חוק לא כתוב שהמצאתי עכשיו גורס שככל שהשידור הציבורי מכונה יותר "כאן" ופחות "התאגיד", כך הוא מתקרב יותר לממש את ייעודו. "התאגיד" הוא שם ברנז’אי, חסר פשר אמיתי, כינוי ששימש בראשית הדרך בעיקר יודעי ח"ן, אנשי תקשורת, פוליטיקאים ועסקנים שעסקו ועוסקים בכל מה שמסביב - בתהליך ייצור הנקניק שהצפייה בו אינה מומלצת למי שמתכוון לאכול ממנו אחר כך, במה שזוחל על רצפת המטבח המלוכלך של המסעדה בעלת החזית הנוצצת.
"כאן" או "כאן 11" הוא השם שאותו אמורים להכיר גברת כהן מחדרה, הדוד שלכם שעדיין יושב על כורסת הטלוויזיה ומזפזפ מדי ערב, והמיליניאלס שכבר לעולם לא יצפו כנראה במהדורת החדשות של שמונה בערב, אבל נחשפים לתכנים שלה ביוטיוב או בפייסבוק.
השנה החולפת הייתה כזאת שבה "התאגיד" עשה עוד צעד חשוב בדרכו ל"כאן", והתחיל סוף-סוף למלא את ייעודו באופן ובהיקפים שמתקרבים למה שהיה מצופה ממנו. גוף שידור איכותי שמציג לוח שידורים מבודל מזה של הערוצים המסחריים, מקדם את היצירה המקומית ומספק אלטרנטיבה שפויה על גבי המסך הגדול, ובכל מדיום אחר שבו עשוי להימצא הציבור שאותו הוא משרת.
על פניו, זאת אפילו לא הייתה אמורה להיות משימה קשה או מאתגרת מדי: עם יותר מ-200 מיליון שקל שמופקדים בידיו מדי שנה כדי לייצר הפקות מקוריות, חופש כמעט מוחלט מתלות בשוק הפרסום המדשדש שבישראל הוא מדכדך במיוחד, ומעטפת הגנה ייעודית מפני השפעות פוליטיות זה היה צריך לקרות כמעט מעצמו.
אבל כל מי שמכיר, אפילו באופן שטחי, את פניו של השידור הציבורי לפני עידן התאגיד, יודע עד כמה המציאות הזאת הייתה רחוקה מאיתנו במשך העשורים שקדמו להקמתו, תחת רשות השידור, שהלכה והתנוונה. זאת תוך שהיא מורידה מדי שנה לטמיון עשרות ומאות מיליוני שקלים מכספי הציבור, שרק בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו מתחילים להיזכר מה הם היו יכולים להוליד.
ההצלחות: הפקות המקור
היה עוד מכשול. זה שפעם, אי אז ב-2016-2017 הרחוקות - לפני שלמדנו להכיר מושגים וביטויים מוזרים כמו נגיף הקורונה, ראש הממשלה החליפי או חברת הכנסת אסנת מארק - חשבנו שהוא שיא הטרלול.
ראש ממשלה שנאבק בכל כוחו, כולל איום בהליכה לבחירות, כדי למנוע את יציאתו לדרך של גוף שידור שהוקם בתמיכתו ועל ידי ממשלתו שלו, מסיבות שלפחות במונחים רציונליים קשה להסביר, ועל פניו היה אמור לעורר מעט מאוד עניין בקרב הצופה הממוצע. ההוא שלא היה אמור להכיר בכלל את המושג "התאגיד".
ב"כאן" צלחו את המשבר הזה, שהיום כבר נראה רחוק מאוד - למרות שלפי לוח השנה האיום הוסר סופית רק לפני קצת יותר משנתיים (ותודה לנטע ברזילי) - לא מעט בזכות אופיו הניהולי וסגנונו של המנכ"ל, אלדד קובלנץ.
לאופי הזה מתלווים לא מעט בעיות וחסרונות - ואל דאגה, עוד נגיע אליהם - אבל כרגע אנחנו בכל זאת עדיין בחלק של המחמאות, והדבר המרכזי שעליו אפשר וצריך להחמיא השנה לתאגיד הוא תחום הפקות המקור.
