך כלל פוליטית, אפילו פוליטית מאוד. הנושאים בה נטו להיות פוליטיקאים בכירים, עם יומרות נשיאותיות. ב-60 השנה הראשונות של הרפובליקה האמריקאית (מ-1789 ואילך), ששה מזכירי מדינה נבחרו אחר כך לנשיאים. במרוצת השנים, מזכירי מדינה התמודדו על הנשיאות, הגיעו לכהונת סגן הנשיא, שימשו במשרות קבינט אחרות והיו מושלי מדינות.
רק לאחר מלחמת העולם השנייה, נשיאים התחילו לגייס דיפלומטים מקצועיים לכהונה הזו: דין אצ'יסון בימי טרומן, דין ראסק בימי קנדי, סיירוס ואנס בימי קרטר, לארי איגלברגר בסוף ימי בוש האב, וורן כריסטופר בימי קלינטון. אבל החזרה אל פרופיל פוליטי גבוה בימי טראמפ בשום פנים אינה חריגה.
מה קרה לקנזס
מעטים מפקפקים ברצינות שאיפותיו הפוליטיות של פומפיאו. מקומו הפוליטי ועוצמת הרטוריקה שלו רומזים שהוא יהיה אחד המתמודדים על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2024, לפחות אם טראמפ יחליט שלא להתמודד.
פומפיאו שייך לאגף השמרני של המפלגה, זה המזוהה ב-15 השנה האחרונות עם 'מסיבת התה', התקוממות נגד פזרנותה של הממשלה הפדרלית. היא פרצה סביב המחלוקת על רפורמות הבריאות של ברק אובמה, העניקה ניצחון עצום ממדים לרפובליקאים בבחירות לבית הנבחרים ב-2010, ועיקרה חלק ניכר ממדיניות הכלכלה והפנים של אובמה בשש השנים הבאות.
פומפיאו נבחר לקונגרס בנחשול של 2010. אף כי הוא נולד וגדל בקליפורניה, הקריירה הפוליטית שלו התפתחה בקנזס, מדינה חקלאית שמרנית מאוד, קטנת אוכלוסין, במערב התיכון של ארה"ב, הנוטה להצביע כמעט אוטומטית בעד רפובליקאים. הרפובליקאים שלה נוטים להיות דתיים, ומזוהים בדרך כלל עם מה שמכנים 'הימין הנוצרי'.
המחנה החשוב הזה התחיל להתגבש פוליטית בשנות ה-70 של המאה ה-20, בתגובה לפסיקת בית המשפט העליון על חוקיות להפלות מלאכותיות. גל הנגד היה רב עוצמה, ועליו רכב רונלד רייגן לנשיאות ב-1980. הגל ההוא שינה ללא הכר את פני המפלגה הרפובליקאית, ובמידה לא מבוטלת הכשיר את הקרקע לעליית דונלד טראמפ. הוא פתח את הדלת למפלגה הרפובליקאית, בפעם הראשונה, בפני המוני אמריקאים מן המעמד העובד, בייחוד במדינות המערב התיכון. הדמוקרטים, שאימצו עמדות ליברליות יותר ויותר בשאלות חברה, נדהמו לגלות שפועלי צווארון כחול מעדיפים מועמדים רפובליקאים על יסוד התנגדותם להפלות מלאכותיות ולנישואים להט"בים.
"מה קרה לקנזס", היה שמו של ספר פופולרי, שהתפרסם לפני 16 שנה, ושיקף את תדהמת הדמוקרטים ואת חוסר אונם. קנזס שינתה את עורה במידה עוצרת נשימה, והמירה פופוליזם שמאלי בפופוליזם ימני.
"הקונגרסמן של קוק"
פומפיאו הגיע לקנזס לעשות עסקים, לאחר קריירה צבאית קצרה (הוא שירת בצבא האמריקאי בגרמניה, והגיע לדרגת קפטן, או סרן) ולאחר לימודים בהרווארד (תואר דוקטור במשפטים; מצוינות אקדמית שגבוהה ממנה די קשה למצוא). בקנזס הוא נכנס בשותפות בעסק של ייצור חלפים למטוסים. הוא מכר אותו ברווח נאה שמונה שנים אחר כך, ונעשה הנשיא של חברה שייצרה ציוד לקידוח נפט.
בשני גלגוליו הוא יצר קשרי עסקים מועילים עם האימפריה התעשייתית של האחים קוק (Koch), שלא רק עשו כסף אלא גם תרמו כמויות גדולות מאוד שלו לימין הרפובליקאי. לא מעט בעזרת הפילנתרופיה הפוליטית של קוק, פומפיאו התמודד על מושב בקונגרס 12 שנה בלבד לאחר שאימץ את קנזס. מערכת הבחירות שלו היתה פוגענית. הוא העמיד בספק את הזהות הקנזסית של יריבו הרפובליקאי, ואחר כך כלל הוסיף עלבון אתני ליריבו הדמוקרטי (היריב היה ממוצא הודי; פומפיאו התנצל).
זמן קצר לאחר שנכנס לבית הנבחרים, מאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס" תקף אותו על התנגדותו לחוקים, שהאחים קוק לא ראו בעין יפה. פומפיאו מינה עורך דין לשעבר של קוק לנהל את הסגל שלו. העיתון קרא לפומפיאו "הקונגרסמן של קוק".
הוא התנגד בעקביות להחמרת הפיקוח על איכות הסביבה. הוא היה פעיל בהכשלת חוקים לטובת אנרגיה ירוקה. הוא ייצג את האינטרסים של חברות הנפט הגדולות, והתפאר בפומבי בנאמנותו להם (דיווח בראש העמוד הראשון של העיתון 'וויצ'יטה איגל' בקנזס, 19 באוגוסט 2014). הוא גם היה מיוזמיה של הצעת חוק, שאחד מסעיפיה אסר על הממשל להשתמש במושג Palestine לתיאור שטחים בניהול הרשות הפלסטינית. החוק לא הגיע להצבעה במליאה.
"העיסקה הרת האסון"
הישגיו בבית הנבחרים לא היו עוצרי נשימה. זה מוסד שבו השפעה היא במידה רבה תוצאה של ותק, והוא לא האריך ימים. אבל הוא היה אחד המשתתפים בוועדה המיוחדת שהרפובליקאים הקימו, כדי לנגח את הילרי קלינטון על קוצר ידה בפרשת הרצח של שגריר ארה"ב בלוב. דונלד טראמפ שם לב. כאשר גבר על קלינטון ב-2016, פומפיאו הוזמן להיות מנהל הסי.איי.אי. רק לעתים רחוקות הכהונה הזו נמסרת לידי פוליטיקאים מפלגתיים כה מובהקים.
הוא היה מתנגד מוקדם ונמרץ של ההסכם הגרעיני הרב-צדדי עם איראן. מייד לאחר שנודע כי הוא יהיה מנהל הסי.איי.אי, פומפיאו צייץ: "אני מייחל לביטול העסקה הרת-האסון עם נותנת-החסות הגדולה ביותר לטרור בעולם".
פומפיאו כיהן בסי.איי.אי קצת יותר משנה לפני שנקרא לרשת את מזכיר המדינה המודח והמושפל רקס טילרסון. טילרסון היה החבר הבכיר הראשון בצוות טראמפ שהודח בציוץ טוויטר.
טראמפ פיטר יועצים וחברי קבינט בזה אחר זה, לאחר שנקעה נפשו מהם, או מפני שלא היו נאמנים מספיק, או לרגל הצורך הכפייתי שלו "לפטר" (כדבריו שלו). פומפיאו האריך ימים יותר מכל בעל כהונה אחר בצוות החוץ-והביטחון. זו עובדה המדברת בעדה, אם כי לא לגמרי ברור מה היא אומרת. עדויות של אנשי ממשל אחרים, כמו היועץ (המודח והמקולל) לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, מראות שהשפעת פומפיאו על ההחלטות המדיניות החשובות ביותר היתה מוגבלת. בולטון כותב בספרו 'החדר שבו התרחש הכול', כי פומפיאו נאלץ לסגת מעמדותיו הניציות רבות השנים על שימוש בכוח צבאי, כדי להתיישר עם הקו של טראמפ.
מסע הצלב של פומפיאו
משבר הקורונה העניק לפומפיאו את ההזדמנות לתת את הטון, בייחוד בהתקפות על "המפלגה הקומוניסטית של סין" ועל "הנגיף של ווהאן". הוא גם השפיע על הנשיא לאמץ דרישה רבת שנים של הימין הנוצרי, שהדיפלומטיה האמריקאית תפעל לטובת "חירויות דתיות". מסע הצלב לטובת חרויות דתיות יביא השבוע את פומפיאו לטורקיה. הוא יפגוש שם את ראשי הכנסייה האורתודוקסית, אבל לפי שעה אין לו תכנית לפגוש אישי ממשל טורקיים. ספק אם היה כדבר הזה.
מפת מסעו למזרח התיכון מצטיירת פחות כלוח נסיעות של "הדיפלומט הראשי" של ארה"ב ויותר כטיוטה למסע בחירות בארה"ב. הוא דחה השנה את ההזדמנות להתמודד על מושב בטוח של קנזס בסנאט. מושב בקבינט של טראמפ הוא קרש קפיצה הרבה יותר נוח.
הדינמיקות של הימין האמריקאי פשוטות יותר מאלה של השמאל האמריקאי. די ברור איפה צריך טוען רפובליקאי לנשיאות לעמוד אידיאולוגית. פומפיאו ממלא את כל הציפיות. הוא זקוק רק לברכתו של טראמפ.
חזקה על מסעו של מזכיר המדינה בימים האחרונים של כהונתו שיביך לפחות חלק ממארחיו. באירופה הוא יפגוש ראשי ממשלה ושרי חוץ המייחלים לסיום נשיאותו של טראמפ. בישראל ובמפרץ הוא ימצא בני שיח החוששים מפני 21 בינואר 2021. מדינאי אמריקאי, המדבר בשם האינטרס הלאומי של ארצו, מנסה בנסיבות כאלה לשכך חששות. אבל שיכוך לא ינחיל לו את אהדת הנשיא הסר והזעף בבית הלבן. דילמה מעניינת של פוליטיקאי חריף.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