בעידן שבו המלחמה על הקשב הציבורי, או מה שנוהגים לכנות באנגלית "גלגלי העיניים", היא רבת ממדים וקשה מאי פעם, הצליחו ב"כאן" לייצר לפחות שלוש סדרות מקור שכבשו את התודעה. שתי הגרנדיוזיות הן "טהראן" (הפחות מוצלחת מבין השלוש לטעמי) שנמכרה לאפל טי וי ו"שעת נעילה" שנמכרה ל-HBO, ואליהן מצטרפת "מנאייכ", שהדגימה איך גם סדרה עלילתית-בדיונית יכולה לעורר שיח בנושאים אקטואליים.
"מנאייכ" / צילום: כאן 11
אבל אלה לא רק שלוש הסדרות הספציפיות. התחושה היא שלוח השידורים הקבוע של כאן - שבראשית הדרך היה דומה הרבה יותר מדי לחלקים הלא מרנינים במיוחד של השידור המסחרי - הולך ומתגבש באופן שמתחיל לשוות לו אופי מבודל, כזה שאמור לאפיין שידור ציבורי בעל ערך מוסף. גם אם יש שם עוד לא מעט עבודה, וגם אם אין לכך ביטוי ברייטינג.
רייטינג היא גם המילה המתאימה כדי להוציא אותנו מאזורי המחמאות, ולעבור לחלק של הביקורת. לפני קצת פחות משנה פרשו ב"כאן" מוועדת המדרוג, ומאז למעשה לא קיימים עוד נתונים מהימנים לגבי היקף הצפייה בשידור הציבורי.
"טהרן" / צילום: כאן 11
המהלך הזה לווה בכל מיני נימוקים, כמו חיסכון כלכלי ומדידה מיושנת, אבל תרשו לי לחסוך לכם את ההתפלפלויות ולסכם את הסיפור בכך שהתאגיד שבר את המראה כי הוא לא אהב את מה שהשתקף בה. ואם זה לא מספיק, אז שיאי הציניות נשברים בפעמים שבהן אחרי שידור של אחת מהסדרות המדוברות של הערוץ, פתאום מודלפים כל מיני נתונים משוערים והערכות עלומות על נתוני רייטינג מרשימים.
זאת לא ההתנהלות שמצופה מגוף שידור רציני, ועוד כזה ששייך לציבור. הרייטינג הוא רק אנקדוטה. ב"כאן" מתרחשים דברים נוספים שאמורים להדאיג את הציבור. כך, למשל, מועצת התאגיד, הגוף שאמור לפקח על ההתנהלות של קובלנץ וההנהלה, וגם כך לא ממש התאפיינה עד כה באסרטיביות יתר, איבדה יכולת לתפקד באופן מוחלט לאחר שזה כחצי שנה מינויים של חלק מחבריה אינו בתוקף עוד, ובמשך זמן רב לא מונו חדשים (עם הורדת הגיליון לדפוס אישרה ועדת גילאור חלק מהמינויים החדשים).
המועצה הזאת היא זו שצריכה לדון בין היתר בגירעון התקציבי המדאיג, בהיקף של 40 מיליון שקל, שעל פי טענת המועצה נוצר לתאגיד ב-2020.
הבעיות: התערבות יתר
ויש גם את עניין החדשות. נשים הפעם בצד את העובדה שחטיבת החדשות של הערוץ עדיין לא הצליחה למצוא את קולה הייחודי, ולספק לציבור את הערך המוסף שנדרש מערוץ ציבורי, ונתמקד דווקא בפורמליסטיקה.
סעיף ייחודי בחוק התאגיד אוסר על המנכ"ל להתערב בשידורי האקטואליה, והנה, למשל בפרשת הורדת התוכנית "קלמן וסגל", התגלה כי קובלנץ דווקא עוסק בנושא, וזו ככל הנראה לא ההתערבות היחידה שלו בו. תוסיפו לכך גם תרבות מינויים בעייתית שמלווה את התאגיד כמעט מאז הקמתו, ותקבלו תמונת מצב מדאיגה.
הסיפור הוא לאו דווקא קובלנץ עצמו. השחתה, התפוררות והתנוונות לא מתרחשות בדרך כלל ביום אחד, ולרוב גם לא תוך שנים ספורות. מי שלא ייצא היום, בראשית דרכו של השידור הציבורי החדש, נגד צורת ההתנהלות הזאת, עלול למצוא את עצמו בעתיד צופה ב"רשות השידור - הדור הבא", שצומחת לו מול העיניים, ממש כאן.
מכאן 11 נמסר בתגובה: "אנו גאים בשלל הישגינו, אך לא נחים על זרי הדפנה. מבטיחים לתקן כל הדרוש ולהמשיך ולהשתפר".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
